השבוע האחרון של אוגוסט. לכאורה אני אמורה להיות עם הלשון בחוץ, נטולת כוחות. לפעמים זו הוכחה לכך שאנחנו מתהלכות בעולם עם תובנות שלעיתים מתבררות כשגויות.
חבר טוב שלי הוא גנן בפעוטון. מפה לשם, הפעוטון עבר מקום בשבועיים האחרונים והמעבר הצריך הרבה עבודה בזמן קצר. אז על אף הפיתוי להישאר בבית בחרתי לטרוח ולנסוע ליומיים לסייע. הגעתי ומצאתי את עצמי בדירת גג בתל אביב עם ערימות של ציוד סביבי. נחה עליי כנראה רוח הסתיו, או שמרוב החמסין התחלתי להזות שיש רוח סתיו.
לקחתי קרשים ופעלתי על פי ההוראות שלו. חשוב להבהיר, נטלתי לידיי בעבר כלי עבודה אבל אני לא מנוסה בנושא. לידי עבדו שני גברים מנוסים והידיים שלהם החליפו את כלי העבודה והתקדמו באופן מרשים במה שהם עשו ואני חשתי מגושמת, רציתי לברוח פיזית או לברוח למטלות מוכרות כמו הזזת חפצים ממקום למקום.
לבסוף אמרתי לו: "שמע, אני לא טובה בזה." תשובתו הייתה: "זה לא שיש פה מישהו אחר שיעשה טוב יותר ממך". על אף שלא מדובר במשפט המחזק שציפיתי לשמוע, היתה במילים הללו איזו תחושה של "הכל בסדר". נטלתי את הכלים לידיי, חשתי נוח לעצור כמה שאני צריכה ולשאול איך משתמשים ולהפתעתי אחרי כמה שעות כבר הכנתי מדף, חיברתי לוח דיקט שניסרתי בעצמי לקיר ועוד. הזעתי המון, חשתי התרוממות רוח גדולה ולכמה שעות שכחתי מכל מה שמטריד אותי.
חזרתי מרוצה לשגרת ספירת השעות עד לפתיחת שנת הלימודים. מגיע יום שישי בבוקר ואיתו שעה של חסד בבית ריק. הכנתי רשימת מטלות ארוכה. ניגשתי למטלה הראשונה – הכנת מערכת שעות לבכורה שמתחילה כיתה א' ביום ראשון. נפל לי האסימון, אין לה לוח מודעות לתלות עליו את מערכת השעות וחבל לתלות על הקיר. מה לעשות?
לפרסם באגורה אולי יש משהו נגיש?
למה אני קמצנית אולי אגש לחנות לקנות?
אולי אני יכולה להכין בעצמי? ניגשתי למחסן של חומרי היצירה, אחד מהיתרונות הרבים של חיים בקהילה שיתופית, מצאתי שלל דברים לרבות מסגרת שאינה בשימוש. תוך כדי השלבים הבנתי מה צריך לעשות. כל פעם שנתקעתי פניתי לאינטרנט לחפש סרטון בנושא. תתפלאו לגלות כמה סרטונים מפורטים יש, לרבות איזה סוג דבק מדביק בד לקאפה, איך לצבוע עץ עם תרסיס ועוד. וראו איזה יופי, אחרי שעה של עבודה.
אז שתהיה שבת של התרוממות רוח, נחת והנאה מפירות העמל הרב שכולנו מזיעים פה בקיץ הארוך שלנו ומסתבר שגם אני יכולה.
