האתלטית ההודית סוואפנה בארמאן בת ה-21 עשתה ביום שישי היסטוריה כאשר היא הפכה להודית הראשונה שזוכה במדליית הזהב בתחרות קרב 7 (סיכום של 7 מקצועות) במהלך משחקי אסיה הנערכים באינדונזיה. ההישג שלה הפך להיסטורי יותר כאשר היא הצליחה לזכות במדליית הזהב בזמן שהיא נאבקת בכאבי רגליים קשיים בעקבות העובדה שנולדה עם 6 אצבעות בכל רגל.

בארמאן גדלה בעיירה במערב הודו. המסע המדהים שלה מעיר הולדתה עד זכייה במדלית הזהב ההיסטורית היה מלווה ברגעי כאב ומאבק בלתי נתפסים. היא נולדה עם תסמונת גנטית מיוחדת שגורמת לכך שיש לה שש אצבעות במקום חמש בכל רגל, זהו מצב נדיר, שבעולם המערבי האנשים שנולדים עם אצבע מיותרת עוברים ניתוח להסרה בהיותם תינוקות. לעומת זאת בהודו הענייה, היא נאלצה להמשיך לחיות ולתפקד בלי אמצעים או אפשרות לניתח שכזה.  

בארמאן הראתה כוח רצון יוצא דופן במהלך תחרויות כאשר חוותה מספר פציעות אחת אחרי השניה ועדיין סרבה להיכנע עד אשר זכתה במדליית הזהב המפתיעה. היא הגיעה לתחרויות פצועה כאשר במהלך התחרויות סבלה מפציעות: בברך, התכווצות בשרירי הירך, כאבי גב פריצת דיסק. אם כל זה לא הספיק, אז יומיים לפני התחרות היא חלתה בדלקת קשה בלסת, בעקבותיה הרופאים ביקשו ממנה להפסיק את התחרות ולפרוש מהמשחקים.

בארמאן שנאבקה בכאבים אדירים כל חייה, סרבה לשמוע לכל מי שביקש ממנה לעצור. היא לא הייתה מוכנה לוותר והמשיכה להתחרות למרות הכאבים, את כאבי הלסת היא הקלה כאשר הופיעה במהלך התחרויות עם רצועה מיוחדת על הפנים שתקל על הכאב. בארמאן ידע שהיא חייבת לזכות בטורניר כדי לעזור כלכלית להורים שלה, הסובלים מעוני קשה ולא הייתה מוכנה לעצור בכל מחיר שנדרש.

רב הפציעות שלה לפני הטורניר הגיעו בעקבות התסמונת הקשה שהיא חוותה, עליה סיפרה: "מאז שהייתי ילדה, מעולם לא הצלחתי למצוא זוג נעליים שמתאים לי. נעליים אשר בנויות לחמש אצבעות לא מתאימות לי. כאשר אני רצה בנעליים זה כואב לי מאוד, ואם אני רצה בנעלי ספורט מקצועיות עם קוצים זה אפילו כואב לי יותר. אני מקווה שכעת אולי ייצרו נעליים מיוחדות שיתאימו לי לתחרויות".

כילדה קטנה היא העדיפה את משחקי הכדורגל בעיירה ולא גילתה עניין מיוחד באתלטיקה. אביה שעובד כנהג ריקשה הבחין ביכולות הספורטיביות של ביתו ועודד אותה לעבור לספורט שבו יהיה לה יותר קל להצטיין בהודו. תחילה היא אובחנה כקופצת לגובה מחוננת והתקבלה לאקדמיה לספורט בקולקטה. מאמנה באקדמיה החליט לאחר תקופת הסתגלות לעשות את המעבר לתחום הקרב שבע, בו היא תוכל לבטא בצורה הטובה ביותר את רב הגוניות האתלטית שלה.

לאחר שהיא הפכה לפוטנציאל אתלטי ברמה הלאומית, היא נכנסה לתכנית לספורטאיות מצטיינות וזכתה לספונסרים שהחלו לממן את העלויות הגבוהות שנדרשות כדי להפוך למקצוענים. ב-2017 היא השתתפה באליפות אסיה הראשונה שלה וכבר בגיל 20 היא זכתה במדליית הזהב, למרות שמעדה ונפלה במהלך ריצת 800 מטר בסיום הקרב שבע.

חלק גדול מהכסף אותו היא מרוויחה במהלך האליפויות והטורנירים היא מביאה להוריה שסובלים מעוני קשה. אביה עבר שבץ ומרותק למיטה בחמש השנים האחרונות ואימה נאלצה לעזוב את עבודתה כדי לטפל בו באופן יומיומי. בעקבות זכייה במדליית הזהב היא זכתה למענק חד פעמי של 14,100 אלף דולר מאיגוד האתלטיקה ההודי.

לפני משחקי אסיה, בארמאן גילתה עקשנות יוצאת דופן במהלך ההכנות לתחרויות ולמרות הפציעות והכאב הרב, היא הבטיחה לאימה שהיא לא תחזור לכפר, אם היא לא תזכה במדליה. אימה של בארמאן נלחצה כל כך מהבטחה של בתה, עד שבמשך יומיים בהם התקיימו התחרויות היא לא צפתה בטלוויזיה. במקום זאת היא עברה להתגורר במקדש של האלה קאלי, התפללה לניצחון של הילדה שלה. לאחר שבארמאן הבטיחה את זכייתה במדלית הזהב, מאות מאנשי הכפר נהרו למקדש לברך את האם.

חברת ילדותה בשם בהרטי סיפרה על ההשפעה של דמותה המיוחדת על העיירה הקטנה": סוואפנה, היא השראה לכולנו. בשבילנו היא אלופה כבר מההתחלה. יש לה לב זהב, אבא שלי סובל מסרטן דם והיא אפילו דילגה על האימון שלה והגיעה כדי לתרום לו דם".

בארמאן לא נכנעה לכאב הפיזי ממנו היא סובלת, היא מקבלת אותו באהבה ומוצאת מתוכו נקודות אור למוטיבציה אדירה. לא משנה עד כמה שזה נראה בלתי אפשרי היא תאבק עד הסוף כדי להשיג את הניצחון המיוחל. ספורטאית מעוררת השראה, שבעתיד נראה אותה גם באליפויות עולם ואולימפיאדות הקרובות.