ההתרגשות בעיצומה. היום ילדים רבים מתחילים גן חדש, משפחתון חדש, כיתה א', חטיבה או תיכון. אולי עברנו בקיץ לעיר אחרת, ואולי רק התחלפה המורה. כל שינוי כזה הוא אתגר. כל שינוי כזה יכול לעבור בקלות ובלי בעיה ויכול להיות היום הראשון לתקופה לא פשוטה בכלל.
ומה הדבר שלעתים מלווה את הילדים שלנו בימים כאלה? החרדות שלנו.
טראח. בשנייה אחת, כשנעמוד בשער הכניסה, נחזור להיות אותה ילדה בת השלוש / שש / שש-עשרה – במקום ההוא בו היה לנו קשה. נרגיש את מבטי הילדים, ונזכר בחוויה שאולי אנו נושאים בתוכנו עד היום (ואולי נרצה לתפוס את הילד ולרוץ לשדות…).
שמעתי רבים מכם הקיץ – "בטוח שיהיה לו קשה", "אני יודעת שבהתחלה היא לא תעזוב אותי ותבכה כל היום", "היא לא תאכל שום דבר בגן". כולנו חרדים לילדינו, רוצים שיעברו בנהרות החיים בנועם, בקלות, שיקבלו אותם ויאהבו אותם בכל מקום. אנחנו יודעים שלא באמת ככה מתנהל העולם, ועדיין לרוב, זו השאיפה ההורית שלנו.
אז מה עושים? איך לעזאזל עוברים את התקופה הזו?
קודם כל נושמים (המלצה שעוד תחזור על עצמה ברוב הנושאים. יש לי "קטע" עם נשימות וממליצה באופן גורף, כשקשה לנו – פשוט לעצור רגע ולקחת נשימה – אנחנו נרגעים, והחלק של המוח שאחראי על "התגובות מתוך פחד" נרגע, ונוצר מקום למחשבה הגיונית ושקולה). ואז נשאל את עצמנו – האם אני יכול לדעת באופן ודאי ומוחלט שהילד/ה שלי לא תאכל / תמצא חברים / תשמח / תהיה מקובלת?
האם יתכן שהיא אכן תעבור תקופת הסתגלות מאתגרת, אך אחריה יהיה לה טוב?
ושאלת השאלות – האם שלב זה הינו שלב חשוב והכרחי בהתפתחות של הילד שלי, ואפשרי שייצא מצדו השני מחוזק יותר, בטוח יותר וגאה בעצמו?
נשים על אפינו את ה"משקפיים המעודדים", נסתכל על ילדינו, ונעביר להם מסר שאנחנו מאמינים ביכולות שלהם, שהם מסוגלים ו… שאנחנו פה בשבילם. אנחנו פה – כגב, כתמיכה וכחיזוק. והם –יוכלו להסתכל על עצמם ולהאמין בכוחם להתמודד גם עם התחלות מאתגרות.
נכון. יש ילדים שמעברים אלו הם באמת מאוד לא פשוטים עבורם. התפקיד ההורי שלנו בהכנת ילדינו לחיים ולאתגרים מתחיל מיום היוולדם. נדבר פה עוד הרבה על ה"איך". איך אני מכין את הילד שלי הכי טוב לחיים. האם החיים נראים כמו בבית וההפך? האם "הנסיך" שלי בממלכה הביתית ימצא נתינים כמונו גם בעולם האמיתי? המשך יבוא…
ובינתיים שתהיה שנה נפלאה. שנה של בחירה, שנה של אפשרויות, שנה של משפחה וביחדנס לכולכם.
