שני שירים הוציא שולי רנד מאלבומו החדש, שני שירים המבקשים מאיתנו לעשות תשובה, אבל תשובה אמיתית. הראשון, צדיק, יצא כבר לפני חודשיים. אם לא יצא לכם לעקוב אחרי רנד, ואינכם מאזינים לתחנת רדיו חרדית, רוב הסיכויים שלא שמעתם את השיר, אבל הוא קיים.

השיר, כמו מר אלבז של טיפקס (שאולי מגיע לו טור בנפרד), חושף צביעות של אנשים, המבקשים לעטוף תכסית של קדושה וצדיקות, רק בשל סממנים דתיים. גם אוז וגם רנד, קורעים, כל אחד בדרכו המעולה, את מסכת השקרים הזו. מר אלבז הוא איש מאוד ספציפי, ואל דמות הצדיק של רנד נחשפנו כולנו מתישהו בחיים האלה. שני הטיפוסים האלו, העוסקים בהסתרה של דמותם האמיתית, לא תהיה להם אחרית ורק בשל העובדה שהם לא מבקשים את האמת, אלא רק את כיסויה.

לעומתם, 'בני אהובי' של רנד, שיצא בעיתוי הנכון לקראת הימים הנוראיים, הולך בעקבות גדולי ישראל, ומציע למי שמחפש או מחפשת תיקון – את הרחמים. או במילים שלי, תקווה.

"הם יספרו לך שמליבי נעקרת
ומעל שולחני גליתַ לעד.
הם יזכירו לך דברים שהסתרת
עד שכל גופך מבושה ירעד.
הם יעמדו היטב על כל טעויותיך
טיפשותך, חיבתך אל הרע.
הם ינודו לך זה היה בידיך
ועכשיו אין לך דרך חזרה"

עשרת ימי תשובה, ואלול במיוחד, מוקדשים לאפשרות של תיקון דרכינו בעולם. בבסיס ההגיון של התיקון, עומדת ההנחה שיש סיבה לתקן, ושגם השבור ניתן לתיקון. המסורת היהודית גורסת שחלון ההזדמנויות של הימים האלו הוא האפשרות שלנו לכפר על המעשים בשנה האחרונה, לבקש סליחה ומחילה, לסלוח, ואז אולי נזכה לעוד שנה בעולם הזה. כלומר – התיקון אפשרי. אפשר לחזור בתשובה, לעשות אחרת, ולא רק זאת – יש במעשה הזה כפרה על מה שנעשה.

רנד מזכיר לנו בבית הראשון את האנשים, ואולי את ההגיון הזה שאומר ההפך – אין אפשרות לתיקון. מה שעשית, אלו דרכיך בעולם, אין לך דרך חזרה, אין לך תשובה. וחמור מזה, אתה תאמין לאותם אנשים, קול השטן הזה, כפי שמזכיר מרדכי מרטין בובר בסדרת ההרצאות שלו 'דרכו של אדם – על פי תורת החסידות' שאני משתדל לקרוא בכל כיפור, בה מבקש בובר להזהיר מפני חשבון נפש שקרי, כזה שבו שערי התשובה נעולים.

שאלת השטן, 'דרכו של אדם', מרדכי מרטין בובר

ואתה תקשיב להם
ואתה תאמין להם

הם יוכיחו לך
לרחמנותי יש גבול
אותו חצית בפחז רגליך
שום צעקה שום אנחה שום תעלול
לא יחזירו את פניי אליך
הם יספרו לך על בת קול שלוחשת
שובו בנים שובבים
כולם חוץ ממך
הם יציעו לך משנלכדת ברשת
עכשיו פרפר בה להנאתך

אל תקשיב להם
אל תאמין להם

דע בני אהובי
כי מליבי לא נעקרת
לעולם אתה לי ילד חן
בן שעשועים

רנד לא עושה הנחות, ולא טוען שכל דרכינו דרכי נעם ונתיבותינו שלום, להפך – יש אמת בדבריהם. יכולת לבחור אחרת, עשית טעויות, אתה לא שרף ולא מלאך. לא זו אף זו, עשית רע – ולא התחרטת. פשעת, עווית, חטאת – אתה לא יכול לטעון שלא, אותם אלו המנסים להפילך, יש בדבריהם אמת.

אבל יש אמת גדולה מזו.

מדבריהם האמת לא נעדרת
הן יש לך על מה להכות על חטא
דברים שיכולת לבחור אחרת
ולא מצאת את העוז להתחרט

אף על פי כן אהובי
הרחק מליבך כל מחשבת פחד בעתה
מתחת כל אמת דוקרת
מסתתרת האמת לאמיתה

אל תקשיב להם
אל תאמין להם

דע בני אהובי
כי מליבי לא נעקרת
לעולם אתה לי ילד חן
בן שעשועים

בנאום המפורסם ביותר שלו, מדבר הארווי מילק, ההומו האמריקאי מחוץ לארון הראשון שנבחר לתפקיד ציבורי בארה"ב, על הצורך של אנשים בתקווה. הוא אינו מדבר על תיקון דרכים, אלא על הצורך שיש בתקווה כדי להמשיך ולחיות. בייחוד עבור אלו שהחיים לא מאירים להם פנים, תקווה שיש בה דרישה לעשות את העולם הזה טוב יותר עבורם ועבור אחרים – אבל בעיקר תקווה שהדברים ניתנים לשינוי.

נכון שאני אוהב את הצדק
אבל למעלה מזאת אני אוהב את הרחמים

מידת הרחמים ביהדות מספקת את הצוהר הזה, עבור אלו, עבורנו, שרוצים להיות אחרים, להיות טובים יותר, לתקן את דרכינו. מידת הרחמים לא מוחקת את רע, אלא מניחה על כף המאזניים, מולו, את האפשרות שעוד על פני הכדור הזה נעשה אחרת – מה שאולי, אולי, יטה את הכף.

כדאי לזכור, בימים שלפני הימים הנוראים, שאין הנמצא בינינו הבוחן כליות ולב. אנחנו לא אלוהים, וכדי לסלוח לאחר על מה שעשה בין אדם לחברו (המקום, כאמור אינו מכפר), אנחנו גם זקוקים למידת הרחמים, כלפי עצמנו, שאולי הדרך בה אנו רואים ומבינים את האחר הרע שמולנו, זה שחטא, ואולי אפילו אנחנו עצמנו, אולי צריך לראות אותה אחרת.

שנה טובה.