במהלך ריצת 3,000 מטר מכשולים בליגת היהלום שנערכה השבוע בציריך, שוויץ, עפה הנעל לאלוף העולם קונסלוס קיפרוטו הקנייתי בן ה-23. הוא כמובן המשיך לרוץ את ששת הסיבובים האחרונים, ברגל אחת יחפה. למרות התקרית, קיפרוטו הצליח לנצח את המירוץ בסיום דרמטי, כשהוא עוקף בקושי רב את סופיאן אלבקאלי מטרים ספורים לפני קו הסיום.

בסוף התחרות אמר קיפרוטו שדווקא חוסר המזל של אובדן הנעל גרם לו למוטיבציית שיא במהלך הריצה, ולהחלטה שלא משנה מה – הוא חייב לנצח. לאחר שסיים את המירוץ, הצוות הרפואי חבש את רגלו היחפה, שנפצעה בעקבות החיכוך הרב עם הרצפה ובורות המים במהלך הריצה. אבל קיפרוטו לא היה הרץ הראשון ולא יהיה האחרון לרוץ ללא נעלי ריצה במסלולים הארוכים לעבר מדלית זהב זו או אחרת. לצד שיא העולם ששבר אבבה ביקילה האתיופי, אי אפשר לדבר על רצים יחפים מבלי להיזכר בזולה באד, אתלטית דרום אפריקאית לבנת עור שמהווה עד היום גיבורה לאומית במדינתה.

קונססלוס קיפרוטו מנצח ריצת 3000 מטר גברים ברומא, 2018 (צילום: AP Photo/Gregorio Borgia).

אבבה ביקילה: "ניצחון בנחישות ובגבורה"

האצן האתיופי אבבה ביקילה הדהים את העולם כשזכה במדליית הזהב בריצת המרתון של אולימפיאדת רומא ב-1960, ורגליו יחפות לחלוטין. ביקילה רץ את רוב המרוץ כשהוא צמוד ליריבו העיקרי, ראדי בן עבד א-סלאם ממרוקו, במרחק רב לפני שאר הרצים. במרחק של קילומטר מקו הסיום האיץ ביקילה והתרחק מיריבו, בדרך למדליית זהב היסטורית ושיא עולם חדש.

אבבה ביקילה מאתיופיה בריצת מרתון יחפה באולימפיאדת רומא 1960 (צילום: AP Photo).

ביקילה היה רגיל לרוץ יחף ברחבי אתיופיה, ולכן לפני האולימפיאדה הוא טען שאף אחת מהנעליים שהוצעו לו לא מתאימה ונוחה לרגליו, והוא החליט מספר שעות לפני הזינוק לרוץ יחף. לאחר הזכייה אמר שעשה זאת כדי "שהעולם ידע שארצו אתיופיה תמיד ניצחה בנחישות ובגבורה". כששב הביתה חיכתה לו קבלת פנים השמורה לגיבורים לאומיים, הן מצד הקיסר והן מצד ההמונים.

ספורטאית במדינה הלא נכונה, ובזמן הלא נכון

לאורך ההיסטוריה היו אצנים נוספים שרצו יחפים או איבדו את אחת הנעליים במהלך הריצה ועדיין הצליחו לזכות במדליות ותחרויות. אחת הרצות המפורסמות והמעניינות ביותר מביניהם הייתה זולה באד הדרום אפריקאית. באד כבשה במהלך שנות ה-80 את מסלולי הריצה למרחקים ארוכים ושברה מספר שיאי עולם לנערות ולבוגרות כאשר היא היא מתחרה יחפה.

זולה באד הייתה ספורטאית אדירה, שלרוע מזלה נולדה בתקופה הלא נכונה ובמדינה הלא נכונה. באד, בעלת השורשים הבריטיים, נולדה ב-1966 בדרום אפריקה וגדלה כנערה לבנה בתקופת שלטון האפרטהייד במדינה – הפרדה גזעית ממוסדת בכל תחומי החיים בין בעלי צבע עור לבן לשחור, שהונהגה בדרום אפריקה מאז 1948. באופן מוצהר טענו מובילי מדיניות האפרטהייד כי בכוונתם להבטיח התפתחות נפרדת של בני הקבוצות האתניות השונות בדרום אפריקה תוך שמירה על צביונם, מורשתם ותרבותם. בפועל, התפתחה המדיניות למערכת מסועפת של חוקים ותקנות, שהותירו בידי המיעוט הלבן את השליטה בפוליטיקה, בכלכלה ובחופש התנועה, תוך הדרת הקבוצות האתניות האחרות.

חוקי האפרטהייד כפו הפרדה מוחלטת באזורי המחיה, במוסדות החינוך, באמצעי התחבורה, ובגישה לשרותי הבריאות, התרבות והפנאי, תוך הקצאת המיטב שבהם לשימוש בני המיעוט הלבן. הם גם אסרו על נישואים ועל יחסי מין בין בני הגזעים השונים, העניקו ללבנים את הזכות הבלעדית לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון, הגבילו את חופש התנועה של השחורים, ואסרו עליהם התאגדות פוליטית ומקצועית.

בעקבות השלטון הדכאני והגזעני שנמשך עד ביטולו ב-1990, החליטו בחלק מענפי הספורט לקיים חרם על ספורטאי דרום אפריקה, ולמנוע מהם להתחרות בתחרויות בינלאומיות. באד סבלה מאותם החוקים, וסומנה כאויבת הציבור. כך, למרות שבשנת 1984 היא זכתה להכרה בינלאומית כששברה בגיל 17 בלבד את שיא העולם בריצת 5000 מטר לנשים, סירב איגוד האתלטיקה להכיר בהישג שלה, מאחר והוא נקבע בתחרות שהתקיימה תחת האפרטהייד בדרום אפריקה.

ההופעה המרשימה של באד התרחשה בסמוך לאולימפיאדת לוס אנג'לס שנערכה באותה שנה, ויצרה עניין רב בכוכבת העולה, במיוחד בבריטניה. עיתון ה"דיילי מייל" גילה שבאד יכולה לקבל אזרחות בריטית דרך שורשיה, ודחף את אביה לבקש זאת באופן רשמי, ולצרף את ביתו לנבחרת האולימפית הבריטית. בהחלטה ספורטיבית לאומית מהירה אוזרחה באד בת ה-17, והחלה להתכונן לאירוע הספורט הגדול בעולם.

בבריטניה החלה באד להתחרות במגוון תחרויות בריצות ארוכות, אך לצערה באותן השנים רק ריצת 3,000 מטר התקיימה במסגרת אולימפית. במהלך המבחנים הבריטיים לאולימפיאדה היא זכתה במירוץ עם תוצאה אדירה של 8:40 דק'. בהמשך היא גם שברה את השיא העולמי ב-2,000 מטר במהלך תחרות שהתקיימה בחודש יולי בקריסטל פאלאס.

התנגשות והחמצה בלוס אנג'לס

לאולימפיאדה בלוס אנג'לס היא הגיעה כסנסציה צעירה, חדשה ורעננה עם תקווה להשיג מדליה אולימפית ראשונה. הנערה בת ה-18 הפתיעה את העולם כאשר עלתה לתחרויות יחפה. אמנם, בעולם כבר הכירו ספורטאים שחומי עור אפריקאים שהעדיפו לרוץ יחפים דוגמת ביקילה, אבל עדיין לא ראו אישה לבנה מהחברה המערבית בוחרת בחירה דומה. היריבה המרכזית שלה על מדלית הזהב הייתה אמורה להיות האצנית האמריקאית הפייבוריטית מארי דקר.

במהלך ריצת הגמר ל-3,000 מטר עקפה באד את דקר ורצה בנתיב הפנימי. ככל הנראה היא לא הגבירה את מהירותה בהתאמה. דקר נתקלה תחילה ברגלה בבאד, וכשבאד מעדה קלות והתנדנדה, התנגשה דקר בבאד שנית ומעדה בכבדות על אבן השפה. מפרק הירך של דקר נפגע, ולא היה באפשרותה לסיים את המרוץ. היא הורמה מהמסלול ונישאה בידי חברה דאז ובעלה לעתיד ריצ'רד סלייני, ברגע מכונן ושובר לב בהיסטוריה האולימפית.

במסיבת עיתונאים לאחר המירוץ טענה דקר שבאד אשמה בהתנגשות (באתלטיקה קלה בדרך כלל מוטלת על האתלט העוקב האחריות להימנע ממגע עם הרץ המוביל). רשויות האתלטיקה פסלו בתחילה את באד בעוון הכשלה, אולם ניקו אותה מאשמה כעבור שעה, לאחר שצפו בהקלטת המרוץ. בעוד התקשורת האמריקאית האשימה את באד בנפילה, העיתונות הבריטית הגנה עליה, והאשימה את דקר בהתנגשות והוצאה של הרצה האפריקאית-בריטית מקצב הריצה שלה, שהוביל לסיום חלש של המירוץ ומקום 7 כללי מאכזב.

שיא עולם שזכה להכרה

שנה לאחר מכן, בגיל 19 בלבד, שברה באד מחדש את שיא העולם ב-5,000 מטר בתחרות הריצה האהובה עליה בקריסטאל פאלאס באנגליה – שיא שהפעם הפך לרשמי ונרשם בגאווה תחת דגל בריטניה. באותה השנה היא זכתה לראשונה בקריירה שלה באליפות העולם במירוצי שדה לנשים, בריצה שאורכה באותה השנה היה 5,000 מ'. ב- 1986 היא שיחזרה את ההישג וזכתה בפעם השנייה באליפות מירוצי השדה (הפעם המירוץ היה 4,700 מ'), כאשר הפעם היא גוברת על יריבתה המרה – מארי דקר האמריקאית.

תחילת הנפילה

באליפות אירופה שהתקיימה ב-1986 בשטוטגרט הגיעה באד כשהיא פצועה, לאחר שסבלה מכאבים חוזרים ברגליים. הפציעה נשמרה בסוד עד סיומה של האליפות, במהלכה היא אכזבה כשסיימה במקום הרביעי בריצת 3,000 מ' ובמקום התשיעי ב-1,500 מ'. לאחר האליפות יצאה באד לחופשה, ולא חזרה להתחרויות במשך יותר משנה. הפציעות שפקדו את רגליה נגרמו ככל הנראה מהמאמץ הרב והשחיקה בריצה אולימפית למרחקים ארוכים ללא נעלי ריצה מתאימות, המגנות על כפות הרגליים ומסייעות לרגל להיות ביציבה נכונה יותר על המסלול.

במהלך ההחלמה הארוכה מהפציעות חזרה באד לדרום אפריקה מולדתה, והתכוננה לחזור לתחרויות לקראת אולימפיאדת 88' בסיאול. במהלך שהותה במדינה, היא הגיעה לאחת מתחרויות הריצה המקומיות והתקבלה כגיבורה לאומית. בעקבות הפרסום החלו מדינות אפריקה לטעון שהיא השתתפה במירוץ, ובכך הפרה את החרם שמוטל על דרום אפריקה. אותן המדינות דרשו מאיגוד האתלטיקה להשעותה לאלתר מהתחרויות ולשלול את היכולת שלה להמשיך כספורטאית. באד טענה שלא השתתפה בריצה אלא רק הגיעה לצפות, אך איגוד האתלטיקה לא קיבל את גרסתה והשעה את באד בת ה-22 בלבד, לצמיתות מתחרויות האתלטיקה.

בחזרה לדרום אפריקה

בעקבות ההחלטה והפספוס הנוראי של האולימפיאדה לה היא ציפתה, החליטה באד לעזוב את בריטניה ולחזור לדרום אפריקה. שם היא פרשה באופן סופי מתחום הריצה, התחתנה עם אהוב ליבה, נכנסה להריון והחלה לתכנן את חייה החדשים. אך אז הגיע מפנה נוסף: ב-1990, לאחר מאבק ממושך, הסתיים שלטון האפרטהייד, ודרום אפריקה החלה לחזור להתחרות בענפי הספורט השונים.

בעקבות הרנסנס הספורטיבי החלה גם באד לנסות לחזור לתחרויות בזירה הבינלאומית. ב-1991 היא החלה לחזור לכושר לאחר חמש שנות הפסקה. בניגוד לכל הסיכויים היא התקדמה צעד אחר צעד וחזרה לכושר שיא, עשתה את הבלתי יאומן והשיגה את התוצאה השנייה בטיבה בעולם בריצת 3,000 לשנת 1991. אך למרות הציפיות הרבות ממנה במהלך אולימפיאדת ברצלונה ב-1992, לא הצליחה באד בת ה-26 בלבד לשחזר את יכולותיה מתחילת הקריירה, ונשארה מחוץ למירוץ הגמר ב3,000 מ'.

זולה באד לא נשברה מהמפלה האולימפית והמשיכה להתחרות באליפות העולם למירוצי השדה, הפעם בגאווה רבה תחת הדגל של דרום אפריקה. בשנת 1993 היא סיימה במקום הרביעי, וב-1994 היא סיימה במקום השביעי. למרות שפרשה לפני יותר מעשרים שנה, היא עדיין מחזיקה במספר שיאים בריטיים ודרום אפריקאים בריצות ארוכות לנערות ולבוגרות, ומחזיקה בשלושה שיאי עולם לנערות בריצת מייל, 2,000 מ' ו-3,000 מ'.

לקחת את זה צעד אחרי צעד, ולעולם לא להיכנע

לבאד, שמאמנת כיום נערים ונערות בארה"ב, יש מסר ברור ואופטימי מסיפורה המלא במאבקים ובהתגברות על קשיים. "כאשר התחלתי לרוץ לא האמנתי שאהפוך לרצה בינלאומית. מה שהפך את זה לאפשרי היא האמונה של האנשים מסביבי ביכולת שלי, ויכולתם להעניק לי תמונה של עצמי שלא הייתי מסוגלת לראות. הדבר הכי גדול מבחינתי להיות חלק מהאולימפיאדות. זה היה להיות חלק ממשהו שכל כך גדול ממני. העצה הטובה ביותר שאני יכולה להעניק היא לקחת את זה צעד אחרי צעד, ולעולם לא להיכנע".