כבר למעלה משני עשורים שבהם מספרים לחברה הישראלית כי ניתן לקיים מדיניות של קפיטליזם קיצוני עם חמלה לחלשים, אך המציאות חושפת עד כמה מדיניות זו היא שגויה, וגם כאשר מגדילים את תקציבי הרווחה הם אינם יכולים להחליף את המחויבות שלנו לוודא שההכנסה המשפחתית הכוללת את השכר ואת הקצבאות יספיקו לצרכיהם השוטפים ולדרישות המינימליות לקיום משפחה בכבוד.

פתיחת שנת הלימודים זהו רגע שבו המדיניות הכוללת של הממשלה עומדת למבחן, והעדויות שנחשפו בשבועות האחרונים הם מראה אמתית לכישלונה של הממשלה. פתיחת שנת הלימודים היא חגיגה לכל ילד וילדה ולכל המשפחה. זהו רגע של תקוה מתחדשת שבה הורים, ובעיקר הורים למשפחות מוחלשות, רואים בבית הספר את המקום שיטשטש את העוני בו חיים ילדיהם.

הצמיחה הכלכלית בה אנו מתגאים חייבת לחלחל למטה. המדינה מחויבת לדאוג לכך שזה יקרה, ולהתוות מדיניות נכונה, כזאת שתגדיר סדר עדיפויות נכון ותראה את החיבור בין המאקרו למיקרו, כך שכל ישראלי ייהנה מהצמיחה הזאת

הורה עני שעובד קשה כדי שילדיו ילמדו אומר לילדו: "אתה תלמד כדי שלא תהיה כמוני!", ואז אנו נתקלים במציאות הבלתי נתפשת, שהורים אלה, שנותנים את כל שיש להם, לא מצליחים לעמוד בכל הדרישות של בית הספר ושל מערכת החינוך.

נורמות ההתנהגות של הילדים בימינו יכולות לשמש גאווה לכולנו. אלה אינם הילדים שמאשימים את הוריהם בעוניים ובמחסורם, הם אוהבים וגאים בהוריהם שעובדים קשה, אך כמו מאות אלפי עובדים במשק, רמת ההכנסה משאירה אותם מתחת לקו העוני. אלה ילדים שהתבגרו טרם זמנם, ואומרים בצורה גלויה ובראש מורם שהם משתדלים לקחת פחות מהבית, כדי שיישאר משהו גם להורים שלהם ולאחיהם.

אסור לנו להסתפק רק באיחולי שנה טובה. אנו יכולים ליצור שנים רבות וטובות עם ממשלה שתיקח אחריות ותפעל על פי החזון של יאנוש קורצ'ק: "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים"

עדותו של ילד על כך שהוא הולך לעבוד באולמות אירועים כדי לאכול שם את ארוחתו, וכך להשאיר את האוכל בבית לאימו, צריכה לזעזע את החברה הישראלית כולה. כך קרה באותו יום בו ילדה קטנה מעיירת פיתוח בצפון אמרה ברדיו "אני רעבה", והרעידה את אמות הסיפים בחברה הישראלית. לצערי גם חושיה של החברה בישראל קהו מאז. אך בשונה מאותה תקופה, כלכלתה של ישראל חזקה היום.

ישראל אינה מדינה ענייה. התוצר הלאומי הגולמי לנפש הוא מה-30 הגבוהים בעולם, וזה אינו נתון של מה בכך. החוב החיצוני קטן משמעותית בעשורים האחרונים, והאוצר מתהדר בסיום שנת תקציב נוספת בעודפים. די בנתונים אלו כדי שהמדינה תיזכר באחריותה: שלא יהיו ילדים עניים, שלא יהיו קשישים עניים.

ח"כ עמיר פרץ (צילום: ראובן קפוצ׳ינסקי).

יש עמותות רבות ונדבנים רבים עם כוונות טובות. אך במדינה סוציאל דמוקרטית שזוכרת שלצד החובה לדאוג לביטחון אזרחיה ולשמור על הגבולות, לפתח תשתיות ולשמור על בריאות תושביה, תפקידה גם לדאוג לעתיד ילדיה.

הערך היהודי הנשגב – "ערבות הדדית", לא פותר את המדינה מאחריותה – לדאוג שלא יהיו פיות רעבים, להביא לכך שלכל ילדה וילד שגרים בישראל תהיה הזדמנות שווה להתפתח ולהצליח – בין אם נולדו להורים עניים או עשירים, אם הם יהודים או ערבים, אם גרים במרכז או בפריפריה.

זו גם העת לחדד את ההבדל בין שמאל לימין. המושג "ימין חברתי" הוא פיקציה, מושג כלאיים, אוקסימורון, ביטוי של דבר והיפוכו. בעוד אנחנו, בשמאל, מדברים על אחריות המדינה ועל צדק חברתי, הימין מדבר על צדקה ועל רחמים, ופוטר את המדינה מאחריות. הימין שדבק בשוק חופשי שהפך לשוק פרוע עם תרבות של ג'ונגל שפוסחת על החלשים להם אין, ועל אלה שצריכים "דחיפה" כדי להגיע לנקודת פתיחה שווה לאלה שיש להם. המשימה הזאת היא של המדינה, לא של השוק הפרטי, לא של העמותות ולא של הנדבנים.

עדותו של ילד על כך שהוא הולך לעבוד באולמות אירועים כדי לאכול שם את ארוחתו, וכך להשאיר את האוכל בבית לאימו, צריכה לזעזע את החברה הישראלית כולה. כך קרה באותו יום בו ילדה קטנה מעיירת פיתוח בצפון אמרה ברדיו "אני רעבה", והרעידה את אמות הסיפים בחברה הישראלית

הצמיחה הכלכלית בה אנו מתגאים חייבת לחלחל למטה. המדינה מחויבת לדאוג לכך שזה יקרה, ולהתוות מדיניות נכונה, כזאת שתגדיר סדר עדיפויות נכון ותראה את החיבור בין המאקרו למיקרו, כך שכל ישראלי ייהנה מהצמיחה הזאת.

אנחנו מוכרחים להבטיח שאותם ילדים שלבושים חגיגי ביום הראשון לבית הספר כשעל גבם ילקוט, נושאים את משקל הספרים והידע שישאבו מהם, ולא את נטל המאבק הכלכלי של הוריהם שיכול לשבור את רוחם ולמנוע מהם לממש את יכולותיהם כך שיהפכו לנכס לעתידה של מדינת ישראל.

אסור לנו להסתפק רק באיחולי שנה טובה. אנו יכולים ליצור שנים רבות וטובות עם ממשלה שתיקח אחריות ותפעל על פי החזון של יאנוש קורצ'ק: "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים".