דקות ארוכות נאלץ אתמול (רביעי) שר האוצר משה כחלון להמתין על הבמה של ועידת "כלכליסט", עד שיתאפשר לו לשאת את נאומו. פעילים ופעילות למען הדיור הציבורי החליטו "לפוצץ" את הנאום עוד לפני שהוא התחיל, ורק לאחר שהגיעו למקום מאבטחים הוא הצליח לדבר, כועס וחסר סבלנות. יומיים קודם לכן, היה זה מנכ"ל משרד השיכון בכבודו ובעצמו, חגי רזניק, שפתח במתקפה חזיתית נגד אנשי משרדו של כחלון סביב אותה סוגיה ממש. "התייחסותם המזלזלת של נציגי האוצר בדיונים (של צוות תכנית החירום לדיור ציבורי) מציירת תמונה עגומה ביותר של מדיניות אטומה במסדרונות משרד האוצר, העיוורת למצוקת החלש", כתב רזניק במכתב לממונה על התקציבים ולחשב הכללי.
בזמן שכחלון סופג מכמה כיוונים במקביל, חבר מפלגתו שר השיכון יואב גלנט, זוכה לליטופים. כן, האיש שפלש לקרקע ציבורית במושב עמיקם כדי לבנות אחוזה מגלומנית תוך שורה של מניפולציות חמורות, הפך לאחרונה ליקיר המאבק למען הדיור הציבורי בישראל. האירוניה והפוליטיקה תמיד אהבו זו את זו, אתם יודעים. זה קרה בעיקר אחרי שגלנט השיק תכנית שאפתנית מאוד שנועדה להגדיל את מספר הדירות בדיור הציבורי ב-7,200 יחידות בכל שנה ולמשך עשור. גלנט רקם את התכנית בלי להתייעץ עם כחלון ועורר כעס בקרב אנשיו (בכל זאת הדיור אמור היה להיות הבייבי שלו), אבל איזה פוליטיקאי שפוי יתנגד באופן פומבי לתכנית כל כך חיובית שנהגתה על ידי בכיר במפלגה שלו.
בשפה הצבאית קוראים לזה "אלמנת קש". כניסה שקטה בעצימות נמוכה לתוך מבנה בלי שמישהו ירגיש, תוך שהייה ממושכת במקום עד לקבלת פקודה. ככה נראית הכהונה של גלנט: מהרגע שהפך לשר מטעם "כולנו", הוא מנהל רומן ממושך אך שקט עם "הליכוד" של נתניהו. כלפי חוץ הוא מקפיד לדבר על "שיתוף פעולה מלא עם שר האוצר", אבל לפי כל ההערכות במערכת הפוליטית הוא וכולנו כבר לא. אז גלנט נפגש עם פעילים, מתחזק קשר אמיץ עם מנהלת סיעת הליכוד עליזה בראשי, וממתין לרגע הפקודה. עד היום נראה היה כי היא תגיע בבחירות הבאות – השבוע נדמה שהיא כבר התקבלה.
אינטרס אלקטורלי
בסביבתו של כחלון ממשיכים לנשוך שפתיים ולשדר ממלכתיות עד כמה שניתן, אבל גם הם לא מצליחים להסתיר את המתח. בינתיים, כחלון לא טומן את ידו בצלחת ומקדם בעצמו יוזמה בתחום הדיור הציבורי, שנודף ממנה ריח חריף של אינטרס פוליטי-אלקטורלי קצר מועד. במקום להגדיל את מספר הדירות הציבוריות, לאור מחסור של למעלה מ-200 אלף דירות כאלה, כחלון מעוניין לאפשר לדיירים ותיקים בדיור הציבורי לרכוש את הדירות שלהם בסכום סמלי. מדובר בכ-10,000 דירות, לא פחות, מה שעלול "לחתוך" את מאגר הדירות לכדי 45 אלף בלבד. מחד מכירת חיסול שכזו תאפשר לאותם דיירים ותיקים להוריש לילדיהם דירה – משהו שיכלו רק לחלום עליו עד היום – אולם מנגד הדבר יבוא דווקא על חשבון מי שבאמת זקוקים לדירות היום או בעתיד.
אם האינטרס הציבורי היה היחיד שמונח כאן על הכף, התכנית שמקדם גלנט, שכבר אושרה עקרונית בממשלה, הייתה אמורה לנצח בגדול. העניין הוא שגם אצל גלנט וגם אצל כחלון, או אצל כל פוליטיקאי מצוי אם תרצו, האינטרס הציבורי מהווה רק חלק קטן מהשיקול. קודם יש את המנהיג, אח"כ המפלגה, ובמקרה שלנו: המפלגה הבאה בתור.
