אהבינה, חברה טובה וקרובה, הציעה לבוא אלי בסיום מפגש חברים שהיה צפוי להסתיים מאוחר. היא מגיעה מרחוק וביקשה לנחות במקום בטוח ונעים ללילה. נץ הציע גם הוא שאבוא אליו לכשיסתיים המפגש. לא רציתי. היססתי ואמרתי שאיני בטוחה ולכן לא רוצה להתחייב. רציתי לשמור לעצמי את החופש לראות איך מסתיים הערב, שהיה צפוי להימשך עד מאוחר. על אף שמגע אוהב של אהבינה ונוכחותה החברית נעימים לי מאוד, רציתי לשמור את האופציות פתוחות, לחוש איך מתפתח המפגש שנכחו בו בריות יקרות ומושכות. לבי פילל להרפתקה שלא ידעתי מהי והאם תתרחש.
אהבינה ניגשה אלי בעודנו עומדות בין חברים וזרקה שהיא הולכת לבלות את הלילה אצל נץ. נץ ואהבינה הם חברים טובים משכבר. אני יודעת ששניהם אוהבים אותי והקרבה ביניהם לרוב אינה מאיימת עלי. כבר התרחשה ביניהם מיניות בעבר, פעם אחת אף בנוכחותי. אמנם ללא עירום, אבל באנרגיה גבוהה וקולנית עד מאוד. היה יפה לראות זאת, הרגשתי שאני מהווה חלק במרחב שמאפשר להם ביטוי ואהבה חברית. נעים כשחברים 'אפלטוניים' יכולים לאהוב גם כך, במגע והתעוררות. מעודדת אותי האפשרות שאהבה רומנטית וביטוי לאנרגיה מינית ומשחקית אינם בהכרח כרוכים זה בזה. האם מימוש של ארוס בין חברתי הטובה ואהובי הוא חלום בלהות או חלום מתוק? כנראה שגם וגם.
אני סומכת עליו ועליה ויודעת ששניהם אוהבים אותי ולא רוצים לפגוע בי. לכן כשנץ אומר לי שהוא ואהבינה נפגשים, גם אם זה ללילה, אני בדרך כלל בסדר עם זה. מידה רבה של אמון שוררת בין שלושתנו. אך כשאמרה לי שבסיום הערב תלך אליו, התעורר בי כיווץ. כאמור, הייתי סקרנית בנוגע להמשך הערב והייתי מוכנה לא להחזיק בביטחון לצד מי אשן הלילה, רק כדי לראות מה קורה ומתפתח. בסוף חזרתי הביתה לבד ואהבינה נסעה לנץ. הרגשתי עצובה ונעלבת. על כך אמא שלי הייתה אומרת ש'יצאתי קרחת מכאן ומכאן'. הרי נץ הציע לי לבוא לישון אצלו ואהבינה הציעה שתבוא לישון אצלי. מדוע ויתרתי על שתי ההזמנות הנדיבות והמפתות הללו רק כדי "לראות מה קורה"? מה כבר "היה קורה"? ומה כל זאת מספר על הדפוסים שלי שבין וודאות והרפתקנות?
כשהתארגנו ללכת הביתה, הבנתי שאיני רוצה לבלות את הלילה לבד, אז הצעתי לאהבינה שאצטרף אליהם. היא הביעה הסתייגות, ואמרה שהם כבר קבעו להיפגש ולדבר שניהם. הביעה גם חשש שלא יהיה לנו מרחב אצלו לישון בנוחות שלושתנו. חשתי את ההסתייגות, אז ויתרתי. אתם בוודאי תוהים איך הרגשתי כשהלכתי לבד הביתה בשעה שחברתי הטובה ואהובי נפגשים באמצע הלילה, ואני לבד. האמת – הרגשתי נורא, והחזקתי את זה בבטן. 'יאללה, תהיי לבד הלילה, לילית סמרטוטית. מגיע לך. תאכלי את הדייסה שבישלת', מתריסה בי לילית הרשעה. כשהגעתי הביתה חשתי אי-שקט מרטיט. כעסתי על עצמי שלא אמרתי בבירור מה אני רוצה וצריכה, ושלא דאגתי לעצמי. מה רציתי בסך הכל? לא להיות לבד. רגשות של קנאה ובדידות לא עולים בי לרוב, והפעם הרגשתי אותם כגל שוטף.
בערב למחרת נפגשנו נץ ואני לבילוי בסדנה נחמדת ללימוד קשירות. בעודנו מפטפטים ומנשנשים ענבים טרם תחילת הסדנה, שאלתי באגביות 'איך היה עם אהבינה?'. 'היה כיף. שכבתי איתה' ענה הנץ כלאחר יד. הרגשתי עלבון וחימה עולים בי. לוחשת לי לילית, זועמת: 'את היית לבד אתמול, בשעה שאהובך וחברתך הטובה שוכבים. יופי לך.' רציתי נקמה ורציתי להתרחק. משהו בי רצה ללכת ולהשאיר אותו שם לבד. במקום, החלטתי לנכוח עם הרגשות שלי בהתגלותם הכואבת.
הסדנה התחילה. התחלקנו לזוגות ובחרתי לא לעבוד איתו, על אף שהגענו ביחד. מצאתי פרטנרית אחרת לתרגול הראשון, ובכך תקעתי אותו לעבוד עם גבר מזדמן כלשהו. חשתי נחמה קטנה מהדחייה והמרחק שעוררתי בינינו, ועוד במרחב ציבורי עם עוד אנשים. התרגלנו ש'את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית', ואני דווקא בעד לכבס באור היום, שובבה שכמותי. כעבור שעה קלה חשתי שאני מוכנה, לאט, להתקרב בחזרה אל מקור הכאב. הצעתי לו שנתרגל בתרגיל הבא ביחד, ועודי פגועה ומכונסת. ביקשתי שיקשור הוא אותי. 'את סומכת עלי?' שאל. 'כן' אמרתי. סומכת וכועסת. ובלבי משננת: 'סומכת וכועסת אינם בהכרח מהווים סתירה. יכולה לכעוס, ועדיין להיות פה איתך.' בעוד הוא כורך את החבל על ידי, ומשם ממשיך אל חזי ואל מותני, מרוכז במלאכת הקשירה ומעיף אלי מבט מידי פעם, הרגשתי בדמעות עולות. רציתי להתמסר אליו, על אף ובתוך הכעס הגואה.
99.9999% ממה שקורה לי, לנו, אינו בשליטתי. אולי אף יותר. מה עושים עם חוסר השליטה? עם המתנות והמכות שמתקבלות בלי הכנה מוקדמת וסודקות את גבולותיי? לפעמים אני מסורה אל הרוח שבאה ומסכימה למה שבא. לעתים דווקא כשאני משוכנעת שאני הכי פתוחה, אני מוצאת עצמי מתקשחת ונסגרת נוכח איום על גבולותיי. מעשיו של נץ משפיעים עלי. נץ, מודה אני – יש לך כמה מניות על מצב הרוח שלי, והן עולות ויורדות לפי הנכונות שלי להתמסר אליך. אהבינה – גם אליך איני אדישה. מעשייך משפיעים עלי. חבריי, אהוביי, אני נתונה לשליטתכם! לפעמים אני מחזיקה את עצמי. מנסה לספר לעצמי שאני בשליטה. לפעמים זה נכון. ולפעמים אני רק מחזיקה חזק כשהכל מסביב זז. מדוע לא ניתן לכל הבלאגן הזה ביטוי פיזי? ביקשתי לרכך את השליטה והכעס שהתעקשתי להחזיק בי, ולשחרר את הצער שחשתי. לא לברוח ממנו. כשאפשרתי לכך לקרות, הילדה הקטנה הנעלבת שבי תפסה את הבמה, וחוסר השליטה קיבל תמיכה ועידוד מהחבלים שהגבילו את תנועתי והידהדו את הסבך הרגשי שבתוכי. הוא המשיך וקשר את רגלי זו לזו ועם כל ויתור על תזוזה ושליטה חשתי את העצב מתרכך וניגר ממני, בתחילה במועקה לוחצת בבטן ובחזה, ואז בזרם דמעות ששטף ממני.
כוס אמא שלך נץ (סליחה על הקללה המיזוגנית אני לא שולטת במחשבות שלי. עוד על קללות אפשר למצוא ברשומה של השבוע שעבר). איך אתה פשוט זורק עלי 'היה כיף, שכבתי איתה'. אתה לא רואה אותי. 'הייתי אתמול לבד בזמן שאתם הזדיינתם. לא רציתי להיות לבד, רציתי להיות איתה, או איתך, או עם שניכם', אמרתי. הוא מופתע. 'זה מה שרצית? למה לא אמרת? לא ידעתי'. 'אמרתי לה. היא לא התלהבה מהרעיון. רצתה להיפגש איתך לבד.' עניתי. 'אני רציתי שתבואי אלי, רציתי הכי בעולם, חשבתי שאת לא רוצה', אמר. 'באמת לא רציתי בהתחלה, אבל אז כן רציתי, ואתם כבר קבעתם להיפגש ולא רציתי להרוס או להידחף'. באמת לא אמרתי לו שזהו רצוני. אמנם אמרתי לאהבינה, אבל כשהיא היססה, מיד ויתרתי על רצוני ואמרתי לעצמי שאהיה בסדר, שיפגשו הם, ולא נורא. אם הייתי משקיעה עוד רגע בהקשבה לצורך שלי, הייתי מדברת עם נץ ומבטאת את רצוני בקול, ואולי גם לא נשארת לבד, או אולי כן נשארת לבד, אבל לפחות לא מחזיקה את כעסי בבטן.
לפעמים כשאני מקבלת סירוב, קשה לי להיות בהקשבה לצורך שלי. אני מיד מתקפלת ומרגישה שלא מגיע לי, ובכך מוותרת על המענה שאני עוד יכולה לקבל.
הוא שוכב לידי, אני עוד קשורה, אני רואה את העצב בעיניו על כך שכואב לי. הוא שואל 'לשחרר אותך?' 'עוד לא. עוד קצת', אני עונה. החבל מאפשר לי להתפרק ולהרפות אל תוך הקשרים. תנועה פנימית מתאפשרת מתוך הגבלת התנועה של הגוף, אני מבקשת עוד כמה רגעים להסכים להיות עלובה, קשורה, תלויה, חסרת שליטה, כמו שאני. משדרת לו: אני מסורה אליך, אתה יכול לעשות בי, אני מאפשרת לך לראות את העצב שלי. התבונן בו, חוש אותו.
נסענו הביתה, העיניים שלי אדומות מבכי. עשינו אהבה עד שעת לילה מאוחרת, או שעת בוקר מוקדמת, תלוי מאיפה סופרים. הבכי עוד צף ועלה בין עונג ונשיקה. הרגשתי אהובה ובטוחה, ועדיין פגועה ועצובה. מה הכי כאב לי? לא הכעס שחשתי כלפי נץ ולא הכעס שחשתי כלפי אהבינה, אלא הכעס כלפי עצמי על כך שלא שמרתי על הגבולות שלי. שהעדפתי 'לראות מה קורה' ולא לדאוג לי למקום אוהב כפי שהייתי צריכה. ששמרתי בבטן וחשבתי ש'אני אהיה בסדר'… ההרפתקנות שלי, חוסר ההחלטיות שלי והפולניות שלי ניהלו אותי, ולא אני אותם, ובסוף – נשארתי לבד. אף אחד לא עשה לי כלום בניגוד לרצוני, זו אני שלא הקשבתי לעצמי. לילית אהובה – היותך פתוחה, אוהבת, גמישה ומאפשרת להזדמנויות להתממש, אין פירושו שאת בסדר עם כל מצב. גם לך יש גבולות, וזה ממש בסדר. הקשיבי להם, דעי אותם, תני להם קול – הם שלך.
