השבוע שמעתי ילד שואל מה חוגגים בראש השנה. הגננת ענתה לו: "חוגגים את הזמן. יש יום הולדת לזמן". תשובה יפה ומעניינת שעוררה בי מחשבות על איזה שיר אבחר השבוע. היה לי ברור שאני רוצה שיר שקשור בראש השנה, במחזוריות הזמן או בהתחלות חדשות אבל לא רציתי משהו בנאלי. הביטוי "יום הולדת לזמן" גרם לי להיזכר בשיר ישן ואהוב. שיר שהוא לא ראש השנה קלאסי ולא שיר חג אבל בהחלט שיר זמן.
שיר שמורכב בעצם משלושה שירים, נפרדים אך גם אחודים. לכל שיר יש שני בתים ולכל בית ארבע שורות. שיר שכתבה כלת פרס ישראל, הסופרת, הציירת, הפרופסור לספרות ויותר מכל המשוררת הגדולה – לאה גולדברג.

לאה גודלברג (COHEN FRITZ/ לע"מ).

"שִׁירֵי סוֹף הַדֶּרֶךְ". שיר שמתאר – אין דרך אחרת לומר זאת – את החיים.

הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
– הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?

השיר הראשון מבין השלושה נפתח בתיאור "הדרך" (הלא הם החיים) מנקודת מבטם השונה מאוד של הילד, העלם, הגבר ובסופו של דבר – הזקן. מפרספקטיבות שונות הדרך נראית אחרת לגמרי.

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

בשיר הראשון גולדברג תיארה את תמונת המצב בחיים, בשיר השני היא כבר עושה צעד פנימה ומציבה את דמותו של האדם הצעיר אל מול האדם המבוגר (כמובן שמדובר באותו האדם אשר נמצא בתחנות זמן שונות בחייו).
לאדם הצעיר הימים רצים והוא אינו חש במשמעותם המלאה. האדם הזקן לעומתו, יודע כמה יקר הוא כל יום וכמה חדש יש תחת השמש.

לאה גולדברג מתכתבת עם מגילת קהלת, שם כתב שלמה המלך – הוא קהלת –
"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." המשוררת כופרת בגישה הזאת ומכניסה בפה של הזקן שלה מילים הפוכות לחלוטין. מילים שרואות את היש, את האפשרי, את הבחירה שבידי האדם ואת הטוב.
על מנת לחזק את התפיסה הזאת של "חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ" היא מסיימת את "שִׁירֵי סוֹף הַדֶּרֶךְ" עם החלק השלישי והאחרון, חלק שאפשר לקרוא ממש כתפילה. אולי תפילה לראש השנה.

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

אם השיר הראשון נפתח בתמונת מצב כללית, ובשיר השני כבר יש פניה אל האדם הצעיר והאדם הזקן, בשיר השלישי אנחנו כבר עוברים אל גוף ראשון יחיד. כלומר ככל שהשיר מתקדם כך הוא נהיה אישי יותר. אפשר להגיד שגולדברג עוברת מדיבור על הזקן, לדיבור אל הזקן ומסיימת בדיבור של הזקן. ההתקרבות הזאת לעצמך יוצרת אפקט חזק בשיר.

הזקן מבין היטב את מה שהצעיר טרם למד: יש כל-כך הרבה חירות בחיים, יש כל-כך הרבה על מה לברך: אפילו על הכשלונות! הסוד הוא לראות את היופי בדברים הקטנים, פרי בשל, עלה קמל. למצוא את ההתחדשות, השוני והייחודי בכל יום.
"שִׁירֵי סוֹף הַדֶּרֶךְ" של לאה גולדברג שנכתב ב-1953 מצאו את דרכן ב-1976 אל הפסנתר של שם טוב לוי. התקשרתי אליו לשמוע איך זה קרה.

שם-טוב לוי בהופעה. ארכיון פברואר 2011. (צילום: Gilad Avidan/ ויקימדיה)

"הגעתי לספר שירים של לאה גולדברג באיזה דוכן בשבוע הספר. חיפשתי שירי משוררים שאוכל להלחין. יש משהו בשירה שנוגע בי, שנותן לי תחושה של חלק ממשהו גדול יותר, מילים שגורמות למחשבה, לעצור רגע, לתהות. כשקראתי את 'שירי סוף הדרך' הרגשתי שזה מתנגן לי בראש. אני זוכר שזה היה תהליך מאוד אינטימי עם עצמי להפוך את המילים לשיר. הייתי צריך להתנתק מהכל".

שם-טוב לוי נולד ב-1950 בשכונת שעריים ברחובות. בגיל 22 הוא כבר עבד עם אריק איינשטיין. בגיל 23, בימי מלחמת יום כיפור הלחין את "הנסיך הקטן" שפורסם במקור כטור של יהונתן גפן ב"מעריב". בגיל 24-25 חבר לשלמה יידוב ושלמה גרוניך והקים את להקת הרוק המתקדם האוונגרדית "קצת אחרת" (שראויים לטור שלם בפני עצמם) ובגיל 26 הוא הוציא לראשונה אלבום סולו – "מצב רוח".

שם טוב לוי | מצב רוח

שם-טוב לוי | מצב רוח

שם טוב לוי | מצב רוח

שם-טוב לוי | מצב רוח

"כשאספתי חומרים לאלבום הראשון שלי גיליתי את 'שירי סוף הדרך'. זה שיר שדיבר אליי. הנימה הפילוסופית שבו. יש לי משיכה לשירי דרך וחיפוש פילוסופיים. האלבום לא הצליח כל-כך מבחינה מסחרית אבל מבחינתי האישית הוא הצלחה כבירה. מדובר באלבום מיוחד שאני מאוד גאה בו ואוהב אותו. אמנם הוא לא הגיע לקהל רחב אבל הוא התקבל יפה בקרב מוזיקאים ומבקרים. אני זוכר שליואב קוטנר היתה אז תכנית לילית בגל"צ והוא היה משמיע המון קטעים מהאלבום. "שירי סוף הדרך" אף פעם לא הפך ללהיט אבל איכשהו עם השנים הוא לאט לאט הגיע לאנשים".

אמרתי לשם טוב שיש פה הלימה בין התוכן של השיר שמקדש את הזמן שעובר והחכמה המצטברת לבין הסיפור במציאות שבו השיר אט-אט מוצא את מקומו בעולם.
"דברים טובים מחלחלים בסופו של דבר, גם אם לוקח זמן" הוא סיכם. הוא סיפר שבזמן אמת "קצת אחרת" לא הצליחו להביא יותר מחמישים אנשים להופעה. היום התקליט שלהם נחשב לקלאסיקה וכשהם מופיעים לפעמים – ההופעות מלאות.

אז בראש השנה יש יום הולדת לזמן, ואולי מ"שירי סוף הדרך" אנחנו יכולים להבין שעלינו לברך על הזמן שעובר ולא להתעצב עליו, לראות בכל יום, שבוע, חודש או שנה שמתחילה את ההזדמנות "לחָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ".

כשהקשבתי לשיר כמה פעמים בשביל הטור הזה שמתי לב לדבר יפה: בחלק האחרון של השיר, כשהמילים הופכות לגוף ראשון, ושם טוב לוי שר את שתי המילים הקצרות "שִׁיר הַלֵּל" קולו עולה בשמחה גדולה כפי שהוא לא עולה כל השיר, ואל קולו מצטרף החליל הנהדר של שם טוב. זהו אחד מרגעי השיא של השיר.

מוזמנות ומוזמנים לעצור רגע, להאזין לשיר, לקרוא את המילים ואולי תמצאו בו איזה רגע של חסד.

שתהיה אחלה שנה!

שִׁירֵי סוֹף הַדֶּרֶךְ / לאה גולדברג

א
הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
– הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?

ב
אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

ג
לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.