יצאתי המום מהסרט החד פעמי "טרנזיט", כמו אדם המחבק ספר מופת עם קריאתו, כאשר אני אינני יכול להימלט בכל רגע ורגע מהאקטואליה ועוולותיה הרוחשות כיום בכל פינה ופינה על כדור הארץ עד להחריד. זוהי יצירת אמנות נעלה, המחדדת כתער למי שלא הבין עוד את המשמעות העמוקה והאמתית של דברי האלוף יאיר גולן, מעבר לכל פוליטיקה מרתיעה בתוספת עוצמה טולסטויאנית על מהות האדם.
מה רצה בסך הכול לעשות סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן, כשאמר שהאווירה כאן מזכירה לו אירועים בגרמניה 1933? לעורר אותנו. דעת הקהל בעולם לא התעוררה כאשר התחילו להכניס אסירים לדכאו. דעת הקהל לא התעוררה למראה מעשיהם הנפשעים של הנאצים. דעת הקהל העולמית לא התעוררה כאשר פליטים יהודים ברחו מגרמניה עוד לפני הפתרון הסופי. דעת הקהל לא מתעוררת לנוכח שבע מאות אלפי הרוגים ושבעה מיליון פליטים בסוריה. הם אייטמים בחדשות. הם מילים ותמונות המרצדים על מסכי המחשבים והטלוויזיה.
בתחילה, כשזרמו החדשות הנוראיות מעירק ומסוריה עוד חשנו את האסון. אחר כך ככל שכרוניקת החדשות זרמה ללא הרף, הנפש התכהתה והפכה לאדישה לסבל. הנפש אינה רוצה להרהר בסבלם של פליטי עזה. בגרמניה של הימים האחרונים, הנאצים מתעוררים כפי שלא קרה מאז מלחמת העולם השנייה, שנאת הפליטים הזרים צוברת תאוצה כנגד האומללים חסרי כל, עניים, פושטי יד, שאיבדו משפחות, נטשו אישה וילדים מאחור. באירופה ובאמריקה מדינות חוסמות את כניסתם של הפליטים ומותירות אותם טרף לים. מתי מעט צדיקי אומות עולם מתקוממים כנגד העוולה. בישראל רוצים להחזיר שלושים וארבע אלף פליטים לסכנה מוחשית לחייהם באריתריאה ובסודן. האדם לא למד לקח. החמלה לא קיימת.
על כל אלה מדבר הסרט "טרנזיט" הגאוני בתרגיל קולנועי מבריק וחדשני. הוא לא מדבר ישירות על היום. הבמאי הנפלא כריסטיאן פצולד עושה דבר מדהים ולכאורה משונה מאוד. לוקח עלילת הרומן שנכתב בעת מלחמת העולם השניה ב-1944 על ידי אנה זגרס, אינו משנה את הדמויות, גם לא את עלילת הסרט שמתרחשת בזמן הכיבוש הנאצי בצרפת ובריחת המוני יהודים לעבר גבולות ספרד ודרום צרפת, וממקם את העלילה האמתית במרסיי כיום, על בתיה המודרנים, על רקע המכוניות מהדגמים של היום, ומספר את הסיפור על הנאצים ומשטרת ווישי תומכת הנאצים ולוכדת יהודים בבריחה בגרמניה.
בתחילה הצופה מבולבל, מדברים על הברחת יהודים אל הפירנאים, אל מכסיקו באוניות והרקע הויזואלי הוא עכשווי עם מכוניות הונדה ומאזדה ברקע?! מה קורה בסרט "המוזר" הזה? שואל הצופה שחוטף הלם, כי הרי אומנות נעלה מוציאה אותך מהתלם, מזעזעת, מעוררת תהיות ויוצרת קו חדש של הבריאה היצירתית. בהדרגה הצופה נחשף אל התרגיל הדידקטי הענק של הבמאי ב"טרנזיט" שעלילתו מרתקת מעבר לגאונות הקולנועית. הסרט מדבר על נאצים. אבל זה לא הנאצים. זה אנחנו כאן ועכשיו, ביחסינו אל המאורעות הנוראים המתרחשים בעולם. תרגיל מושלם בפסיכולוגיה חברתית שלוקחת אותך בעלילה מימי סבל הפליטים היהודים עם פלישת היטלר לצרפת ב-1940, עם המוני פליטים ומניח בפני הצופה תמונת מראה על חיילים הונגרים שמונעים כניסת פליטים סורים מבלי להראות פריים אחד של מאורעות ההווה.
הבמאי ער לעובדה שעיננו קהו למראה החדשות הזוועתיות שבמשך הזמן נדחקו לשוליים. אין כוח לשמוע אין חשק לראות. אז מה הבמאי עושה לצופה? הבמאי אומר לו: אוקיי ניקח את הפליטים מהנאצים של אז אבל רק התפאורה תהיה של היום, איך תגיבו?
יצאתי מהסרט בהלם הרבה יותר גדול מכול הכרוניקה שאני רואה באינטרנט וקורא בחדשות. השכל הרי מיטמטם מהמראות בחדשות, הנפש נלחצת למראה הסרט "המוזר". כן רבותי! הפליטים של היום מסוריה, אפריקה, צפון אפריקה, המתחבאים כמו עכברים צפופים בהמוניהם בדירות קטנטנות, יתומים, אלמנות, פוחדים פחד מוות מתנועות וביריוני הימין שקוראים להסגיר אותם, להחזיר אותם לתופת, להניח להם לטבוע, יעשו להם הממשלות טובה אם יעניקו להם ויזה.
הצופה מתפלץ כשהוא נוכח שהפליטים של היום חשים בדיוק כפי שחשו היהודים כשנמלטו ממכורתם-מולדתם בגרמניה מידי הנאצים, מאבדים, את בתיהם, את רכושם, את אהבותיהם, את ילדיהם, את הוריהם את תרבותם, עולמם נחרב עליהם. מה נותר? להתאבד כמו אחד מגיבורי העלילה ב"טרנזיט", סופר גדול בשם ויידל שהחליט להתאבד כי לא מצא טעם לחייו. הסרט מתייחס לגדולי עולם שהתאבדו בבריחה מהנאצים, שטפאן צוויג ווולטר בנימין.
הסופר, גאון נפש האדם שטפאן צוויג שהתאבד בברזיל אליה נמלט. כאשר חש שתרבותו הגרמנית, היא אישיותו, קולפה ממנו באכזריות, כתב את הספר הגדול "העולם של אתמול" וירה לעצמו כדור בראש. הפילוסוף היהודי הדגול וולטר בנימין התאבד במעבר הפירנאים. שניהם נמלטו מארצותיהם של גתה ושילר.
עלילת הסרט בקיצור ללא ספוילרים: גיאורג (פרנץ רוגובסקי), טכנאי רדיו יהודי שנמלט ממחנה השמדה, אמור להעביר לפאריז מכתבים תמורת תשלום לסופר ווידל, אולם מוצא אותו בחדר אמבטיה שם התאבד. הוא אוסף את כתביו, ובמהלך בריחתו למרסיי וניסיון למצוא את אשתו של הסופר, הוא מעמיק לתוך מכתביו, כתביו והגותו ולומד על נפש האדם, מצוקותיה, סודותיה ואהבותיה המעוררים בו שאלות לגבי המצב הקיומי של האדם. המסע אל מארסיי הוא מסע אל הקיום האנושי, מין "פאוסט" בלבוש חדש.
מפגשיו של גיאורג עם אשתו של הסופר ואחרים, יוצרים העמקה אל עולם פליטים והטרגדיות שלהם, סצנות מרגשות כואבות ומחכימות ביותר מחדדות לגיאורג ולצופה את הטרגדיה האנושית של הפליטים, המין האנושי והיחס המנוכר לפליטים מצד התושבים, העולם, והשלטונות האמריקאים האדישים למצב האומללים היהודים שלמרות המצב הם כמהים לאהבות, ליד אנושית מלטפת, לנשיקה, גם במחיר "בגידה" באהוביהם המרוחקים עקב הנסיבות. הרצון לאהבה גוברת על הכול. הרצון לחיים נורמליים, אוכל טוב, מסעדה טובה, שירה, מוסיקה, יופי, עדנה משילים מהפליטים מחסומים רגשיים וגבולות הקיימים בחיי היומיום, כאילו זהו יומם האחרון ואין עוד טעם להתעסק עם מה שנראה להם ברגעים אלה כטרחנות מוסרית. ודווקא אז שהם רעבים, צמאים ומיואשים הם מוציאים מתוכם את המיטב הרגשי האנושי.
כשגיאורג פוגש את מארי אשתו של ווידל הסופר (פאולה ביר, במשחק מעודן להפליא) ומתאהב בה, הוא מוצא אישה מלאה תחושות אשם מבעלה על רקע רצונותיה לחוות רגעי אהבה במה שנראה כרגע האחרון עלי אדמות. כך גם יתר הדמויות: יהודייה מלווה כלבים שננטשה עם הכלבים על ידי מעסיקיה האמריקאים שעזבו לאמריקה והשאירו אותה לגורלה. כל מה שהיא רוצה זו ארוחה טובה במסעדה מעולה לפני שהיא מתאבדת; ילד שחום עם אימו החרשת בעלי חזות צפון אפריקאית, שברחו מאימת הנאצים (הם יהודים בסרט); דירת מסתור בה מסתתרים אנשים בעלי חזות של מוסלמים ערבים (בסרט הם יהודים, כמובן); אנייה עמוסת פליטים שטובעת על אנשיה כתוצאה ממוקש גרמני כמו היום בגבולות איטליה; צרפתים המתייחסים ברתיעה לפליטים היהודים; המשטרה הצרפתית הפרו נאצית שמסגירה כל מי שאין לו תעודות – כל דבר הופך ביצירת המופת הזו, אחד לאחד, לאקטואלי ביותר מבלי לסטות כהוא זה מהרומן המקורי מ-1944.
רוצו לצפות מהר מהר בסרט בטרם ירד מהמסכים, סרט כזה לא רואים כל יום.
ואנא, מבלי קשר למי אשם ומי לא אשם ולהשקפות הפוליטיות, חמלה על תושבי עזה האומללים, חמלה על האריתראים והסודנים, חמלה על כל פליטי העולם באשר הם.
