ערב ראש השנה העברית הגיע ואיתו מצוות “עשה” של תקיעה בשופר. אך בתוך החגיגות העבריות בשוק הגלובאלי יש אורחים מסין. בעולם בו הזהויות העומדות מאחורי מוצרי הצריכה מטשטשים, בא שמעון קינן מרמת הגולן ואומר: “יש לנו פנים, תקנו שופר תוצרת ישראל”.

קינן נולד עם אהבה לשופרות. פשוט כך. אין במפעל "קול שופר" במושב גבעת יואב אף הסבר הגיוני לייצור ההמוני של שופרות שם, אלה רק אהבה. הוא נולד במרוקו, המשפחה עלתה לארץ כשהיה בן שנה וחצי והוא גדל בעיר טבריה. “נולדתי עם שופר ביד. בגיל תשע-עשר כבר ידעתי לתקוע בשופר. בתור ילד הייתי יושב בבית הכנסת ורואה את האדם תוקע בשופר ואני רוצה לבלוע אותו. כסף לא היה, אז את השופר הראשון הלכתי ובניתי לעצמי מצינור ומשפך של נפט”.

שמעון קינן עם דגם שופר מצינור נפט ומשפך (צילום: יעל אלנתן)

שמעון קינן עם דגם שופר מצינור נפט ומשפך (צילום: יעל אלנתן)

אביו של שמעון היה נגר ושמעון עצמו למד בטבריה מסגרות בבית ספר מקצועי. החיים התגלגלו כך ששמעון עבר למושב גבעת יואב, עסק במסגרות ואפילו גידל תרנגולי הודו. עד שיום אחד, לפני 19 שנה, הפך את האהבה שלו לעסק המרכזי ובתוך לול התרנגולות התחיל לייצר שופרות.

“גידלתי הודו לפני 30 שנה עד שקיבלתי את השיגעון של השופרות. במקצוע שלי אני מסגר, הרמתי פה את רוב הסככות ברמת הגולן. ולפני 19 שנה עשיתי שינוי ואת הכל אני בניתי בידיים שלי”, הוא מספר. מתוך שלושת בניו ובת אחת, רק חנן בנו עובד עם אבא בעסק.

שמעון קינן עם בנו חנן שבחר לעבוד איתו במפעל (צילום: יעל אלנתן)

המסע בעקבות הקרניים

תחילת תהליך הייצור מתחיל בייבוא הקרניים, קרני כבש, ושם האתגר. “זה קודם כל יקר בטירוף, שנית קשה להשיג את המוצר. זה יותר קשה להשיג את הקרניים מהשיווק עצמו”, אומר שמעון.

“את הקרניים אנחנו מביאים מארצות ערב. כרגע אני עובד עם מרוקו כי נוח לי. הייתי גם בטורקיה פעם אחת אבל הקרניים, בגלל מזג האויר והתזונה, היו מאוד לא מתאימות. צריך איכות. והאיכות של הקרניים המרוקאיות היא טובה”.

השילוב של האיכות המרוקאית עם מוצאו של שמעון מסתדרים יחדיו ויתרון ארץ מוצאו מסייע כאן. “אני יודע את השפה על בוריה. אני אלוף במרוקאית, אני מרגיש בבית שם”. “אני הולך למיין אישית את הקרניים. עובד מבוקר עד לילה. אני יושב ליד ערמות של קרניים וממיין כל היום. ב-15 יום, 20,000 קרניים. הקרניים עצמן מגיעות באוניה”. “אני נוסע פעם בשנתיים שלוש. בין היתר אני מביא קרניים לאנשים שעושים בארץ סדנאות לבית ספר ילדים, גנים, והם לוקחים קרניים קטנות ועושים שופרות ומפעילים את הילדים”.

שמעון מעדיף שיישארו תמיד במלאי איזה 15,000 קרניים - ליתר ביטחון (צילום: יעל אלנתן)

שמעון מעדיף שיישארו תמיד במלאי איזה 15,000 קרניים – ליתר ביטחון (צילום: יעל אלנתן)

אז למה בארצות ערב? מסתבר שחגי הדתות משתלבים יחדיו. “הערבים אוכלים הכי הרבה כבשים ואת הכמות הגדולה הם שוחטים בחג הקורבן, 70 יום אחרי הרמאדן וכל בית אב שוחט כבש בן שנה ומעלה. ולכן שם יש את האפשרויות. בארץ שוחטים כבשים בגיל שמונה חודשים בעודם טלאים ואין אפשרות להשתמש בקרניים. כבש בגיל 13 חודש מתחיל להצמיח קרניים ואז הוא הגיע לפירקו ואנחנו קוראים לו איל. יש הבדל בין איל – כבש בוגר לאייל. אייל זה ממשפחת הצבאים. הם לא מתאימים לשופרות”, אומר שמעון.

אם בקרניים עסקינן אז שופר הוא לא המוצר היחיד הנעשה מהם, אלא גם בתי מזוזות מקרניים. “זה דבר מאוד יוקרתי וייחודי. אין כזה שיגעון לאף אחד”. אומר שמעון בגאווה. “הקרניים בשבילי זה כמו התכשיטים שלך”.

לא על מרוקו לבדה עומד הייצור. “אני קונה ממי שרוצה למכור”, הוא אומר. “חלק מהקרניים, כמו האנטילופה, אנחנו מביאים מנמיביה שבאפריקה. עכשיו הבן הגדול שלי חזר לפני שבועיים משם, הוא היה בדרום אפריקה בשביל לייבא. בייבוא אני חייב לראות מה אני קונה. אם לא סדוקים או פגומים”.

מפעל "קול שופר" לייצור שופרות ברמת הגולן (צילום: יעל אלנתן)

מפעל "קול שופר" לייצור שופרות ברמת הגולן (צילום: יעל אלנתן)

לקניה ולייבוא מארצות ערב יש גם היבט ביטחוני שיש לקחת בחשבון. “אני מעדיף שיישארו לי פה 15,000 אם יש איזה פעולה עם הפלסטינאים (מתיחות ביטחונית – י.א) אז שאני לא אמצא את עצמי לא נוסע ואין לי קרניים. תמיד שיהיה לי קרניים פה. אם יש פה קצת מתח אז יש שמה גם ואני צריך לדעת איפה אני ניכנס. מה את חושבת שהם פרו ישראל? אפילו ששומרים שם והכל על הכיפאק ואני מרגיש פנטסטי אני חושב על זה”.

שמעון מתגאה בסוגי הקרניים השונים שהוא משיג והסוגים הם רבים: קרניים של ראם, איל, קודו, אנטילופה. “כל הקרניים הן תוצר לוואי של שחיטה. זה לא הלכו והרגו. אין גידול מיוחד לצורכי קרניים אחרת השופרות היו עולים מיליונים”, מסביר שמעון. “מחירי השופרות הזולים הם באזור ה-80 שקלים והסטנדרט הגבוה יכול להיות מעל 2,000 שקלים וזה תלוי בגודל ובאיכות. גם של הסאונד. השופר הכי זול הוא מאיל ושופר מיעל הוא הכי יקר. קשה להשיג".

תהליך ייצור השופר מורכב מ-14 שלבים (צילום: יעל אלנתן)

תהליך ייצור השופר מורכב מ-14 שלבים (צילום: יעל אלנתן)

אומנות ולא מדע

מרגע הגעת הקרניים לארץ, לרוב במכולות דרך הים, מתחיל תהליך העיבוד של הקרן והפיכתה לשופר. תהליך זה איננו מדע מדויק ושמעון זועק "זאת אומנות! מה שנראה לי זה הכי נכון. הכל משפיע על הקול. כל שופר מקבל את הצורה שמאפשרת להוציא ממנו הכי הרבה”.

חמישה עובדים בסך הכל, כולל את המזכירה והעובדים העונתיים, מבצעים את 14 שלבי הייצור. למראית עין התהליך פשוט, אך לצפות בשמעון בוחן את הקרן והופך אותה לשופר זאת ההגדרה לאמן. “תחילה אנחנו מיישרים את הקרן. לאחר היישור אנחנו חותכים אותה בקצה, חורצים אותה בשביל הכנה לפיה. אז מחממים את האזור, תוקעים עיפרון בפנים להרחבת הפיה ואז אנחנו מקבלים פיה מורחבת. לאחר מכן אנחנו קודחים אותה. אנחנו מברישים ומבריקים את השופר. יש מכונה שעושה 3,000 סיבובים בדקה. שמים עליה משחה העשויה מסלעים”. שמעון עוצר להראות את המכונות ובגאווה אומר “המכונה פה היא עיצוב שלנו. אני בוגר בית ספר מקצועי עמל טבריה”.

הייצור מתבצע כל השנה. ואת המוצר הסופי שמעון גם משווק. "לשופרות שלנו יש שלושה פרמטרים: קודם כל נטולי ריח, אנחנו מומחים לזה; דבר שני זה קלות התקיעה. כל שופר אצלנו הוא קל תקיעה וזאת האומנות שלנו. הדבר השלישי הוא שאני משדרג את איכות התקיעה בפיה. הפיה היא הנשמה של השופר. אני נולדתי עם שופר ופיתחתי את הכל וכל השגעונות שלי מהילדות מימשתי אותם”.

בסוף התהליך עוצר שמעון להדגים את תקיעת השופר בשלושה שופרות. הצליל מדהים ועל פניו של שמעון יש הבעה מרוצה.

תחרות גלובאלית

“התחרות היא לא בין המפעלים. הבעיה היא בייבוא. בעיקר הייבואנים ממרוקו ומסין”, אומר שמעון ושולף ממשרדו עלון המחולק בבית כנסת שכותרת הכתבה בו היא “רבנים מזהירים: השוק הישראלי מוצף בשופרות ישראליים שאינם כשרים”. (יש צילום כתבה בפייסבוק שלו ואצלנו) ומסביר שהתחרות העולמית מכניסה שופרות לא כשרים לארץ. הוא מסביר כי ארבעה דברים מעידים על שופר כשר: “קרן של איל, מידה מינימאלית של כ-20 סנטימטר, שלא יהיה לו נקב ושלא יהיה סדק".

בייצור המקומי יכולת הפיקוח גדולה יותר. “בתוך התהליך שלנו זה עובר 14 שלבים והאפשרויות להיפסל הן לאורך כל הדרך. ויש כאלה שמתקנים אותם שם ובכתבה הוא מדבר על פסילות שעדיין קיבלו הכשר. ואז מפרסמים אותם ומוכרים אותם בכל החנויות בארץ בגלל המחיר הזול שלהם. יש שופרות מסין כבר כמה שנים. מ-2005. היהודים מזמינים אצלם והם עושים. זה בדיוק הסיפור. אנשים קונים ולא מעט בגלל חוסר הידע של האנשים. אין להם הבנה", הוא אומר.

מפעל לייצור שופרות ברמת הגולן (צילום: יעל אלנתן)

אז כששמעון מתבקש להסביר מה ההבדל בין שופר סיני לישראלי הוא משיב כי "קודם כל, הוא לא מיוצר בשבת. שנית, האיכות שלנו זה ליגה לאומית, אין מה להשוות בכלל עם הסינים או המרוקאים. האיכות שלנו יותר טובה ובנוסף מבחינת כשרות אני עובד פה עם בד"צ העדה החרדית. אני עובד עם הבריסט. כל הרבנים של המדינה היו פה. יש עלינו פיקוח. יש לנו שופרות בד”צ, שופרות מהדרין, ועם השגחה רבנית. אני אומר 'תקנו אצל בעלי מלאכה בארץ. בנוסף אנחנו אנשים מוכרים. יש לנו פנים. שמה אתה לא יודע מי מייצר. אצלי אם שופר אחד פסול אני גמרתי את העסק שלי'. אנחנו שומרים על זה”.

אך המסחר הבינלאומי עובד לשני הכיוונים ושמעון מוכר הרבה מהתוצרת שלו לחו”ל. הוא מכין חבילה עטופה ומדביק עליה כתובת לגרמניה. “האוונגליסטים קונים שופרות מכל העולם. זה שוק. גם ממני. אני מוכר לכל העולם”.

אולם התצוגה במפעל "קול שופר" שברמת הגולן (צילום: יעל אלנתן)

אולם התצוגה במפעל "קול שופר" שברמת הגולן (צילום: יעל אלנתן)

באולם התצוגה אומר שמעון “כזה חדר אין בכל העולם”. בגוואה הוא אומר “בן אדם שלא אוהב ולא חי את העבודה הזאת מזמן היה עף מפה. מה שמשאיר אותי פה זה האהבה שלי. אני עושה את מה שאני אוהב”.