ערב השנה היהודית החדשה, בחרו בתקשורת לעסוק ברשימות של מצליחנים, משפיעים ומצטיינים. כבודם של המצטיינים והמשפיעים האלה במקומם מונח, לפחות בחלק ניכר מהמקרים, אלא שפניהם מספרים סיפור חלקי בלבד, שכן לצד כל הטוב הזה, ובקווים ישירים, ניתן וצריך למנות את אלה שהפנו עורף לחברה, לעובדים, לציבור, ובקיצור – לנו. נסתפק לכל הפחות במחשבה התמימה שלעולם לא מאוחר לקחת אחריות על מעשיך, להתנצל ולהשתנות.

מנכ"ל 'אלקטרה בנייה', איתמר דויטשר

תשעה פועלי בניין נהרגו בשלוש השנים האחרונות באתרי חברת אלקטרה, בזמן משמרתו של המנכ"ל איתמר דויטשר. 9 משפחות שהתרסקו כתוצאה מההפקרות המתמשכת בתחום הבטיחות באתרי הבנייה, והובילו את החברה להיות "שיאנית" במספר ההרוגים. ההפקרות הזו מתבטאת בתקני בטיחות ירודים, בקנסות מגוחכים וברגולציה רופפת מצד המדינה, ובניחוח כללי של ניסיון מצד החברות לחסוך כסף על גב בטיחותם של הפועלים. דויטשר הוא הפנים המייצגות של מפגן האטימות הזה, שעולה לנו בחיי אדם. באחרונה החלו פעילים למחות מול ביתו בשכונת צהלה בתל אביב, במטרה לגרום לפחות לסדק בחומת האטימות הזו, אך לעת עתה מסתמן שהחומה הזו חזקה בהרבה מהפיגומים שעליהם עובדים פועלי אלקטרה.

מנכ"ל התאגיד והחינוכית אלדד קובלנץ

צריך להיות אטום באופן מיוחד כדי לזרוק לפח הזבל את בץ ואוזה, או לפחות לא לנסות למנוע מהלך שכזה, אך זה בדיוק מה שעשה מנכ"ל תאגיד השידור "כאן" והחינוכית ז"ל, אלדד קובלנץ. האורות כבו באולפני הטלוויזיה החינוכית בצפון תל אביב בחודש שעבר, אך תשובה פשוטה לשאלה – "למה?", עדיין לא נמסרה. נכון, ההחלטה לסגור את שמורת הטבע עליה התחנכו דורות של ישראלים התקבלה בממשלה ובכנסת עוד לפני שקובלנץ מונה למנכ"ל התאגיד. אך העובדה שקובלנץ כיהן בכפל תפקידים, כמנכ"ל התאגיד וכמנכ"ל החינוכית, הציבה אותו בניגוד אינטרסים מובנה, והוא בחר לזנוח לחלוטין את עובדי החינוכית ואת מאבקם למנוע את הסגירה. בשורה התחתונה העובדים המסורים, שרבים מהם נתנו את מיטב שנותיהם למקום, נאלצו ללכת הביתה ביום בהיר ולח. אבל היי, הם יכולים להתנחם בכך שקובלנץ פרסם עבורם לינק בטוויטר עם הצעות עבודה בתאגיד. איזה רוחב לב.

אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי 'כאן' (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90).

האנשים שמנהלים את הכדורגל הישראלי

בין אם מדובר בהתאחדות, במנהלת הליגות, בבעלי הקבוצות או במשטרה – ישנו גורם אחד שדי ברור שלא נלקח בחשבון מצד האנשים שמנהלים את הכדורגל הישראלי – האוהד. ניכר שהשנה הגיעה האטימות לשיאים חדשים: מחירי הכרטיסים עוברים כל גבול, התנאים בחלק מהמגרשים והנדידה שנכפתה על אוהדים רבים בשל השיפוצים והבנייה במגרשי הבית, האלימות המשתוללת מצד המשטרה והאיסור הדבילי להכניס אביזרי עידוד בסיסיים, וזו רק רשימה חלקית. במקום שנצליח לגדל פה דורות חדשים של אוהדים, של קהל מסור, ולבנות פה חוויה משפחתית וקהילתית כפי שנהוג באירופה, האוהד הישראלי נתפס על ידי הגורמים המנהלים כארנק שבוי במקרה הטוב, וכאויב מר במקרה הרע. תתחילו לתת לו קצת יותר כבוד.

יקבי ברקן ובד"ץ העדה החרדית

מתברר שאחינו מאתיופיה, שעברו דרך חתחתים על מנת להגיע לירושלים, מספיק טובים בעבור הרבה מאוד דברים, למשל למות בשדה הקרב, אבל לא מספיק טובים על מנת לייצר יין כשר. כך קבע בד"ץ העדה החרדית וחברת יקבי ברקן נכנעה להוראה השערורייתית ו"הזיזה" עובדים, ישראלים כמוני וכמוך, מפס הייצור בשל מוצאם. צריך לקרוא לילד בשמו: זו לא רק אטימות מצד החברה ומספקי תו הכשרות, מדובר בראש ובראשונה בגזענות פר-אקסלנס, כזו שאין לה מקום בישראל ב-2018. והמלצה חמה לסיום: בבואכם לשבת עם יקיריכם לארוחת החג, חשבו פעמיים איזה יין תרצו שיוגש. רצוי שהוא יהיה אחד שהוכן בידיים נקיות מכל סממן גזעני, והסיפוק מובטח. לחיים!

שר החקלאות אורי אריאל

שר החקלאות אורי אריאל לא ממש אוהב להתעסק בתחום הזה שעליו משרדו אמון, כלומר חקלאות, אתם יודעים. קשה להסביר זאת אחרת לנוכח אהבתו להתעסק בתחומים רבים אחרים, מעמותות השירות הלאומי ועד לענייני החטיבה להתיישבות. מנגד, בעניין של החקלאים המתקשים להחזיק ראש מעל המים, ובכן, הוא פחות בקטע. והמים האלה מהמערכה הקודמת הם די חשובים: מדובר ברכיב קריטי בפרנסתם, כזה שדורש מעורבות מצד המשרד המפקח. וגם האש הזו ששורפת שדות חקלאיים בדרום היא עניין די חשוב. וגם הפיקוח על מכסות הייבוא שמייבשות את הענף. מה שכן, השר אריאל מאמין בתפילות להורדת גשם. לפחות זה.

אורי אריאל (צילום: יצחק הררי / פלאש 90).

השר לביטחון פנים גלעד ארדן

האמרה הנדושה פוסקת – "אם זה לא שבור, אל תתקן את זה". מי שהצליח באחרונה להתכחש לה לחלוטין הוא השר לביטחון פנים גלעד ארדן, שככל הנראה רואה דברים בצורה קצת אחרת. באחרונה הוא הכריז על הקלות משמעותיות בהליך קבלת רישיון נשק בארץ. אולי ארדן ספג מעט השראה מהתיקון השני לחוקה האמריקאית, ומהשפעתה הנהדרת על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. למשל, מסעות הטבח הנוראיים שקצרה היריעה מלפרט אודותיהם. צריך להיות אטום במיוחד כדי לא להבין שעוד נושאי נשק=סיכוי גדול יותר למקרי הרג ופציעה מיותרים. זו משוואה די פשוטה בסך הכל, אבל גם אותה השר ארדן לא הצליח לפתור. שיהיה לו ולנו בהצלחה.

עמותת אם תרצו

האמת היא שכשזה נוגע לעמותת הימין "אם תרצו", קשה להחליט מאיפה להתחיל. אבל במקרה הנוכחי נעזוב בצד את שלל מאפייניה, שגם בית משפט כבר נדרש אליהם בעבר, ונתמקד באטימות שלה כלפי הפונקציה האחרונה שהיא אמורה לתקוף – קצין בכיר בצה"ל. האלוף יאיר גולן, קצין מוערך וערכי ומועמד לתפקיד הרמטכ"ל, נפל קורבן לקמפיין השמצות מטורף ופרוע בגלל פרסומים של דברים שלכאורה אמר. הניסיון להטיל בכוונותיו ובמקצועיותו דופי הם סוג של אטימות ורוע מסוג אחר, חדש. זה לא רק ירי בתוך הנגמ"ש, אלה פצצות מרגמה ומוקשים בתוכו, לא פחות.

הנהלת 'קפה נואר'

מסעדת קפה נואר בתל אביב התקשתה להתחבר לרעיון הבסיסי הזה של זכויות עובדים. ועוד לא סתם עובדים, רחמנא ליצלן, אלה שנמצאים בתחתית שרשרת המזון (תרתי משמע) של ענף המסעדנות – מלצרים, עובדי מטבח ועוד. העובדים ביקשו להתאגד על מנת שזכויותיהם יובטחו, דבר שנשמע כל כך אלמנטרי, אלא שהנהלת המסעדה ראתה זאת כאיום, הפעילה לחצים על העובדים עד שהמאבק הגיע לבית הדין לעבודה. לבסוף ההתאגדות לא צלחה, אך בית הדין קבע שעל המסעדה לפצות את העובדים ב-300 אלף שקל. ניצחון קטן לצד הפסד, לצד אמירה חדה בעבור שאר הגורמים בענף – נכון שהוא סובל מקשיים רבים, אך זו לא סיבה להיות אטומים כלפי העובדים.

משמרת המחאה מול קפה נואר, מרץ 2017 (צילום: דבר ראשון).

האמנים שנכנעו ללחצי ה-BDS, וההיתממות של הקהל הישראלי

אמנות ופוליטיקה מאז ומתמיד נשזרו האחד לצד השני, וזה לחלוטין לא דבר פסול. גם הפעלת לחצים לא אלימים על מנת לקדם רעיונות פוליטיים זו פרקטיקה מקובלת. אלא שמה שבאמת מעצבן בגל האחרון של ביטולי אמנים מחו"ל בשל לחצי ה-BDS, הוא הצביעות, האטימות והפחדנות. לא, לנה דל-ריי ודומיה לא פיתחו תודעה פוליטית עמוקה על הסכסוך בין לילה. הם בעיקר חששו להיכנס לסחי תקשורתי בעייתי, שהמחיר שלו יקר בהרבה מאשר ויתור על שוק הופעות כה קטן כמו ישראל. זה כל הסיפור. מנגד, גם הקהל הישראלי לא יוצא כל כך נקי: ההיתממות מצד רבים לפיה פעילות ה-BDS נובעת ממניעים אנטישמיים בלבד, כאילו אין כיבוש או פלסטינים, היא מעט מביכה ומצביעה, ובכן, על אטימות מסוימת למה שקורה כאן. וקורה כאן.