"כמעט בלתי אפשרי לעשות קהילה יהודית באמריקה – ואני אומר את זה כשזה התפקיד שלי, ליצור ולחזק קהילות יהודיות!". את המשפט הזה אומר לא פחות מראש פדרציית הקהילות היהודיות איסט ביי בארה"ב, הרב ג'יימס ברנדט. לטענתו, "אחת השאלות האמיתיות בעולם היהודי היום היא עד כמה בתי הכנסת הרגילים, הקהילה היהודית הממוסדת, תהווה את המרכז של יהודי צפון אמריקה גם בעתיד". הוא מתאר מציאות בה לצד יצירתיות ופריצות דרך יהודיות משמעותיות, מקומה של הקהילה, שהיא אבן הבניין של קיום העם היהודי לא בארצו, נתון בספק. הוא אמנם מדבר על המצב בחוף המערבי, אבל לטענתו שם נקבעות המגמות החדשות ולשם כל יהדות צפון אמריקה הולכת.

המקום היחיד בעולם בו מספר היהודים מתקרב לזה שבמדינת ישראל הוא ארצות הברית. עד לפני מספר שנים בארה"ב היו יותר יהודים מישראל, אך שורה של תהליכים חברתיים ותרבותיים שעוד ידובר בהם בהמשך גרמה לכך שאצלנו בישראל המספרים עולים, ואצלם, בארה"ב, הם די סטטיים. ובכל זאת מה בינינו, הישראלים, לבין יהודי אמריקה? ומה בינם לבינינו? מה זה בכלל 'יהודי אמריקה', אם מדברים על כשישה מיליון אנשים? לרוב הישראלים יש בן דוד או אחות או דודה או אחיין שגרים בארצות הברית, יותר או פחות בקביעות. אבל כשמדברים על יהודי אמריקה הדימוי הנפוץ הוא המיליונרים שתורמים לכל מיני עמותות, ג'ראד קושניר שממלא את תפקיד 'מלכת אסתר' בחצר טראמפ, צעירי תגלית שמגיעים לארץ עם מבטא משעשע או נשות הכותל. מה אנחנו באמת יודעים על הקהילה המאוד מגוונת הזו, הפזורה על פני חצי יבשת? איך הם חיים שם, איך הם מגדירים את היהדות שלהם, איך הקהילות מאורגנות, מה מטריד אותם, ומה הם חושבים עלינו?

"בית הכנסת נתפס כספק של תפילה"

הרב ג'יימס ברנדט, ראש הפדרציה היהודית באיסט ביי שבקליפורניה, מתאר לנו את הדילמות שהוא, כאדם שתפקידו בין היתר ליצור ולחזק קהילות יהודיות באזור מגוריו שבברקלי, קליפורניה, מתמודד איתן כבר שנים ארוכות. הוא מסביר לנו שבאופן מסורתי כשיהודים באמריקה רצו לממש את יהדותם, הם הצטרפו ל"קונגרגיישן", לקהילות המרוכזות סביב בתי כנסת. על מנת להיות חבר בבית כנסת נדרש תשלום שנתי ממוצע של 2000-3000$ ו"בית הכנסת שבחרת שיקף את רמת המעורבות הדתית שלך, או את מה שרצית שיהודים אחרים יחשבו על המעורבות הדתית שלך".

הרב ג'ים ברנדט, ראש הפדרציה היהודית באיסט ביי, קליפורניה (צילום באדיבות המצולם)

"יהודים בזרם האורתודוקסי, שהוא הקטן יותר בצפון אמריקה (רק 10% מהיהודים, על פי סקר פיו – י.ק. ומ.ה.), יבואו לפחות פעם בשבוע לבית כנסת שהם חברים בו. אבל בזרמים אחרים, ואפילו בקהילה האורתודוקסית, יש היום אנשים שיש להם כמה קהילות. הם מקושרים לא רק עם קהילה דתית אלא גם עם קהילה חברתית – אם הם אוהבים שחייה, או שחמט, או טיולים בטבע, הם יהיו חלק מעוד מועדונים חברתיים. כשאנשים מתחברים למספר קהילות זה אומר שהם משקיעים פחות זמן ומחויבות בכל קהילה שכזו, ומתוך כך בית הכנסת נתפס לא כספק של קהילה אלא כספק של תפילה", כלומר של תוכן רוחני דתי.

"אולי הם יצטרפו לבית הכנסת כי הם רוצים ללמוד, או כי הם רוצים שילדיהם יעברו טקסי חיים (כגון בר או בת מצווה) בבית הכנסת, או שהם רוצים לבוא ברגעים מסוימים בחיים, כמו החגים המרכזיים, בעיקר ראש השנה ויום כיפור". ברנדט מדגיש שהחברות בבית הכנסת כבר אינה מייצרת קהילה אינטנסיבית והוליסטית. "יש מושג כזה באמריקה 'יהודי של שלושה ימים'. אנשים שמגיעים רק לחגים המרכזיים. אולי הם יבואו גם אם יש שמחה משפחתית או בר/בת מצווה של חברים. כלומר אתה רואה בבית הכנסת קהל צופים ולא קהילה".

בית הכנסת הרפורמי 'טמפל ישראל' בניו יורק (צילום: Shutterstock)יש גם את הצד השני, אבל הוא מיעוט הולך וקטן. "בכל בית כנסת אפשר למצוא מעט אנשים שבאים לבית הכנסת כדי ליצור ולמצוא קהילה. אלו יהיו מי שבאים לשבתות, הם יהיו פעילים בוועדות ויתנדבו לעשות דברים. והם יהיו חלק קטן מהאנשים – בין 5 ל-20 אחוז מהקהילה".

היהודים שרדו בזכות הקהילה, ואז באה המודרנה

בהיסטוריה היהודית שמאז חורבן הבית השני מילאו בית הכנסת והקהילה שסביבו תפקיד מכריע בהישרדותו יוצאת הדופן של העם היהודי. לכל אורך הגלות היהודית נוצר קוד תרבותי חברתי שקווי המתאר שלו הונחו בהלכה, ואיפשרו למיעוט היהודי להמשיך לשמור על צביונו הייחודי, להיות מחובר לכל גלויותיו, ולהמשיך להתקיים. רוב המיעוטים מתערים בחברה החדשה אליה הם מגיעים, תוך כמה דורות. היהודים, בעזרת מנגנונים מאוד מפותחים כמו המניין – שדורש עשרה גברים מעל גיל  13, שזה לפחות 3-4 משפחות שצריכות לגור בקרבה אחת לשניה כדי לקיים מצוות די יום יומיות; איסור הנסיעה בשבת שמחייב את כל היהודים לגור בקרבת בית הכנסת ולפיכך בסמוך אחד לשני, מה שמחזק את הקהילה; הלכות שמחייבות בעלי מקצוע בתוך הקהילה (שוחט, חייט, תפקידים בבית הכנסת) ועוד ועוד. במקום בית מקדש נוצרו בתי כנסת והלכה אחודה שמחייבת את כל הקהילות היהודיות. אלו היו אמורים להחליף את הריבונות ואת המרכז הגאוגרפי המשותף.

אבל אז באה המודרנה. כל המבנה החברתי עליו נבנתה הקהילה היהודית עמד בסימן שאלה, והזהות היהודית, שהיתה פעם עניין אחוד – אמונה, משפט, מקום מגורים, שפת דיבור, לוח שנה, כלכלה, הנהגה – עברה פיצול. כי אפשר היה להיות גרמני בן דת משה, יהודי קומוניסט שכופר בקיומו של אלוהים, ציוני שמבקש יהדות כשייכות לאומית, ועוד ועוד. בארצות הברית הוכנסו המרכזים הקהילתיים לפורמט שהיה נוח לעיכול לחברה החיצונית, המקבילה לכנסייה, בתי הכנסת. נוצרו זרמים יהודיים שמנסים לשמור את הקהילה, שבלעדיה אין עם יהודי, בפרשנות מודרנית להלכה הוותיקה. הרב ברנדט טוען שהפתרון אותו בחרו יהודי ארצות הברית לשאלת שימור זהותם ויחודיותם עומד בפני שינוי נוסף.

התופעה הולכת ומחמירה ככל שעוסקים בצעירי הקהילה. "עוד דבר שכדאי לזכור זה שאנשים צעירים נהיים פחות ופחות מעורבים בקהילות בתי הכנסת או בפדרציות – בתחום הממוסד והמאורגן יותר של הקהילות, המבנים שקיימים כבר כמה דורות. במקום זאת הם מוצאים דרכים לעשות שבת בעצמם או חגים. אנשים כאלה לרוב לא יצטרפו לבית כנסת אלא להרכבים, אחוות (fellowships), חדשות. זה התחיל עם ארגון החבורה בשנות ה-70 בבוסטון. היום להרבה בתי כנסת יש חבורות כחלק מהניסיון שלהם לערב צעירים בקהילה (outreach), אבל הרבה מהצעירים היום מחפשים דברים פחות ממוסדים מאשר בתי הכנסת שהיו אופייניים למאה ה-20".

מדובר באתגר הגדול ביותר של הקהילות היום בארצות הברית, מפני שעצם המבנים שאיפשרו את קיומן עומדים בספק. "אחת השאלות האמיתיות בעולם היהודי היום היא עד כמה בתי הכנסת הרגילים, הקהילה היהודית הממוסדת, תהווה את המרכז של יהודי צפון אמריקה גם בעתיד". הרב ברנדט מתייחס בדבריו גם לכך שארגונים ממוסדים אלו מהווים גם את גייסי המשאבים, כלומר הגופים שיודעים לבקש ולקבל תרומות, ומאפשרים לקהילה היהודית, שבניגוד לחיים הציבורים של יהודי ישראל במדינתם הריבונית, היא וולונטרית ואינה מתקיימת ממיסים או מתמיכה ממשלתית. קיומה דורש דמי חבר ותרומות של עשירי הקהילה.

"במקום מגורי, למשל, בברקלי קליפורניה, שהוא מקום מאוד מעניין כי ראשית הוא מאוד מתבולל (או משולב, תלוי איך רוצים לפרש זאת), עם הרבה נישואים ללא יהודים, הוא מקום שיש בו המון יצירתיות יהודית והמון ביטויים לחיים יהודים. זהו מקום עם שיעור נמוך של אנשים שרשומים לבית כנסת ומשלמים דמי חבר בו. יותר מ-70% מהנישואים מתחת לגיל 50 יש בהם שותף לא יהודי. מהצד השני אם תסתכלי על החגים עכשיו, יש את הטקסים והאירועים שמציעים בתי הכנסת באזור. יש אצלנו את כל המגוון- בתי כנסת מאוד ליברליים אבל גם מאוד אורתודוקסים. יש בתי כנסת רפורמיים, קונסרבטיביים, רי-קונסטרקשניסטס. יש גם סוג של בית כנסת ניו אייג' של תנועה חדשה יחסית שקמה ואפילו בית כנסת הומניסטי ששם את האדם במרכז ולא מתייחס אפילו לקיומו של אלוהים במסורת שלנו. ומעבר לכל אלו, יש תפילות (services) בפארק, תפילות מדיטציה, תפילות בחווה. כל מיני טעמים וגוונים של תפילות וטקסים שמותאמים ונוצרים על ידי יהודים שמחפשים ביטויים שונים ליהדות שלהם – לא רק בחגים המרכזיים אלא בכל השנה".

"מהם האתגרים? האם זה בהישג ידם של האנשים, מהבחינה הכלכלית. לכמה אנשים יש את הכסף, או את הרצון לשלם את הכסף, בחברות בבתי הכנסת. אופיינית זה סביב 2000-3000$ בשנה". אמנם על פי נתוני מכון המחקר פיו 25% ממשקי הבית היהודים בארצות הברית מרוויחים מעל 150,000 דולר, לעומת 8% ממשקי הבית הכללים באמריקה, אבל זה לא כל הקהילה. "לצעירים שאין את הכסף או שלא מעוניינים להשקיע כל כך הרבה, זו שאלה עד כמה הם יהיו שייכים לקהילות הממוסדות. הרבה מהתכניות שמטרתם לחבר צעירים לקהילה מופעלות על ידי תרומות שמשלמות או מסבסדות את דמי החבר של הצעירים הללו".

"המודל המסורתי של בתי הכנסת היה שרוב תקציב בית הכנסת משולם על ידי החברים בו. היום בתי הכנסת מוחזק בעיקר על ידי תורמים גדולים שמשלמים את הכסף שמחזיק את בית הכנסת ומאפשר לו לנסות להכניס אנשים חדשים לשורותיו – כאלו שלא בטוח יכולים או רוצים לשלם בעבור זה בעצמם. הרבה אנשים מחפשים וחושבים ועוסקים בשאלה איך לשמר את ההמשכיות היהודית במובן הזה. זו תהיה שאלה גדולה בעתיד מי יממן את התשתיות הקהילתיות בעתיד בארצות הברית".

"בתוך כל זה יש יצירתיות מדהימה. טקסים ומסורות חדשות שנוצרות. שירה יפהפיה. מעורבות גדולה של המוני יהודים שמשתתפים בדרכי ביטוי מעניינים ומתחדשים של היהדות, הם פשוט לא שייכים לקהילה ממוסדת".

"הקהילה האורתודוקסית או ה'מודרן אורתודוקס' נראית אחרת לגמרי אבל הם אחוז קטן מהקהילה היהודית בצפון אמריקה" אמור ברנדט. למעשה, רק 10% מכלל יהדות ארה"ב מגדירה את עצמה אורתודוקסית.

"אבל מה שקורה אצלנו יגיע גם לחוף המזרחי. זה יגיע אליהם. בקנזס, סנט לואיס, אומהו זה נראה אחרת היום. רוב התוכניות שלהם מובלות על ידי גורמים יותר שמרניים. אבל אם רוצים להבין מה יקרה בעוד עשרים או שלושים שנה בחיים היהודיים צריך להסתכל על החוף המערבי, הוא זה שמוביל את המגמות. אני בטוח שזו המגמה ולשם זה הולך. לא תהיה איזו תגובת נגד הפוכה פתאום".

את הגיוון האדיר בקהילות היהודיות בארה"ב אפשר לראות באופן מובהק בתקופת החגים. חלק גדול מאד מיהודי ארה"ב יבחרו בימים הקרובים באיזה אופן לציין את ראש השנה. "אנשים ימצאו דרכים שונות לחגוג. כמו חילונים בארץ – ארוחה משפחתית, או טקסים אישיים, או אנשים שיבואו לבית הכנסת רק כדי לשמוע את המנגינות" אומר ברנט. חלק לא מבוטל מאותם היהודים גם יגיעו לבתי הכנסת לציין את ראש השנה. על אף העובדה ששיעור היהודים שמגדירים את עצמם כ"יהודים ללא דת" נמצא בעליה, מרבית היהודים בארה"ב עדיין מחוברים לקהילה דתית כזו או אחרת. 22% מהיהודים בארה"ב מגדירים את עצמם כחסרי דת, לעומת 78% בעלי רמות שונות של קשר לדת. עם זאת, שיעור היהודים ללא דת הולך וגדל: בעוד שבתחילת המאה העשרים רק 7% מהיהודים הגדירו את עצמם כיהודים ללא דת, מתוך הדור שנולד אחרי 1980 כ-32% מגדירים את עצם ללא דת.

"יהיו גם אנשים שיבואו לראש השנה כדי לשמוע מה יש לרבי להגיד מהבימה. הדרשה של הרב בראש השנה התפתחה למשהו מאוד רציני שמושקע ועובדים בו ויש בו התייחסויות לסוגיות אקטואליות. יש קהילות יהודיות שבהם מבקשים מהרבי לא לדבר על ישראל או על פוליטיקה, יש מקומות שמבקשים דווקא שכן ידבר ובשביל זה באים" אומר ברנדט.

לטענתו של ברנדט, אנשי הקהילות היהודיות לא חוששים מתקריות אנטישמיות במהלך החגים, על אף האופי הפומבי שלהם. "כל הקהילות וראשיהן יכולים לעבור הכשרה לחשיבה ביטחונית כדי לשמור על שלומם של המתפללים. בעוד האנטישמיות ברשתות החברתיות ובקמפוסים עלתה מאוד, אני לא חושב שיש עלייה מובהקת בדאגה לקראת החגים. לרוב בתי הכנסת יש אבטחה כלשהי לאור ההתכנסות ההמונית יחסית בזמן החג. ברוב אזורי המדינה זה לא עניין מרכזי במיוחד בחגים".

ברנדט טוען כי הביטויים המובהקים יותר של אנטישמיות מתרחשים דווקא באוניברסיטאות, ומכוונים נגד ישראל. "זה הרבה יותר עניין של סטודנטים שלא בטוח שהם יכולים להרגיש בטוחים בקמפוסים. זו גם שאלה אם הם מרגישים חיוביים כלפי יהדותם. הרבה מהדברים האלו תמיד היו וזה פשוט יותר נוכח בגלל העידוד והאיפשור של הנשיא טראמפ. כמובן יש הרבה פעילות אנטי ישראלית בגלל הכיבוש והמצב המתמשך עם הפלסטינים, וחלק מזה מתפרש כאנטישמיות וחלק מזה מתפרש כהתנגדות למדיניותה של ישראל".

כל נושא היחס לישראל היום הוא משברי. עד שנות ה-70 ישראל היתה לדבריו בקונצנזוס של יהודי אמריקה. גם מי שלא עלה לארץ גייס כסף אליה, או תמך בה פוליטית מול ממשל ארצות הברית. היום המצב שונה. "כל מה שתגיד על ישראל, חוץ מאשר בבתי הכנסת האורתודוקסים מאוד, יעליב או ירחיק חלק מהנוכחים. בקהילות יש ספקטרום רחב של עמדות בנושא וישראל הורדה מהשולחן כי זה נהיה נושא מפלג. אפילו איזו מילה בוחרים – כיבוש? פלסטיניים? בגלל ההנחה שישראל היא המרכז או המרכז הרוחני של העולם היהודי, זה נושא שמאוד קשה להוריד אותו מהשולחן כי זה מרכז דתי בעבור יהודי התפוצות. בהרבה בתי כנסת פונים מזרחה לישראל, וזה נושא שמעורר מחלוקת. הפילוג, המרחק והפער בין העם היהודי בישראל לזה שבארצות הברית עצום".

ברנדט מתייחס ליחס מדינת ישראל אל הזרמים הדתיים השונים, ולכך שבארצות הברית מרבית היהודים הינם רפורמים או קונסרבטיבים, ובישראל מרבית היהודים הם אורתודוקסים יותר או פחות, כלומר דתיים או חילוניים, אין צורה אחרת להיות דתי. "היעדר ההבנה בין היהודים בישראל לאלו בצפון אמריקה גוברת, אין הסכמה על התפקיד שהם ממלאים זה בחיי זה. זה נושא עצום.  ההוכחה הכי חזקה לזה היא שהרבה צעירים לא קשורים בכלל לישראל. הם יודעים על הכיבוש והם יודעים שהיא ידידותית ללהט"ב. אבל זה מה שהם יודעים. הם לא קשורים לישראל. הם הוציאו את ישראל מהמשוואה של הזהות היהודית שלהם".

מה שהרב ברנדט מתאר לגבי יחסם של היהודים לישראל הוא מכה לחזונם של לא מעט מראשוני הציונות. אלו, שבאו בעצמם מקהילה יהודית בגולה, קיוו וחשבו שלהיות יהודי בארץ ישראל יאפשר להרחיב את היהדות אל מעבר להלכה. אותם האנשים דמיינו מציאות יהודית בה יהיה אפשר להשתלב בתרבות שסביבך בלי שתתבולל, פשוט בגלל שהתרבות שסביבך תהיה יהודית באופייה. כל יהודי שגר בישראל יכול לחיות חיים יהודיים מאוד מלאים ללא זיקה לבית כנסת או לאלוהים. זו פשוט תהיה המסורת. תדבר עברית, ילדייך יצאו לחופשה על פי לוח השנה היהודי, כל שכנייך יהיו יהודים, וככה תוכל להישאר יהודי גם ללא מסגרת הלכתית. המחשבה הייתה שזה ישפיע גם על קהילות יהודיות ברחבי העולם כי הם יוכלו להיות יהודים ולשמור על זהותם דרך הזיקה שלהם לישראל. על פי מה שברנדט מתאר, זה כבר פחות עובד.

"אפשר להסביר את העניין בזה שבארץ היהודים הם קתוליים. זו הכנסייה העיקרית ואו שאתה יותר או שאתה פחות קשור אליה, אין דרך אחרת להיות קתולי. ככה זה להיות יהודי בארץ. אתה יותר או פחות דתי, לכאורה אין הרבה אפשרויות לביטויים יהודיים שונים. בצפון אמריקה יש פרוטסטנטיות: יש המון סוגים של פרוטסטנטים ואתה יכול לעבור בתוכם ולבחור מתוכם ואתה נדרש להגיד במה אתה מאמין. זה שונה, זה לא יותר או פחות. וככה זה גם ביהדות בצפון אמריקה".