בשמך עשרות שנים נדחקה מרכז אמריקה לשוליים של תקשורת החדשות הגלובלית. לרגע אחד נראה היה שכל זה עומד להשתנות, עם התפתחות התקשורת הדיגיטלית, שהבטיחה בתחילה להביא את קולותיהן של האוכלוסיות המודרות למרכז הבמה העולמית. אך במקום זאת, ייתכן שעידן הרשתות החברתיות והפייק ניוז הולידו תופעה רעה הרבה יותר מהערפול התקשורתי שקדם להם: סבך של חדשות ושמועות שמפלג אוכלוסיות שלמות, מביא לשפיכות דמים ברחובות, ומשנה לרעה את מערכת היחסים בין הפוליטיקה למידע הציבורי.

את התופעה הזו ניתן לראות באופן הבהיר ביותר בניקרגואה, שניצבת בפני משבר כמותו לא ראתה כבר שנים רבות.

מפגין רעול פנים מנופף בדגל ניקרגואה ליד מחסום שהועלה באש, 12 במאי 2018. (צילום: AP Photo/Alfredo Zuniga)

הדברים במדינה המרכז-אמריקאית החלו להידרדר ב-6 באפריל השנה, אחרי שממשלת ניקרגואה הציגה רפורמה מקיפה ושנויה במחלוקת במערכת הרווחה. הרפורמה הציתה מחאה המונית, והתושבים שיצאו לרחובות הקימו בריקדות, שהגבילו משמעותית את התנועה ברחבי המדינה, והחלו להתעמת עם כוחות הביטחון. האנשים על הבריקדות לא מחו רק נגד הרפורמה ברווחה, הם קראו גם להדיח מתפקידו את דניאל אורטגה, נשיא המדינה מאז 2007.

המצב הפך מהר מאוד לאלים, וחודשים סוערים מאוד עבור מאז על המדינה. למרות שקשה לקבוע מספרים מדויקים, המחאות הביאו למותם של מאות בני אדם. טרגית לא פחות היא העובדה שהמחאות החלו לקרוע את החברה בניקרגואה, והפכו חברים ובני משפחה לאויבים.

במידות רבות, המשבר בניקרגואה הוא משבר של קיטוב. זהו לא רק סיפור על מי הצד הצודק ומי הצד שטועה, אלא גם שיעור על האופן בו היחסים המשתנים בין האזרחים למידע אליו הם חשופים אפשר לעמדות מקוטבות אך מלאכותיות לתפוס אחיזה ולשנות את הדרך בה מתקיים הוויכוח הפוליטי. כעת, כששני הצדדים בניקרגואה מביעים ספקנות הולכת וגוברת כלפי המידע שמגיע אליהם, ייתכן שהמדינה איבדה כבר את היכולת לצאת מהמשפר הפוליטי-חברתי בו שקעה – ויכול להיות שמדובר בסימן מבשר רעות לדמוקרטיה בכל רחבי העולם.

הצפת מידע

בנוף התקשורתי "הישן", זה של לפני מספר שנים בלבד, הציבור היה יכול לפתח באופן קולקטיבי דרכים לזהות הטיה של מידע ולהבדיל בין אמת לשקרים ותעמולה. היום זה קש הרבה יותר, לא רק בגלל כמות המידע שאנחנו חשופים אליו, אלא גם בגלל שהאלגוריתמים ששולטים בתוכן שאנחנו רואים ברשות החברתיות מקשים עלינו לפתח אסטרטגיות מוצלחות לזיהוי הטיות.

ההתפתחויות הטכנולוגיות פגעו עוד יותר ביכולת שלנו להתמודד עם מידע. עצם הידיעה שניתן לערוך סרטוני וידאו וקטעי קול עשויה לתדלק חשדות מוגזמים, כשהצופים והמאזינים ערוכים תמידית למצוא ניסיון לעוות את המציאות. כפי שהסבירה אירה קמלמאכר-שליצרמן, מהמחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת וושינגטון: "אם אנשים יודעים שהטכנולוגיה הזאת קיימת, הם יהפכו לספקנים יותר… אם אנשים יודעים שיש חדשות מזויפות, שיש וידאו מזויף, שיש תמונות מזויפות, אז כולם יהיו ספקנים יותר לגבי מה שהם קוראים וצופים".

מדיה מסוימת של ספקנות היא דווקא שימושית בהערכת מידת האמינות של מקורות שונים, אך מידת האמביוולנטיות, חוסר האמון והציניות שאנחנו רואים היום היא משהו אחר לגמרי. הנפח האדיר של מידע שמציף אותנו, בצירוף ההטיה של האלגוריתמים והרטוריקה הטראמפית המתלהמת נגד פייק ניוז, הולכים ופוגעים ביכולת של הקוראים והצופים להעריך מה דורש הטלת ספר ומה לא. התוצאה הסופית היא מצב תמידי וסופני של אמביוולנטיות.

כולם נגד כולם

למרות ששני הצדדים בניקרגואה מאשימים אחד את השני במניפולציה ובזיוף סרטונים או תמונות, אף אחד מהם לא הצליח להציג ראיות משכניעות לכך. אבל זה לא משנה, כי ברמה הבסיסית ביותר, עידן הפייק ניוז שינה כבר את היחס של בני האדם למידע המגיע אליהם.

עשרות אלפים משתתפים בצעדה נגד נשיא ניקרגואה דניאל אורטגה, 30 במאי 2018. (צילום: AP Photo/Esteban Felix)

אחרי שהוצפו בטענות שלא ניתן לסמוך על שום דבר, ושכל מקורות המידע נתונים לסילוף, צרכני החדשות יכולים להישען רק על מה שהם כבר מחשיבים כמקורות מהימנים. הם פוטרים כל סיפור שונה כמזויף, או לפחות לא אמין,הם מחפשים מידע שיחזק את דעתם והם הופכים פחות ופחות פתוחים לקבל ניואנסים.

במקומות כמו ניקרגואה, בהם הסיטואציה הפוליטית מורכבת מאוד, ובנויה על שכבות רבות של היסטוריה, קולוניאליזם, אימפריאליזם וסולידריות, הספקנות והאמביוולנטיות כלפי מקורות המידע מבצרות את כל אחד מהצדדים בנרטיב שלו והופכות את הדיאלוג לבלתי אפשרי.

ברור כמובן שמציאת האמת ברגעים של עימות ואלימות הייתה תמיד משימה קשה, וכשכל כך הרבה פלגים נמצאים בסכסוך, כמו בניקרגואה של ארבעת החודשים האחרונים, עצם ההבנה של מה שמתרחש במדינה הולכת ונהית קשה יותר. כל סיפור או שמועה נלקחים על ידי אחד הצדדים ומתווספים לערימה "ההוכחות" שלו. במצב עניינים כזה, לא יכול להיות דו שיח משמעותי, לא יכול להיות סוף לאלימות, לא יכול להיות צדק, ולא יכולה להיות כל תוצאה חוץ מקריסת המדינה.

הסוציולוג זיגמונט באומן כתב שמהות הדמוקרטיה היא העלאה מתמדת של שאלות. כשאנחנו מאבדים את היכולת שלנו לבחון את המידע כראוי ובמקום זאת נאלצים לנווט באמצעות דיכוטומיות כוזבות, הדמוקרטיה קמלה ומתה.


דאג ספקט הוא מרצה בכיר לתקשורת באוניברסיטת ווסטמינסטר שבלונדון, אנגליה.

פורסם במקור באתר The Conversation, לקריאת המאמר המקורי, לחצו כאן.
The Conversation