לפני חמש שנים, כאילו חלפו שנות דור מהאירועים בעזה, באתי לבקר אותה.
קראו לה אווה, הייתה בת תשעים ושש, מוחה צלול, אחת ממרואייני בסרט שעשיתי על ניצולי שואה לפני למעלה מעשרים שנה.
אווה פשטה ידיה בתנועת אין אונים.
"מה אני יכולה בגילי לעשות יותר מאשר לכתוב מכתבים לעירייה?"
והתכוונה למאבקה חסר הפשרות של הישישה, נגד הירי בחזירי הבר שמבצעת עיריית חיפה בחזירים שנכנסים לחפש אוכל בשכונות חיפה.
"אבל הם מאוד מפחידים חזירי הבר שנכנסים ממש לכניסות של הבתים" מילמלתי. "פעם אחת נתקלתי עם אימא והגורים שלה חטפתי פחד… אמאל'ה" צחקתי, שחררתי את נצרות חרדותיי.
אווה הניפה את ידה בביטול.
"אבל אני תופשת אצלך איציק שלא היית הורג להנאתך חזירי בר. לצערי הורגים בלי סוף בעולם, כי זה השיטנה שלנו מכל דבר שונה בטבע. הורגים אימהות חזירות, ודנים את הגורים למות מחוסר מזון. התרחבנו לתוך היער עם השכונות החדשות בהר הכרמל וצמצמנו אותם לאזורי מחיה קטנטנים בלי שורשי וגרגרי מאכל ואחר כך אנחנו בוכים שהם פולשים לשטח שלנו לחפש בפחי זבל, אל תתקרב אליהם לא יתקרבו אליך. חזירי הבר פיקחים. יודעים לתת כבוד. אבל אלה בעירייה שיורים בחזירי הבר, אני אומרת לך מנסיוני שיש כאלה שנהנים  להרוג".
"נהנים להרוג?!"
"כן כן, נהנים לחסל כאילו זה משחק ילדים. אתה מדבר עם אחת שעמדה מול אנשים רעים שנהנו מאוד לירות בבני אדם כשעמדנו באקציות. יש בני אדם כאלה. אני מאמינה שמחסלי החזירים לפחות בחלקם, נהנים לירות על החזירים. ללחוץ על ההדק בשבילם ולצפות בחיה מפרפרת זה התענוג הגדול שמעניקה תחושת הכוחנות של רפי שכל. לחיצה על ההדק והטמבלים החלושים הופכים לרמבואים כאלה. בשביל האנשים הקטנים האלה זו אורגזמה לא קטנה, סלח לי על השפה שלמדתי מכם הצברים. חזירים! זה ככה עם 'חיות-אדם' בכל העולם את זה היית צריך להכניס לסרט. לא על השטויות שלי במיידנק. למי זה עזר? מי הקשיב… אל תיעלב בתור הבמאי אני ככה מדברת?… אולי לא תהנה כל כך לשמוע, היה לי שכן בחיפה, ממשפחה ייקית טובה, גוטמן שחזר עם נשק מהצבא, אוסף חתולים, שיסה בהם את הדוברמן שלו, מכניס אותם לשק ויחד עם אחיו הקטן שהיה לו רובה אוויר ירו בהם הנבלות וצחקו כל הזמן… לא מוכרחים להיות נאצים בשביל זה, לא צריך להיות ליטאים, לטבים, יהודים וערבים. צריך לשחרר את כל הדמונים מאנשים שלא חונכו להיות בני אדם ואז אתה רואה טבח, כן כן.

ב.
אווה הלכה לפני כשנתיים לעולמה, אווה היקרה. ולמה עלתה כמו באוב דמותה של אווה, אוהבת כל חי, לנגד עיני בימים האחרונים שבין כסה לעשור?
לפני ימים מספר אני צופה באינטרנט את הנער שמשליך אבן בגבול עזה על יעד מבוצר עד לשיניים של כוחות צה"ל בכל כלי המשחית שיש בידיו על הגבעה הכי מבוצרת בעולם. הנער העזתי קפץ בחדווה מספר שניות לאחר שהשליך אבן, כאילו הבקיעה קבוצתו גול. לפתע קרס. כדור צלפים חיסל נער עם חלומות וללא חיים, רק עוני נורא ואומללות מכלה את הנשמה. יום לפני כן נהרג נער בעל חלומות באותן נסיבות. "צה"ל פתח בחקירה…"
"מכניסים את החיילים למקומות בלתי אפשריים!" לחשה בת זוגי באימה לאחר שהראיתי לה את הסרטון באינטרנט.
"זה לא רק שמכניסים את החיילים למקומות בלתי אפשריים…" הירהרתי בקול נכאים נזכר באווה שלי. "זה החיילים עצמם די נהנים לשחק עם צעצועים. הורגים וחסל. מין משחק מחשב כזה עם דמויות חיילים ואויבים, חסרי דעה עדיין, הייתי  מציב שם במקומם מילואימניקים עם ניסיון חיים בני 40+… כאלה שיש להם ילדים ולא בראש שלהם להסתבך".
"החיילים עצמם נהנים מלירות בנערים? אתה בטוח במה שאתה שח?" הזדעזעה בת זוגי.
"כן, חלקם בוודאי" עניתי מתעלם מכל מה שלמדתי על טוהר הנשק העברי שאיבד ממזמן את צלמו ודמותו, וכאילו חושש לשמוע את עצמי, הוספתי: "ותאמיני לי מניסיון אישי ובלי סיסמאות שאנחנו הכי הומניים שבעולם ככל שזורק האבנים צעיר יותר, ככה בא להרוג נער ערבי שקופץ לו מול העיניים כאילו עושה צחוק מהחייל, היעלה על הדעת שנער קטן ובן זונה ערבוש ייעשה צחוק מחייל קרבי?"
"מה זה ניסיון אישי? נתקלת בדבר כזה?"
"כמה פעמים ואפילו במקרה. את יודעת שהייתי חייל דימיקולו, פרופילניק, מהחיילים הגרועים שעבר טירונות בלי נשימה. ב-1969 זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים הציבו אותי בפיזור הפגנות בשכם. נערים קטנים השליכו עלינו אבנים, רקדו מולנו בעוויתות גוף בשביל הפרובוקציה, בשביל לעצבן כמו החמימי הבלונדינית הזאת, זה באמת עיצבן. היה חם. מה זה חם, שמש קופחת ומעצבנת, אין יותר מעצבן להיות בכובע פלדה והזיעה ניגרת על העיניים, ומתתי לחסל את הרמשים הקטנים שרקדו מולנו, הייתי בן שמונה עשרה וחצי, מזל שלא הרשו למלא את כלי הנשק עם כדורים מכל סוג."
"זה בדיוק העניין" חזרה ואמרה "שמו אתכם במקום הלא נכון אז איפה ההנאה בלהרוג?"
"לא נתת לי לסיים. במלחמת יום כיפור לא היה לי תפקיד מפחיד, עשו ממני תדלקן בגדוד תותחנים כי האספקה לא הגיעה. זה היה נורא, עזבי את לא רוצה לדעת. הייתי אחראי על שתי מכליות דלק, אחת סולר והשנייה בנזין בתוך הקרבות, אמרתי קדיש על עצמי וראיתי את אמי מעל הקבר. הסיוט נמשך שבעה ימים. אף נהג מהמפקדה לא רצה לנהוג את המיכליות. היה קצין רכב שקראו לו הרוש או משהו כזה, אמיץ וחביב כזה והוא היה מביא לי כל יום נהגים מפוחדים רועדים עד לשד עצמותיהם, למה כל יום? אחרי היום הראשון ברחו הנהגים מאימת הדלק בתוך הקרבות וכך הלאה… בסוף עם הניצחון על הסורים הכניסו אותנו לכפר חאדר בגולן, זה שבחדשות כל הזמן ששוחטים שם דרוזים, ובלילה רוב הנהגים שברחו לי ממשאיות הדלק נעמדו מול הבתים בצהלה וצחוקים שלא ראיתי כמותם, השחילו כדורים לתוך הבתים, התושבים המבוהלים כיבו את האורות, אז הנהגים העליזים התפוצצו ביריות על הבתים כי היה ירח מלא. מתוך הנאה עשו את זה או שיחרור מהפחד שהיו בו המפוחדים במשך השהות עם מיכליות הדלק. איך שלא תקראי לזה הם ירו על אזרחים בבתיהם ונהנו עד הגג. כן כן. חיילי צה"ל, חיילים אמריקאים ששייכים ל'צד של הטובים', כמו בסרטים, עושים דברים איומים. ושכחתי… את זוכרת את החבר שלי מהכיתה שושכה הולץ מקרית ים?"
"בטח, היה חתיך."
"כן אבל הכי גרוע שהוא היה במלחמת יום כיפור שוטר צבאי בבית החולים בצפת ששמר על טייסים סורים פצועים בשבי, אז היו שוטרים צבאיים שנכנסו לחדרי השבויים ותקעו להם זריקות היישר לעיניים ועיוורו אותם… את חושבת ששושכה הולץ סתם נמצא ארבעים וחמש שנה באמריקה? בחור רגיש…"
"ברה…ברה…" רעדה באימה בת זוגי באימה, "לא יכולה לשמוע יותר."
"רגע תיקחי את כל הנסיבות, נער עזתי מזויין וחצוף שרוקד מולך, בנוסף, חיילים בני אדם עם הנאה צרופה עד כדי כך על ההדק שגם נהנים לצלם את "הירייה בול" זוכרת לפני כמה חודשים? ילדים בגיל תשע עשרה בלי שום הכנה, צלפים, חיילים שוטים ואידיוטים… תעזבי את כל סדרות החינוך האלה… הם נעשו יותר גרועות: 'למען עם ישראל', 'האויב שבא לכלותינו', הלכות הריגת גוי מצווה גדולה תערבבי בבלנדר, ותקבלי בני זונות שיורים בילדים ערבים החארות."
"לא יכולה לשמוע."
"בטח, אי אפשר לשמוע, יהודי הוא קדוש. חייל יהודי הילד של כולנו."
"אי אפשר… אי אפשר" לחשה בת זוגי.
"נו, עוד כמה ימים יום כיפור, חשבון נפש למען לא נהיה אטומי לבב כפי שנאמר בתפילות… מלחמת יום כיפור ו"הגיבורים" שפגשתי… למען חברי שושכה שירד מהארץ אחרי מלחמת יום כיפור, למעני שלא יצאתי שפוי כל כך ממשאיות הדלק והגוויות הנפוחות בצירי התנועה… צריך לספר למען תדע כל אם עבריה על ילדיה הנהדרים ה'מאמיס'… למען תושבי עזה המסכנים הלכודים על ידינו ונגמור את העניין כי גם אם אצלם יש ' חולי הדקי רובים' זה לא משחרר אותנו מכלום… למען החיות בטבע שאנחנו מתעללים בהן… למען ילדים שמפקידים בידיהם נשק אחרי שהרבנים הטיפו להם… ולמען אווה… למען…אין לי כוח יותר"
"מי זו אווה" תמהה בת זוגי.
"יהודייה טובה" עניתי.