ידיעות אחרונות פרסם בשבוע שעבר מסמך. במסגרת פרוייקט שאיגד "חטאים" של מפורסמים, מופיע המונולוג המדהים הזה של זאב רווח.

"אוי, אנחנו צחקנו הרבה אז". השחקנית כנראה צחקה פחות

באותו מונולוג, המבוסס על ראיון מהשנה שעברה, מודה רווח בעצם שתקף והטריד מינית. השלכות פליליות לא יהיו לוידוי הזה: אין מתלוננת והאירוע ממילא התרחש לפני עשרות שנים, ובכל זאת טוב שהוא התפרסם, חשוב לראות דבר כזה מול העיניים שלנו, והקריאה בו צריכה להיות כפי שהיא: שריד היסטורי לתרבות מעוותת שנכחדה. זה מסמך אנתרופולוגי.

כדי להבין מה עבר בראש של רווח, כדאי להיזכר בקומדיות של שנות השבעים והשמונים, להבין שמבחינתו מדובר במעשה קונדס, בדחקה של מילואימניקים, של חבר'ה. הוא לא רצה לפגוע בשחקנית, הוא אפילו לא רצה להתחיל אתה, הוא ראה בה דמות במערכון קומי, ודמויות כאלה לא מעניינות אף אחד, הן לא נפגעות ולא מובכות, לא מושפלות ולא מחוללות, הן דמויות.

נסו לחשוב על השחקנית רודפת אחרי רווח בחוף הים בפאסט פורוורד, כאילו בני היל ביים סצינה, עם צחוקים מודבקים ומוזיקה קלה, הטרדה מינית כסלפסטיק.

כן, רווח מתאר כאן סלפסטיק, עבירה מינית ללא תשוקה, פועל יוצא של התערבות, קטע מצחיק של חבר'ה. כשאישה זרה נחפנת היא רק סוג של תפאורה, אין לה רגשות, היא על תקן תשדיר שירות לאשכוליות.

זאת בסך הכל התערבות בין נציג ממשלה(!) לבין רווח, שני ברנשים מצחיקים, כמו בסרט מתיחות, הבמאי נקרע מצחוק, חייכי, מוטרדת, אכלת אותה!
המונולוג הזה הוא שריד מכוער של תרבות שנעלמת מול עינינו, כמו שמטבע הפרנק נעלם, כמו שמטרידים מינית הם כבר לא "שחקנים מטורפים וזה", וכך צריך לקרוא את המונולוג הזה, כהיסטוריה.

הדרך עוד ארוכה, עברייני מין יש גם היום בשפע, אבל דברים משתנים. לפחות אפשר להתנחם בזה שהתנהגות כזאת כבר לא נורמטיבית, לא מצחיקה, לא לגיטימית, בוודאי שהיא כבר לא משהו להתגאות בו.

הגיע סוף עונת העכוזים, ובסיומה הם הפסידו בהתערבות. וגם זה משהו.