לרגל יום השנה לחתימת הסכמי אוסלו, מן הראוי אולי לדון באחד ההיבטים שלא עסקו בו עד היום, והוא תפקוד העיתונות באותם ימים, והאם הפיקה לקחים.
את הסכמי אוסלו ישראל הייתה חייבת לעשות, בייחוד ממשלה של השמאל. השלום היה משאת נפש של המדינה, והחתירה לשלום מלווה את ישראל מיום הקמתה. הצלחת הסכמי השלום עם מצרים הייתה סימן מעודד להמשיך בדרך השלום גם עם הפלסטינים.
אלא מה, כאשר התברר כי הפלסטינים הלכו על נתיב הסכמי אוסלו לא כדי לעשות שלום, אלא כדי להעביר את המלחמה בישראל לתוך גבולותיה – על ישראל היה להפסיק את התהליך, ולבטל אותו, וההוכחות כי הפלסטינים לא באים לעשות שלום, אלא להכין מלחמה חדשה באו מוקדם מן הצפוי.
כבר במכונית שהכניסה את ערפאת לעזה הוא הגניב טרוריסטים מסוכנים שהקימו את תשתית הטרור בעזה שממנה אנו סובלים עד היום. זאת הייתה נקודת ציון ראשונה שרק הלכה והתחזקה ככל שערפאת הטיף לג'יהאד, ומייד עם שובו מן הבית הלבן הכריז: האינתיפאדה נמשכת, ובדרום אפריקה הסביר כי הסכמי אוסלו הם במעמד הסכמי חודייבייה שעשה הנביא מוחמד עם מכה הכופרת מתוך כוונה לרמותה, ולהתחזק כדי לכבוש אותה בבוא היום.
בנקודת הזמן הזאת כבר היה ברור כי היה כישלון בפיענוח כוונתם של הפלסטינים, וכי יש לעצור את המהלך, ולהחזיר את הגלגל לאחור. אבל זה לא קרה. היו שיקולים פוליטיים של הפוליטיקאים, אשר שתיקת העיתונות העניקה להם את מסך העשן להתחמק מן ההכרעה לבטל את ההסכמים.
עקבתי מקרוב אחר ההסכמים, ונפלה ברשותי הזכות הגדולה להיות בעל הסקופ הגדול של ניהול שיחות סודיות באוסלו בין אנשי פרס ואנשי אבו מאזן מאשף, אבל כפי שהעידו משתתפי השיחות, אבי גיל בספרו החדש, "שותף סוד", ולפניו אורי סביר בספרו "התהליך", הידיעה שלי לא זכתה להד בעיתונות הישראלית, ובמקום שתהיה ידיעה מחוללת שינוי – נזנחה ונשכחה.
אבל בכך לא הסתיים העניין. מידע נוסף שאספתי על ההכנות המעשיות של הפלסטינים לאינתיפאדה הטרוריסטית – לא מצאתי בימה לפרסם אותו, ואפילו כאשר עוזרד לב פרסם בספרו "בתוך הכיס של הראיס" את קשרי השחיתות בין ישראלים בכירים לרשות הפלסטינית שהביאו למימון ישראלי לטרור המתרקם נגד ישראל, הספר היה אמור לחולל רעידת אדמה, אבל הוא עבר מן העולם ללא הד של ממש.
האם נלמדו לקחים? לא בהכרח. לפני שנה פרסמתי את הרומן "שומר השאול", המתאר את תסכוליו של עיתונאי החושף את המזימה הפלסטינית להכות בישראל מכת טרור קשה, ואינו יכול להביא את המידע שאסף לידי פרסום. כמעט ולא היה שום כלי תקשורת שהיה מוכן לראיין אותי, או לדווח על הספר – כולל לא במדורי הספרות…
אז, סליחה על הפרסומת העצמית. מישהו בכל זאת צריך לדווח על הספר…
גמר חתימה טובה.
**
