אני אוהב את חוף צ'ארלס קלור בגבול תל אביב-יפו. המקום הכי מוצלח לפגוש בו יהודים וערבים, תיירים, עובדים זרים, דתיים, חרדים, חילונים וגם עוד כמה אוכלוסיות – והכל במקום אחד. כבר כמה שנים טובות שאני מחזיק במנטרה לפיה עוד לא קפצתי לצ'ארלס קלור וחזרתי בלי תמונה מוצלחת. את השנה החדשה בחרתי לפתוח בביקור בחוף הזה, כדי לוודא שהשנה הצילומית, והחווייתית, תתחיל ברגל ימין… וגם הפעם החוף המופלא לא הכזיב. כמובן שעזרה העובדה הקטנה שזה היה היום הראשון של ראש השנה, המועד אשר לפי המסורת מקיימים בו את מצוות "תשליך".
התעלמו מן הרעש מסביב, התרכזו רק בעצמכם, הקשיבו לגלים, חשבו על דברים שקרו לכם בשנה האחרונה, וקוו שהשנה הקרובה תהיה טובה מזו שנגמרה לפחות במשהו אחד. כך אמר הרב לקבוצת האנשים שסבבה אותו על חוף ימה של תל-אביב, בזמן התשליך השנתי.
היום הראשון של השנה העברית, הוא מועד התשליך, וכמו תמיד, גם השנה, יצאו המונים להשליך את חטאיהם (באופן סמלי) אל מקורות מים זמינים, ומי שיכול היה להגיע אל צ'ארלס קלור עשה זאת, והיו רבים. וגם בין המשליכים בליל של אוכלוסיות, מחסידים חרדים, דרך שומרי מסורת ועד חילונים שהתחברו לרגע אל היהדות שלהם, ובין כולם צרפתים, ואמריקאים אורחים, ותיירים המסתובבים בין המתפללים, משתאים, מחייכים ומצלמים.
אין הרבה אירועים במסורת היהודית שאני יוצא לצלם מחוץ לריכוזים הדתיים הגדולים, אין הרבה אירועים מוחצנים באופן כללי ביהדות. אני גם מקפיד לא לצלם דתיים באופן מכוון בזמן חג, או שבת, אבל התשליך הוא חריג לכלל הזה, ואין לי הסבר מלא מדוע אני מרשה לעצמי לחרוג מן הכלל דווקא (ורק) בזמן תשליך, ואולי התשובה נעוצה בחגיגיות הגדולה של האירוע, באווירה הטובה, ברצון הקולקטיבי, של רוב מוחלט של המתפללים, לעסוק ולהתרכז בטוב בלבד ולא ברע (ברעש, כפי שהגדיר זאת הרב בחוף) וכן בעובדה שהמרחב הוא פתוח, חילוני בעיקרו, מלא אוכלוסיות מכל הסוגים והמינים, וגם צלמים מסביב לא חסרים.
והמתפללים רגילים לכל זה, אף אחד לא נתן תחושה שהצילום מפריע, למעט אחד, צרפתי, שביקש באנגלית "NO PHOTOS". מאידך, אפילו אחד הרבנים, בעל זקן מפואר ועיניים טובות, דיגמן תקיעה בשופר ולא סימן בשום שלב שהצילום שלי מפריע לו. אני חושב שהצילום הזה, של הרב התוקע בשופר, הוא תמצית חוויית התשליך שלי השנה. היכולת שלו להכיל אותי, להבין שגם אם אני מחלל את החג ומצלם אבל שומע תוך כדי תקיעת שופר (המצווה החשובה ביותר ליהודי בראש השנה) הרי שגדול הרווח מן ההפסד. בסוף תקיעת השופר (והצילום) הוא חייך אלי, ואני אליו, ואני חושב שדיברנו בעיניים ולא היה צורך במילים. איחלתי לו לאחר מכן שנה טובה וחתימה טובה, והוא החווה בנידה קלה ובחיוך ואיחל בחזרה, ושנינו יצאנו מוארים. לא כל אחד היה מצליח, אבל שנינו הרווחנו במקרה הזה, הוא אותי, ואני אותו. ואתם קיבלתם תמונה.
רוב מקיימי מצוות תשליך לא יכולים, אני מניח, להגיע למקור מים אמיתי, כזה שיש בו דגים. תושבי בני ברק, ובוודאי אלו ממאה שערים, לא זמינים אל הים ומסתפקים בבריכות עירוניות ואפילו גיגיות מאולתרות. הסיבה שהולכים, על פי המנהג, אל מקור מים שיש בו דגים, נעוצה בכך שבני ישראל נמשלו לדגים. כפי שהדגים נשפטים על ידי הדייג, כך בני ישראל נשפטים בראש השנה על ידי אלוהים. לי עבר בראש שזה בסדר שאלוהים שופט את בני ישראל, אבל זה לא בסדר שהדייג שופט את הדג, לזה – אף אחד לא מינה אותו. אבל אלו כבר מחשבות שאינן קשורות במישרין למצוות החג ובינתיים נישאר עם התמונות מתשליך 2018.
שנה טובה!
