יונתן אגסי הציל את חיי הוא מסמך מטלטל ונדיר. הוא חשוב כי הוא מתעד את מה שהבמאי הכי פרוע לא יכול היה לביים. הוא צולל עמוק אל תוך נבכי עולם הזנות בקהילת הגייז, בישראל ובעולם, מקרוב ובלי פילטרים, עם כל הכיעור וכל היופי, עם הצחוק והדמעות, הכסף, הפוזה, הסמים, עם הביטחון שעולה ומתרסק אחת לכמה שעות. עם העייפות ושיא המרץ המזוייף והלא מזוייף, לבנות וגם להרוס הכל בעת ובעונה אחת. כמו שזנות יודעת, להתלבש, להתארגן ולהתאים את עצמה כל פעם מחדש למצב.

על הכשרון של האחים היימן אין חולק, אבל את ניתוח הסצנות והבחירות האמנותיות נשאיר לחובבי הז'אנר, יותר מהכל, האחים היימן מספרים סיפור על הקהילה שלנו שעוד אף אחד לא סיפר בהצלחה כזו כאן, כולל הכביסה הכי מלוכלכת. אגב, בניגוד לניסיונות עבר, הפעם הרבה אנשים גם באים לראות. אולי כי זה מסקרן, אולי כי זה מחרמן, אולי כי היוצרים והגיבורים מלווים את ההקרנות (עדיין) באחריות ובהתרגשות בשיחה קצרה אחרי ההקרנה, עומדים להגן באומץ על היצירות שלהם, האחים היימן – על הסרט, אמא של יונתן – עליו. השאלות שהם נשאלים בסוף קשות, וזה אולי מסביר הכי טוב, שלא משנה כמה ננסה להבין את הזנות, תמיד היא שומרת על מרחק אסטטי מאתנו כדי שאף פעם לא נבין אותה עד הסוף, שתמיד היא תוכל לחמוק ולהתארגן בתוך האזורים הכי לגיטימיים של החיים שלנו ולהתמקם שם בנחת, יחד אתנו, באין מפריע.

הנקודה בה זה באמת מתחיל

יונתן הוא אחד ומיוחד, אבל כמוהו עוד הרבה נערים ונערות בישראל עושים ברגעים אלו את צעדיהם הראשונים אל עולם הזנות. הסיפור של יונתן לא מתחיל בפעם הראשונה שיונתן מקבל כסף עבור אקט מיני עם גבר כזה או אחר או כמה בבת אחת, אלא קצת לפני.

כמה שברירי הוא הופך ברגע הזה על המסך כשהוא מספר בקול רועד על הילד שהוא היה. נראה שבאחת הוא חוזר להיות אותו הילד, שחווה דחייה מכל העולם ומאבא שלו בעיקר, בנוסף לחוויה הכללית של נטישה, דחייה וחריגות שלתוכה הוא גדל הוא עובר ארוע טראומטי, שבמילים פחות מכובסות קוראים לו פגיעה מינית בילדים. לא סתם פגיעה אלא פגיעה על ידי אדם קרוב, אבא שלו שמארגן את הסיטואציה ונראה כאילו מספרים אותה בדרך אגב, כאילו היתה חווית קיץ לא מוצלחת בחופשה אצל אבא שלו שגר בגרמניה. לא אז ולא בסרט היא לא קבלה מעמד מספיק מכובד כדי להבין שהכל אחר כך בחיים של יונתן מסתבך, בעיקר בגללה.

אם מפרקים אותה לגורמים מבינים שיונתן עבר בגיל 12 מה שהרבה בנים עוברים בגילאים האלו וממשיכים כאילו כלום, פגיעה מינית ורגשית קשה. לא ברור מהסרט מה נעשה עם זה, אבל רוב הסיכוי שגם הפגיעה נשארה שם מונחת, לא מעובדת, לא מטופלת, עם 2-3 תמונות סטילס שמנציחות את הרגע, עדות צורבת וראיה במשפט שלא קרה. הרבה כאב שהיא משאירה אחריה, כאב שהרבה נערים סוחבים איתם לכל החיים.

עד גיל 14 בנים ובנות נפגעים מינית בשיעור דומה, למעלה מ-90% מהבנים בעולם הזנות מעידים שהם סבלו מאלימות מינית, פיזית ורגשית, בדרך כלל שלושתן יחד, ולא רק פעם אחת.

הסיפור של יונתן גם במקרה הזה מתלבש אחד לאחד על הסטטיסטיקות, זה לא אומר שהוא לא ייחודי ומיוחד, זה רק אומר שהקרקע להתפתחות של זנות בחיים שלו בשלב מאוחר יותר היתה מאוד פורייה, ובכל הזמן הזה שאנחנו מסתכלים על המסך ורואים גבר ענק, חתיך, כובש, עם חיוך שאי אפשר להישאר אדישים אליו, לא משנה מי רואה מהצד השני. בכל הזמן הזה מסתתר לו שם ילד בן 12, פצוע. אותה נקודה אדומה מהצד השני של המצלמה, פעם בדמות אבא שפגע ואחר כך בדמות שאר כל העולם, היא הדרך של יונתן להחזיר שליטה אל חייו.

אם מישהו כבר ניצל את המצב, את התמימות שלו, הוא חוזר לאותו שדה קרב אבל הפעם בתחושת מנצח, עד שהוא נופל. וכשהוא נופל, שום מצלמה לא עוזרת, מלבד אולי זו של היימן, שמתעדת בשבילנו את מה שאנחנו מעדיפים לא לדעת, לא לראות, לא לשמוע מרב שזה מטלטל.

אנה

למרות שיונתן חושב שיונתן אגסי הציל את חייו, זה הרי ברור כשמש, מי שהצילה את חייו היתה ככל הנראה אשה אחת ויחידה, אנה לנגר, אמא שלו. אנה היא אשה חכמה, והבינה מה שכנראה אמהות מבינות במצבים כאלה, שהדרך היחידה שלה להציל את הבן שלה זה להצליח להיות לידו לא משנה מה הוא מעביר אותו ואותה גם יחד.

לא חפה מדאגות ואשמה, רואים את זה בכל סצנה וסצנה, היא משרטטת גם את הגבולות של עצמה. לא היא לא ישבה לראות את סצנות המין הסוערות והמבוימות של הבן שלה יחד עם כל גיי שני בתל אביב, אבל היא כן הסכימה להגיד לו שהוא יפה, ואהוב, ומוצלח, ובכך סמנה לו מה שמצליחות מעטות כל כך לסמן לבנים שלהן שעברו פגיעות מהסוג שיונתן עבר, שהיא שם בשבילו, לא משנה מה יקרה או מה כבר קרה, היא שם.

היא לא ניסתה לנתב אותו מצד אחד, אבל לא חסכה ממנו את האמת ואת חוסר הנחת מצד שני. היא היתה איתו, בכל הבחירות שהוא בחר, היא לא ניסתה לשלול ממנו את תחושת השליטה אף פעם, אבל היא גם היתה שם לאסוף את השברים כשצריך, כל פעם מחדש.

זה כל מה שנער בזנות צריך כדי לצאת מעולם הזנות. מישהי או מישהו אחד שיאמין בו לא משנה מה, ואם אפשר שזו תהיה אמא, מה טוב. בל נשכח, למרבית הנערים בזנות, אין אפילו את זה, לא אמא שתתמוך בהם, ואפילו את הנתונים המרשימים של יונתן אגסי כדי להצליח כל כך בעולם הזנות, מה שהופך את החיים שלהם לקשים אפילו עוד יותר. בעולם הזנות ומחוצה לו עד שהם אחד.

זה נראה כמו שזה נראה

יונתן היום בן 35, וכבר שלוש שנים מנסה לעלות על נתיב אחר, הגיל של יונתן, הוא גיל אוניברסאלי של כל מי שהוא פג תוקף בעולם הזנות. נערים רבים שפגשתי בעולם הזנות הגיעו לגיל הזה והבינו-הם שווים פחות, ובעולם הזנות מי ששווה פחות – מרוויח פחות ועם הזמן גם לא מצליח לשרוד באמצעות הזנות יותר. לצד הגוף שמזדקן ובוגד, גם הנפש הולכת ונחרבת עד שהיא לא יכולה יותר לאסוף את עצמה וקורסת.

מייקל לוקאס, בן 46 היום, התחיל כשחקן פורנו צעיר אבל השכיל להבין איפה מרוח הכסף הגדול של עולם הזנות, והקים את חברת ההפקות הגדולה לסרטי פורנו לגייז. מאמצי הפרסום שלו כללו גם הדגשת זהותו כיהודי ציוני, הגעות מתוקשרות ומתוזמנות לישראל סביב מבצעי מלחמות וכחלק מקמפיין להבאת תיירות גאה לישראל. על הדרך הוא צילם כמה סרטים עם מיטב הבנים שלנו, כפי שתראו בסרט של יונתן, לא תמיד הוא שילם להם, אבל תמיד זכה לפופולאריות וחיבוק גדול, גם כאן בישראל, משום מה.

הדיבור על עולם הזנות, ככל שהוא יותר אותנטי, ככה הוא יותר אמביוולנטי, מצד אחד רואים חלק קטן מתוך שעות רבות של מצבי אימה שעוברות על יונתן, מצד שני הצילומים כל כך חודרניים ואותנטיים שאולי מספיק בזה. יש רושם שהסמים הם הגורם לכל זה ולמעשה, הסמים הם הדבר האחרון שבהם הסרט מתעסק. הסמים הם רק הרקע, הם רק עזרו ליונתן לעבור את כל רגעיו הקשים, מהפגיעה בילדות ועד למצבי הזנות עובר דרך הפורנו. מי יכול לעבור את כל זה בלי סמים? מי שראה בחייו שחזורים ומצבי ניתוק דיסוציאטיביים של א.נשים שנפגעו מינית יודע שככה הם נראים, אי אפשר להתבלבל בזה, זה לא קשור לסמים – זה קשור למצב נפשי, זה קשור לפגיעה המינית הלא מטופלת, זה קשור לניסיון להחזיר שליטה אחרי שלקחו מאתנו את השליטה באמצעות המין והמיניות.

לפעמים נראה שהוא מצליח ושהוא באמת מלך העולם, אבל אז הוא מתרסק, ואת זה חוץ מהמצלמה של תומר במקרה של יונתן, אף אחד לא רואה. גם בהקשר הזה, הזנות לעולם מאכזבת, היא משיגה הרבה דברים בחיים, אבל לאורך זמן, היא משיגה בדיוק ההפך משליטה, התפרקות טוטאלית. אם אין מסלול אחר לנתב אליו את החיים, אז גם נתיבי הזנות הולכים ונסגרים למרבה האירוניה. בסצנה שבה יונתן קובע עם 2 "לקוחות" אבל אין לו מושג מאיפה יהיה לו כח אליהם, רואים בברור כמה קשה להגיד לזנות לא גם כשאתה כבר יונתן אגסי, כל פעם מחדש זה קשה, אז למה הוא בכל זאת הולך? ומי שולט על מי בסוף? הזנות על יונתן או יונתן על הזנות?

זנות מלכתחילה מתיישבת על מי שיש בו אלמנטים של ריצוי, וצורך אינסופי שלעולם לא יבוא למימוש בהכרה, אהבה, הערכה, כל מה שנחסך ממנו שנים וכביכול מייצרת הזנות, אבל הסידור הזה לא מחזיק נצח. בעולם הזנות התוקף מוגבל ביותר, וארבע עשרה אלף שקל בלילה, אפשר לעשות מזנות כשאתה "בשר טרי", בגיל צעיר, אבל לא בגיל שלושים וחמש ובטח שלא אחריו.

החשבון הפתוח

חשבון אחד נשאר לי פתוח, משהו שאי אפשר לשים בצד יותר, לאור התהודה שהסרט מצליח לעורר, והוא החיסיון שממנו נהנים צרכני המין בסרט של היימן. או שהוא משמיע אותם בצד השני של הטלפון, או רק מראה כף יד שלהם באמצע סצנות מין עם יונתן, או שהוא מעמעם את התאורה כשהם מצלמים את האיבר מין של יונתן באיזו מסיבה, ולמרות שלא היה צריך הרבה מאמץ קולנועי כדי להגחיך אותם בסיטואציה, דחוף לו לעמעם אותם ולשמור על פרטיותם. למה לא רואים אותם בברור? אחרי כל הרבה צילומים של אמת וחשיפה אינטנסיבית, פתאום יש צורך להוריד מסך עליהם, זה מוזר, זה לא מתאים לקו שהסרט מבקש לספר את האמת הערומה על עולם הזנות, אבל זה כן מתיישב ומתכתב עם המציאות שם בחוץ, שבה צרכני המין נהנים מחיסיון, גם של יוצרי הסרטים אולי הכי אמיצים שהיו כאן לאחרונה.

למה? יונתן אגסי ואמא שלו אולי הצילו את חייו, אבל מה עם כל השאר?

–