המעבר לכיתה א' יכול להלחיץ. איך נדע שהילד מוכן לאתגר? חלק מההורים שולחים את הילדים לקורסי הכנה לכיתה א' בתקווה להקל במעבר, בציפייה שאנשי המקצוע יתנו לילד שלנו כלים שאולי יעזרו בקליטה קלה ובהתחלה נעימה בבית הספר.

אני לגמרי בעד לתת לילד שלי כמה שיותר כלים להתמודד בחיים. אני בעד כל מה שיכול לעזור לילד שלי. אני מבינה ומעריכה את היכולת של אנשי מקצוע מיומנים המטפלים בשילוב מים, חיות, אמנות, מוסיקה, מחול ומה לא… לעזור באמת ולתת כלים נפלאים לילד שלי ושלכם.

אבל אני רוצה לדבר על המקום שבו הכל מתחיל (ובעצם לעולם לא מסתיים), החלק ההורי שלי בהכנתו של הילד שלי, שיום אחד יהפוך לבוגר, בהכנתו פשוט – לחיים.
יותר ויותר אני נתקלת בהורים המגדלים "נסיך", "מלך", "תותח". המסר מההורים הוא – אתה מרכז העולם. אנחנו פה בשבילך. אנחנו כאן כדי שתהיה מאושר (!!!) ושיהיה לך טוב.

האמת, כדי שהילדים שלנו יגיעו לכיתה א', לתיכון, לצבא (ובכלל לחיים) אנחנו צריכים בעיקר – "להיות שם" איתם. אז לא, זו לא קריאה לכולנו להתפטר מהעבודה ולהיות "עקרי בית", זו רק בקשה לנוכחות מסוג אחר.

ילד שעולה לכיתה א' צריך להיות מסוגל לבצע פעולות שונות ברמה כזו שתאפשר לו למידה: לחכות בסבלנות, לשתף פעולה, להתחשב באחר, לעשות פעולה שאולי לא "בא לו" לעשות כרגע, ועוד…

בסה"כ, אם נחשוב על זה, התנהלות משפחתית בה הילד הוא "חלק" מהכלל ולא "מרכז הבית" תעניק לו די בטבעיות את רוב המיומנויות: הרך הנולד מתחיל לפתח אמפתיה כבר מהבעות הפנים הראשונות של ההורה – חיוך, דיבור אוהב, מבט מעודד כבר יפעילו אצלו מנגנון אמפתי לראיית האחר ולפיתוח רגשות. כשהוא מתבקש לחלוק דברים עם שאר בני המשפחה הוא לומד התחשבות, הוא משחק עם כולם ולומד שיתוף פעולה, מלמדים ומאפשרים לו לנסות מיומנויות שונות שוב ושוב עד שהוא מצליח והוא לומד שלא הכל בא בקלות אבל בסוף כשמצליחים – זה מרגיש נפלא. הוא עוזר במטלות הבית ולומד שלפעמים צריך לעשות משהו גם כש"לא בא לי", שלא תמיד אקבל את המשחק שרציתי בחנות, ושאם אמא עסוקה עכשיו אני יכול להמציא/לקחת לי משחק iלשחק לידה עד שתתפנה.

אז ב"להיות שם" אני בעצם מתכוונת ל – תנו להם ליהנות מכל הטוב הזה שנמצא בפשוט להיות חלק ממשפחה. פעם גדלנו בשבט, במשפחות רב-דוריות שבהן זמן התרגול היה מתמשך ושיגרתי – היום אנחנו צריכים פשוט "להיות שם" איתם בהורות מודעת – מעודדים ותומכים לצמיחה טבעית וחיזוק היכולות, גם ובעיקר מעצם היותנו מודל לאדם שאנו רוצים שיגדלו להיות. אז תנשמו עמוק וקבלו את זה שלצמיחה ולמידה מתלווה לעתים תסכול וכשאני רץ לספק ל"נסיך" שלי מהר מהר את כל מבוקשו בגלל שאני לא יכול להכיל את התסכול הרגעי שלו, אני בעצם מונע ממנו צמיחה.