"אני לא מוכר לך את הבקבוק, אני מוכר לך את מה שבתוך הבקבוק". מה יש בבקבוק שלך? "אוויר". אוויר? "שששששש אוויר, כן… כל אחד יודע שאוויר זה דבר חשוב, אי אפשר לחיות בלי אוויר" (רחוב סומסום).
בואו נדבר על בני גנץ. רב אלוף במילואים בני גנץ, צריך לומר, שהרי לולא הפלאפל והחרבות על הכתף, היה זה סתם בקבוק חלול, חסר אוויר. 70 שנים חגגה המדינה זה מכבר, עשירה וחזקה חמסה חמסה, ועדיין מחבקת את גנרליה כאילו היו אלה שנות החמישים של המאה הקודמת. על הנייר יש לו את האריזה המושלמת, לפחות אם אתם יועצים אסטרטגיים או פרסומאי על שמוכרים בבוקר קוקה-קולה ובערב את מנהיגי המחר. גבה קומה, תכול עיניים, יפה הבלורית והתואר. הוא לא אומר שום דבר מעצבן, ולמען האמת: הוא גם לא אומר שום דבר חשוב. בעידן של ימינו, כידוע, זה הרבה מאוד. אף אחד לא הצטער על ראיון שלא נתן – גנץ יכל להתראיין מהיום עד מחרתיים. חוק הלאום? תחבורה ציבורית בשבת? רגיעה מול החמאס? לא זו השאלה, יונית.
אלא שגם האוויר של גנץ מתחיל לצאת מהבקבוק. במונחים שיווקיים, המותג הולך ונשחק. הוא יותר מדי זמן "בחוץ", על הגדר, ומסתבר שגם לא להגיד כלום יכל בסוף לעייף. בעיתון אחד הוא בליכוד, בעיתון אחר בעבודה. מחד זה עוזר לקבע אותו עמוק במרכז – מילת הקסם של הפוליטיקה הישראלית – אולם מנגד זה צובע אותו בצבעים אופורטוניסטיים שהבוחר הישראלי לא ממש אוהב. גנץ כבר מפנים את זה, כנראה, אז הוא נוטה להודיע על התמודדות במסגרת עצמאית. ככה הכניסה שלו לפוליטיקה תקבל מסגרת של "דרך", גם אם היא תתמזג בסוף עם דרך של מישהו אחר. זה יכול להיות אפילו יופי של שם למפלגה, "דרך", עם פס כחול למטה ונקודה אדומה בקצה. אם "התנועה" הצליחה, הדרך של דרך סלולה.
מפלגת האבודה
התחנונים של מפלגת העבודה לעברו של גנץ, הנכונות לזרוק את מי שנבחר לראשות המפלגה רק לפני שנה בגלל כמה סקרים שהריצו, מעידים על עומק הבלבול ואבדן הדעת שם. זו מפלגה בלי טיפת סבלנות, בלי ההבנה שאלטרנטיבה אמיתית לשלטון צריך לבנות – לא לייצר אותה אינסטנט. זה לא יקרה עם הכוכב מבזק וגם לא עם הנסיך מהמטכ"ל. זה יקרה רק אם המפלגה תבנה מחדש נרטיב של תנועה לאומית דמוקרטית הניצבת בכל כוחה מול התנועה השמרנית-רפובליקנית שמנגד. את זה היא תעשה רק אם תתנתק סופית מהפנטזיה שהמפלגות החרדיות יינטשו את הברית עם הימין, ותתחיל להוביל תכניות לתחבורה ציבורית בשבת ומלחמת חורמה בהדרת נשים. היא תעשה את זה אם היא תחדד את המסר הביטחוני לפיו דווקא בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה חלש שמחזק את החמאס, וכי ממשלה בראשות העבודה הייתה מגיבה בנחישות ובתקיפות הרבה יותר גדולה – לצד יוזמה מדינית.
היא תעשה את זה אם תניף דגל חברתי-כלכלי, אבל בשום אופן לא במקום הדגל המדיני-ביטחוני. בישראל עדיין הולכים לקלפי על שלום וביטחון – משהו ששלי יחימוביץ' לא הבינה בזמנו או שמראש ידעה שהיא תפסיד בו – ועל הדרך הפכה את העבודה למפלגת נישה. היא צדקה לחלוטין כשהתעקשה שלא להיכנס לממשלת נתניהו משום שאלטרנטיבה בונים רק באופוזיציה – אבל שגתה באופן מוחלט כשהניפה דגל אחד בלבד. מפלגת העבודה צריכה פחות יחימוביץ' ויותר יואל חסון, פחות בני גנץ ויותר ציפי לבני. בעיקר היא צריכה סבלנות והתייצבות מלאה של חבריה סביב ההנהגה – משהו שלא נראה היום ריאלי אפילו באופק.
