דו"ח החינוך השנתי של ה-OECD שפורסם השבוע מצביע על אחת הרעות החולות ביותר של מערכת החינוך בישראל – היעדר ההשקעה בגיל הרך. מדובר בנגע ובהזנחה שמלווים את מערכת החינוך כבר שנים ארוכות, ולכאורה הדו"ח מספר את מה שכבר ידענו. אלא מה שבאמת מעצבן לאור הפרסום האחרון הוא שלמרות שהדברים ידועים, ולמרות שחוקקו חוקים וכונסו בנושא דיונים – לא הרבה באמת קורה.

כך למשל חוק שהורה על הקמתה של מועצה לאומית לגיל הרך, שעבר בכנסת לפני מעל לשנה, טרם יושם והמועצה עוד לא הוקמה. בהתאם לחוק הוקצו לפעילות המועצה 6 מיליון ש"ח, והצפי הוא שפעילות המועצה תחל רק לאחר החגים, עם תום הבדיקות המשפטיות של חבריה. אפילו במשרד החינוך האמון על הביצוע הודו מוקדם יותר השנה כי חל עיכוב משמעותי בדיון בכנסת. וזה לא שהחוק קודם במהירות שיא – הוא תוצר של מאבקים קשים שניצניהם החלו בזמן המחאה החברתית ב-2011 ובמסקנות דו"ח ועדת טרכטנברג, כשהיו"ר עצמו קידם את הנושא במהלך כהונתו בכנסת – עד שפרש.

הרציונל מאחורי הקמת המועצה הוא שינוי התפיסה הנהוגה כיום בישראל כי מסגרות החינוך בגילאים הללו (תינוקות ופעוטות) נועדו בעיקר כדי לאפשר להורים לצאת לשוק העבודה. במלים אחרות, כפי שמגדירים זאת אנשי מקצוע בשיחות סגורות, "מקום שנועד רק לשמור על הילדים בזמן שההורים עובדים". לא פלא שלמרות המלצות של גורמים מקצועיים בתחום החינוך, האחריות על תחום החינוך לגיל הרך עודנה של משרד העבודה והרווחה, ולא של משרד החינוך.

אז מדוע בעצם השינוי הזה כה חשוב? כיום יותר ויותר מומחים בחינוך בארץ ובעולם סוברים כי יש להתאים תכניות חינוך ייעודיות כבר בגילאים הרכים הללו, ולא לחכות לשלב מאוחר יותר. לא רק מסגרת שומרת, אלא גם מטפחת. הם קוראים לזה "היפוך הפירמידה". כלומר, שינוי הפרדיגמה הישנה שהחינוך הקריטי הוא בשלבים המאוחרים יותר, אלא דווקא באלה המוקדמים; שהשקעה בגילאים הרכים תניב תוצאות טובות בהרבה בהמשך הדרך.

לפי הדו"ח הנוכחי של ה-OECD, ניכר שברוב מדינות המערב המסר הזה נקלט: בעוד שישראל משקיעה בכל ילד בגילאים 0-3 כ-2,700 דולר בשנה, ביתר מדינות הארגון הממוצע הוא 12,400 דולר (נכון ל-2015). מדובר בפער עצום שנובע מכך שמסגרות החינוך בגילאים הללו מתחלקות לשניים – מעונות בפיקוח שבהן משקיעה המדינה, ומסגרות פרטיות שבהן משקיעים ההורים. במלים אחרות, עוד אלמנט שמנציח פערים חינוכיים בין מי שיש לו לבין מי שאין, וברוב המקרים – הרמה החינוכית בהתאם. עדות לכך ניתן למצוא במשבר האחרון שנוצר לפני פתיחת שנת הלימודים במעונות.

אז כן, ניתן לטעון כי הדו"ח לכאורה "מרמה" באשר לרמת החינוך שאותה מקבלים הילדים הללו, כי הוא כולל את כלל הילדים בישראל בגילאים אלה שנמצאים במסגרות חינוכיות, בעוד רבים מהם הולכים למוסדות פרטיים וסביר שמקבלים חינוך קצת יותר טוב, אלא שלא כך זה אמור לעבוד. השורה התחתונה אינה רחוקה מהנתון הגולמי ולא מבשרת טובות – מדינת ישראל משקיעה הרבה פחות משאר המדינות במערב בחינוך בגילאים הללו, מנציחה פערים חברתיים ואינה מסוגלת לייצר האחדה תכנית ומערכתית של מסגרות חינוכיות לגילאים הללו, בשונה מדעת המומחים.

ממשרד החינוך נמסר כי המשרד מינה את רשימת חברי המועצה לגיל הרך, ואלה מצויים כעת בבדיקה משפטית לשם בחינת ניגוד עניינים, וכי עם תום הבדיקה, פעילות המועצה תצא מיד לדרך.