בשנתיים האחרונות הפיקו הקולנוע הישראלי סרטים מצויינים עליהם כתבתי במדור זה. טובים בהרבה מסרטים אירופאים ואמריקאים שהוצגו בבתי הקולנוע. חלקם הצליח בקופות, חלקם לא – ככה זה בעולם הקולנוע. סרטים שהפכו במרוצת הזמן לאייקונים נכשלו בקופות ורק מאוחר יותר התעוררו מבקרי הקולנוע וסימנו אותם כסרטים מעולים.

בזמנו נקראה קרן הקולנוע הישראלי, "קרן הקולנוע לסרטי איכות". לפני שבע עשרה שנה הורידו ראשי הקרן את שתי המילים "סרטי איכות" כדי לקרוץ לקהל חובב סרטי המיינסטרים שעייף מסרטי איכות ישראליים והצביע בעיניו אל סרטי הבורקס. אבל מה לעשות, ותפקידי הקרנות הציבוריות בעולם הוא בין היתר פיתוח הקולנוע כאומנות ולא רק לראות את הערך המסחרי שלו. האידאלי כמובן הוא שילוב בין האיכות והמסחריות. ואולם המנטרה העיקרית של ראשי הקרנות הציבוריות ביחסם לתסריטים שהוגשו להם והפכה להיות מילת הקסם: "זה עובד", כלומר שהתסריט הוא פוטנציאל לסרט שיעבוד בקופות.

"שרוכים" (צילום: ורד אדיר)

אט אט התרגלו הסטודנטים לקולנוע למילת הקסם של מוריהם שהם גם יוצרי סרטים "עובד" או "לא עובד" וכך גם הלקטורים. וכך נוצרה מגמה של החדרת "דאחקות" הומוריסטיות לכל סצנה "כבידה", לא רק כאתנחתא רצויה ברגעים דרמטיים. ה"דאחקה" ההומוריסטית הפכה לתכלית, בין אם היא במקום או לא במקום. סרטים חסרי "דאחקה" לא קיבלו סיוע משמעותי מקרנות הקולנוע כדוגמת "האופה מברלין" המועמד הכמעט ודאי לפרס אקדמיה (מודה, לא התאהבתי בסרט, בעיה שלי…). באופן נדיר, המציאות הקולנועית חזקה הרבה יותר מדעת הלקטורה.

הסרט "שרוכים", בידיהם האמונות של שניים מהמיומנים בקולנוע הישראלי, הבמאי ינקול גולדווסר והתסריטאי חיים מרין, הוא בחלקו הראשון סרט דאחקות שמנסה להצחיק אותך בכל מחיר. בהינתן שבשנים האחרונות השתכלל ההומור בסרטי ומערכוני הטלוויזיה הישראליים עד כדי כך שההומור ב"שרוכים" (אני מדגיש: בחלקו הראשון, מיד נגיע לחלק השני של הסרט) הופך להיות נחות ואתה מרגיש שרוצים להצחיק אותך בכל מחיר, כדוגמת אלה שרוצים לדגדג אותך בכוח, אחת הפעולות המרתיעות בחיינו.

חבל שהיוצרים רוצים להצחיק את הצופה בכוח באמצעות גדי, בחור עם מוגבלויות שכליות שמצטיין דווקא באמרות שפר ("אני אוהב את שלמה ארצי, אריק איינשטיין ז"ל ואת שלומי שבת שלום") ובמקום להזדהות עם הבחור, ישבתי אדיש, אם לא לומר מעוצבן, שהבדיחות חוזרות על עצמן עד זרא. אמנם נכון שלגבי אוטיסטים מסוימים יש רפטציה אובססיבית של פעולות אבל כאן זה בקטע של "דאחקה" מיותרת, גם אם היא ריאליסטית. משכנעת יותר האובססיה של גדי לכך שמנות הארוחה לא יגעו זו בזו בצלחת.

"שרוכים" (צילום: ורד אדיר)

תמצות העלילה. גדי הוא בחור עם מוגבלויות בן שלושים ושמונה שרוצה להפוך לזמר ומוסיקאי ושכל חייו גדל אצל אמו הגרושה. יום אחד נהרגה האם בתאונת דרכים והילד נמסר לאביו, בעל מוסך עצמאי קשה יום, אדם חולה באי ספיקת כליות שלא בא לו לקבל את הילד ולטפל בו. המתח הזה בין רצון הילד לאהבת אביו לעומת האב שמטפל בו כי הוא חייב, יוצר את המתח הדרמטי של העלילה ומניע אותה לכיוונים של חמלה, סלחנות והקרבה עצמית, מבנה תסריטאי מוכר במיוחד מסרטי הוליווד, סרט "טוב לב" או "אופטימי" כפי שנוהגים לקרוא לזה מבקרי קולנוע אוהדי הז'אנר כאילו ש"טוּב לב" או "אופטימיות" הם חלק אינטגרלי בדמות האדם הסובל בקולנוע. אולי לשבעים במיוחד.

הסרט אינו חף מפגמים, העריכה לוקה, קטעים רבים היו צריכים לדעתי להיזרק אל רצפת שולחן העריכה. יש גם סצנות מיותרות שאינן מסייעות לעלילת הסרט. ואולם הסרט הוא סכיזופרני. לעומת החלק הראשון, החלק השני של הסרט הופך לנסבל הרבה יותר ואפילו ראוי, אין צורך בבדיחות מדגדגות שוב ושוב את הקהל, אלא בדיחות במקומות שהן ראויות להיות – ובמידה.

בחלק השני, ההזדהות עם הגיבורים מתחילה לעבוד עליך, אתה מתרגש אתם, ובעיקר עם משחקו הנפלא והמדויק כל כך של דב גליקמן (קראתי באיזה מקום שהוא לא אוהב את הכינוי דובל'ה- נכבד אותו). משחקו של דב גליקמן הוא כל כך טוב, אגב מהרגע הראשון בסרט, שבא לך לחבק אותו. גליקמן מתייחס לסרט כל כך ברצינות וכשרון בכל סיטואציה, שכל מה שהוא עושה בסרט הופך להיות לאחת מתצוגות המשחק המרשימות ביותר שראיתי בשנים האחרונות.

"שרוכים" (צילום: ורד אדיר)

לזכותם של התסריטאי והבמאי בכל הקשור לגליקמן הוא הדיוק הרב שהופכים את כל מה שעושה גליקמן לרגעים עילאיים, ובכל הקשור לגליקמן, חלק זה של הסרט הוא יצירת מופת. גליקמן מוכיח שוב ושוב שהוא לא רק המצחיקן ב"זהו זה" (לא נשכח לו את ההנאות המרובות שגרם לנו) אלא שחקן בעל מנעד גבוה של משחק, יכולת לגלם דמויות שונות בתכלית, ומבחינה זו הוא הופך את הסרט למומלץ לצפייה.

דמותו של אברמוב האב אותו מגלם גליקמן, אינה מתייפייפת (בניגוד למה שניסו יוצרי הסרט לעשות עם גדי בנו), המצוקה והקשיים הבלתי נסבלים שלו, כל כך אופייני לישראלי העצמאי חסר הפנסיה, שהוא הופך לאדם קשה לב. ואולם אברמוב אינו אדם רע לב, עבורו החיים הם מטרד אחד גדול, אינם זמן וסיבה לרגשיות יתר, למשל הרומן הכושל עם העובדת הסוציאלית (אוולין הגואל כדרכה במשחק טוב), אין לו פנסיה של דור א' של עובדי חברת החשמל, אברמוב הוא אבטיפוס של העצמאים הקטנים שאין מי שיגן עליהם, דמות טיפוסית למאות אלפי ישראלים, דמות המוצגת באמינות גבוהה. כנראה שיוצרי הסרט יודעים את נפשו של אברמוב מניסיון חייהם כיוצרי קולנוע ואומנים בכלל, הסובלים מחוסר בטחון כלכלי, נאלצים לקושש למחייתם בכל מני מלאכות מאוסות עליהם וגם זה לא מספק את רווחתם.

לסיכום, רק בשביל דב גליקמן והדמות אותה הוא מגלם שווה.