כשהייתי ילד חשבתי שצמים ביום כיפור בשביל לזכור את כל החיילים שנהרגו במלחמה. לא ידעתי להבדיל בין המלחמה והמועד. בתור ילד בשנות ה-80, אירוע מלפני 15 שנה ויום קדוש לעם היהודי בן אלפי שנים נראו לי שייכים לאותו מקום רחוק ולא ברור שנקרא "עבר".

כמה שנים אחר כך, כנער, יצאתי עם הקבוצה שלי בתנועה למסע לפולין. בכפר קטן בשם טיקוצ'ין בצפון-מזרח המדינה סיפר לנו המדריך על הקהילה היהודית הגאה שחיה כאן דורות על דורות ואיך היא הוכחדה מין העולם בשנאה בלתי נתפסת ביום מחריד אחד באוגוסט 1941. עלינו על האוטובוס שלנו ונכנסנו לנסיעה של כמה דקות ליער לופוחובה. המקום אליו בני ובנות עמנו הובלו ונורו בהמוניהם אל תוך בורות ההריגה. בנסיעה הקצרה מהכפר אל היער המדריך סיפר לנו על שיר מיוחד שהוא הולך להשמיע לנו עכשיו, וביקש מאיתנו בדקות הקרובות פשוט להיות בשקט ולהקשיב. הנסיעה במקום המצמרר הזה, עם השיר ששמענו ברקע, היא אחד מהרגעים שהכי נצרבו בזיכרון שלי מהמסע לפולין.

השיר ששמענו היה "ונתנה תוקף". מדובר בפיוט מהמאה ה-11 המיוחס לרבי אמנון ממגנצא. האגדה מספרת שהרב אמר את המילים העוצמתיות בבית הכנסת, ביום הכיפורים, דקות לפני מותו לאחר שעונה בידי עריץ נוצרי. הפיוט עבר גלגולים אין ספור, נכנס למחזור התפילה האשכנזי והספרדי והמדהים הוא שגם אלף שנים אחרי הוא ממשיך להתגלגל ולמצוא מקום בלב של דורות חדשים.

אם יום הכיפורים נחשב ביהדות כיום הקדוש והנורא ביותר בשנה – אין כמו "ונתנה תוקף" כדי לבטא זאת בצורה החזקה והמצמררת ביותר.

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם 
כִּי הוּא נורָא וְאָיֹום…
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין.

כפי שכתב הסופר יאיר שלג: "'ונתנה תוקף' הוא לא רק פיוט דתי, אלא גם שירה אנושית נשגבה. גם אדם אתאיסט לחלוטין, שאין לו תחושת עמידה לפני בורא עולם לא ביום כיפור ולא בשום יום אחר, לא יוכל להתכחש לחוויה האנושית הבסיסית של עמידה בפני הגורל, עמידה שבה כל אחד מאתנו עומד בכל יום מחייו, שעה שעה, בפני השאלה הנוקבת "מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ. מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ. מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף. מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר. מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר. מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם" ואיזה אמת אנושית גדולה יש גם בסיומו של הפיוט, כאשר עם תומה של שנת פעילות ועשייה, ובתחילתה של שנה חדשה כזו, אנחנו גם מודים שאחרי הכל, אין יסוד לשחצנות המלווה לא פעם את מעשינו. הכל טוב ויפה, אבל "אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר; בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ". הרצל, אגב, סיים את ספרו המהפכני אלטנוילנד במילים שקוראות תיגר על ההנחה הזאת וכתב: "אדם יסודו מחלום וסופו לחלום; בנפשו יביא חלומו" והדליק את ניצוץ הציונות אצל ההמונים.

פרשנות אחרת ל"ונתנה תוקף" שייכת למלחין יאיר רוזנבלום. בסוף שנות ה-80 הוא עבר להתגורר בקיבוץ בית השיטה. קיבוץ אשר איבד במלחמת יום הכיפורים לא פחות מאשר 11 מבניו. הטרגדיה העצומה הולידה מחברת הקיבוץ דורית צמרת שיר עצוב מאין-כמוהו "החיטה צומחת שוב", אבל גם הובילה את רוזנבלום להלחנתו המחודשת של "ונתנה תוקף" ובעצם ליצור חיבור מאוד מיוחד בין פיוט עתיק של יום הכיפורים של אז לטראומה מדממת של יום הכיפורים של היום. בעיניי, הקשר הזה שרוזנבלום יצר, בין הישן לחדש, בין יום הדין הנורא לבין מוראות המלחמה, הוא חיבור מרגש ונכון.

הלחן המשתנה של היצירה הארוכה והמורכבת הזאת, בהתאם למילות הפיוט, רק מדגיש עוד יותר את המשמעות הגדולה שרוזנבלום העניק לעבודתו. הוא לא היה היחיד. לאונרד כהן לקח גם הוא את המילים האלו ואחרי ביקור יוצא דופן בישראל ובסיני במלחמת יום הכיפורים הוא הוציא ב-1974 את who by fire המפורסם, המבוסס גם הוא על "ונתנה תוקף".

הנוסח החדש של "ונתנה תוקף", שמקשר את "שני" ימי הכיפורים זה עם זה, התקבל בחיבוק גדול בחברה הישראלית. הוא מושמע ברדיו בתקופה זו של השנה, הוא זכה לביצועים רבים, מגוונים ומרגשים אך הדבר המשמעותי ביותר בעיניי – בתי כנסת רבים אימצו אותו והלחן החדש שלו נכנס למחזור התפילה. ובכך, השיר/תפילה/פיוט הזה מהווה איזשהו גשר וקשר בין העבר היהודי וההווה הישראלי.

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף

מילים: רבי אמנון ממגנצא (המאה ה-11, גרמניה)

לחן: יאיר רוזנבלום (1990, ישראל)

וּנתַנה תקֶף קְדֻשַת הַיּוֹם
כִּי הוּא נורָא וְאָיום
וּבו תִנשֵׂא מַלְכוּתֶך
וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶך
ׁוְתֵשֵב עָלָיו בֶּאֱמֶת.

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן
וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר
וּמוֹנה.
וְתִזְכּר כָּל הַנשְכָּחוֹת,
וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִכְרוֹנוֹת.
וּמֵאֵלָיו יִקָרֵא.
וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו.

וּבְשוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.
וְקוֹל דְ ּמָמָה דַקָה יִשָמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן.

וְיאמְרוּ הִנה יוֹם הַדִין.
לִפְקד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִין.
כִּי לא יִזְכּוּ בְעֵיניך בַּדִין.

וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן
לְפָניך כִּבְני מָרוֹן.
ּכְּבַקָרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ.
מַעֲבִיר צאנוֹ תַּחַת שִבְטוֹ.

כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפר וְתִמְנה
וְתִפְקד נפֶש כָּל חָי.
וְתַחְתך קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיך
ּוְתִכְתב אֶת גְּזַר דִינם:

וּבְשוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.
ּוְקוֹל דְ ּמָמָה דַקָה יִשָמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן.

בְּראש ׁהַשָנה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפוּר יֵחָתֵמוּ
כַּמָה יַעַבְרוּ וְכַמָה
יִבָּרֵאוּן

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לא בְקִצּוֹ
ּמִי בַמַיִם וּמִי בָאֵש
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
ׁמִי בָרַעַש וּמִי בַמַגֵּפָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
ׁמִי יִשָקֵט וּמִי יִטָרֵף
ׁמִי יִשָלֵו וּמִי יִתְיַסָר
מִי יָרוּם וּמִי יִשָפֵל
ׁמִי יֵעָשֵר וּמִי יֵעָני.

וּתְשוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם
וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנפְשוֹ יָבִיא לַחְמוֹ.
ׁ
מָשוּל כְּחֶרֶס הַנשְבָּר
כְּחָצִיר יָבֵש וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָבֶת וּכְאָבָק
פוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.