עבור רוב האנשים החיים כיום בעולם, המשבר הפיננסי של 2008 הוא הקריסה הכלכלית הגדולה ביותר שהם חוו. המיתון העמוק שנבע מהמשבר, מיתון שעדיין מתקיים בחלקים מהעולם המערבי, מהווה את אחד האירועים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים המשמעותיים של המאה, עד כה.

סטיב קין. "אנחנו כמו חבורה של חובבנים שניסתה לטפס על האוורסט, והרבה מאיתנו מתו. הנמשל של האוורסט הוא החוב הפרטי שצברנו". (צילום: MeJudice1/ ויקימדיה)

חרף העובדה שמשברים פיננסיים הם מציאות חוזרת ונשנית בכלכלה המודרנית, כאשר הם באים – זו תמיד הפתעה. רק קומץ כלכלנים העזו להזהיר, באמצע העשור הראשון של המאה ה-21, כי המשבר בפתח. אחד מאותם כלכלנים הוא פרופ' סטיב קין האוסטרלי בן ה-65, שעומד כיום בראש בית הספר לכלכלה, היסטוריה ופוליטיקה באוניברסיטת קינגסטון בלונדון.

"איך שאני רואה את זה" הסביר קין בראיון ל"דבר השבוע", "אנחנו כמו חבורה של חובבנים שניסו לטפס את הר האוורסט. בדרך לפסגה הרבה מאיתנו מתו וכולנו נפלנו חזרה למטה. ועכשיו אנחנו מנסים שוב. הנמשל של האוורסט הוא החוב הפרטי שצברנו, והוא גדול בהרבה ממה שהיינו צריכים לצבור מלכתכילה".

על פי קין, כדי למנוע התפתחות בועות פיננסיות, יש לשמור את רמת החוב הפרטי על כמחצית מהתוצר המקומי הגולמי. למרות הקריסה של 2008, רמות החוב הפרטי נשארו גבוהות בהרבה ברחבי העולם המערבי.

בשנת 2005 התחיל קין להזהיר מפני קריסה מתקרבת ובאה של המגזר הפיננסי בארה"ב (ראו כאן דוגמא מ-2007). בשנה שעברה פרסם ספר תחת הכותרת "האם נוכל להימנע ממשבר כלכלי נוסף?". קין מלא בביקורת על הכלכלנים שלדעתו מתעלמים במופגן מהגורמים למשבר. על השאלה שמופיעה בכותרת ספרו הוא משיב באופן חיובי במובן התיאורטי, אך מדגיש שאנחנו חסרים את הרצון הפוליטי לשם כך. "הכוח של המגזר הפיננסי הוא עצום, הם יתנגדו לכל ניסיון לשנות את כללי המשחק, שעובדים לטובתם" הוא אומר, ומוסיף "הסיכוי לשנות את זה גובל באפס".

לראיין את קין עלול לדמות לשיחה עם קסנדרה, הצעירה והיפה שזכתה במתנת הנבואה במיתולוגיה היוונית. מסופר שקסנדרה דחתה את חיזוריו של אפולו והוא הענישה בכך שאיש לא ישעה לנבואותיה. ואכן, על אף שחזתה את נפילת טרויה, נבואתה לא יכלה להושיע. עבודתו האקדמית של קין לא הצליחה למנוע את משבר 2008, והוא מעריך כיום באופן מפוכח שעל אף ההגיון המשכנע של דבריו בדבר המשבר הבא – מקבלי ההחלטות לא יעשו את הצעדים הנדרשים על מנת למונעו.

שלט המטה של בית ההשקעות לשעבר ליהמן ברדרס נמכר במכירה פומבית לאחר פשיטת הרגל של החברה במשבר בכלכלי של 2008 (צילום: AP, קריסטי וויגלסוורת').

מתי הופכת רמת החוב לרעילה?

על פי קין, אפשר לזהות את מידת אי היציבות של משק קפיטליסטי לפי מידת החוב שמתקיים בה. אמנם רמה כלשהי של חוב נחוצה כדי לאפשר צמיחה – כך עסקים עשויים להשקיע ולהתרחב, להגדיל את הביקוש לעובדים. אולם לשיטתו של קין, רמה גבוהה מדי של חוב הופכת את המשק כולו לבלתי יציב. לטענתו, בזמן צמיחה כלכלית נוטים משקי בית ועסקים להגדיל את ההלוואות שהם נוטלים. בזמנים טובים, שבהם העתיד נראה מבטיח, ויש הזדמנויות עסקיות רבות, עסקים נוטים להרחיב את ההלוואות שהם לוקחים כדי לממן פרוייקטים חדשים. משקי בית נוטים לקחת עוד הלוואות, מתוך האמונה שההכנסה הגבוהה שלהם תספיק גם בעתיד לכיסוי החוב.

כך, כשהמגזר הפיננסי לא מפוקח על ידי המדינה, הולך וגדל באופן חד שיעור החוב במשק, כדי לממן את ההתרחבות. הבעיות מתחילות כשמתרחש זעזוע, שפוגע ביכולתם של חלק מהאנשים לעמוד בהחזר. כשמסיבה כלשהי חלק מהאנשים לא מצליחים לעמוד יותר בתשלום החובות, מתחילה תגובת שרשרת שמביאה להפסדים גדולים לבנקים ולבסוף למיתון. "ברגע שרמות החוב עוברות את המידה שאנשים יכולים לעמוד בה אנשים פושטים את הרגל, ויש קריסה באשראי ואז קריסה בכלכלה. וזה בדיוק מה שקרה ב-2008". אמר קין. כך החל המשבר הפיננסי ממה שהכלכלנים מכנים כ"מחנק אשראי".

קין טוען שזה בדיוק מה שקרה ב-2008, רק בקנה מידה עצום. לטענתו, בשנים שלפני המשבר עלה שיעור החוב ברמה כזו שהצמיחה הפכה לבלתי אפשרית, ובעקבות כך הגיע המשבר. "בארה"ב החוב הפרטי הגיע לשיא ברמה העצומה של פי 1.7 מהתמ"ג לפני המשבר הכלכלי" מסביר קין. "הגידול ברמת החוב, או במילים אחרות קצב הגידול בהלוואות עמד באותה התקופה על 16%. בשנת 2010 הנתון הזה עמד על 6%-, וזאת הייתה הסיבה למיתון הגדול".

בועות פיננסיות, מסביר קין, נוטות להתפתח בזמני צמיחה, כשהפעילות הפיננסית בלתי מוגבלת. להמחשת טענתו הוא מציין את שוק הנדל"ן האמריקאי, שבו התפתחה בועה כל כך גדולה, שהפיצוץ שלה הוביל לקריסה מוחלטת של המגזר הפיננסי האמריקאי בסוף 2008. באותה התקופה חילקו הבנקים הלוואות ומשכנתאות בהיקפים עצומים, גם למי שלא היה יכול להרשות לעצמו להחזיר את המשכנתא.

על פי קין, כדי למנוע התפתחות בועות פיננסיות, יש לשמור את רמת החוב הפרטי על כמחצית מהתוצר. עם זאת, למרות הקריסה של 2008, רמות החוב נשארו עצומות ברחבי העולם המערבי. "בארה"ב החוב הוא פי 1.5 מהתמ"ג היום" אומר קין. "כלומר רמת חוב גבוהה פי שלוש מהרצוי. בבריטניה, מ-1880 ועד 1980 החוב הפרטי לא חצה אף לא לרגע את רף 75% מהתוצר. אבל הם הגיעו לשיא של 200% לפני המשבר, ועכשיו זה ירד לבערך 175%. זה יותר מ-100% מהתמ"ג מעל הרמה הרצויה".

אמריקאים מפגינים בפילדלפיה בעקבות משבר הסאב-פריים. 1 באפריל 2008 (צילום: AP, מאט רורק)

צמיחת החוב פרטי נובעת מאופן פעולת הבנקים

לפי קין, ההבנה הבסיסית של מהו כסף וכיצד הוא נוצר משובשת לחלוטין בקרב הציבור ומקבלי ההחלטות. "ישנה תפיסה שגויה לחלוטין של האופן בו פועל המגזר הפיננסי" אומר קין.

"בניגוד לתפיסה המקובלת, מרבית הכסף לא נוצר על ידי הבנק המרכזי, אלא על ידי הבנקים הפרטיים. הבנקים מייצרים כסף כשהם נותנים הלוואה. לכן מתן הלוואות מייצר הרחבה מוניטרית"

"על פי התיאוריה הקונבנציונלית" הסביר קין, "מה שהבנקים עושים הוא בסך הכל להזיז את הכסף ממקום אחד – הפקדון – למקום אחר – ההלוואה – ולפעולה הזו אין השלכות על הכלכלה במובנה הרחב. אבל זה שגוי לחלוטין. זו תפיסה שגויה של הפונקציה של הבנקים, והנקודה הזו הובהרה לאחרונה גם על ידי הבנק הבריטי המרכזי והבונדסבנק".

"בניגוד לתפיסה המקובלת, מרבית הכסף לא נוצר על ידי הבנק המרכזי, אלא על ידי הבנקים הפרטיים. תפיסה זו נשענת על עבודתו של כלכלן בשם היימן מינסקי, שטען שלחייבים הפרטיים לבנקים יש תפקיד מכריע בקפיטליזם, ושהבנקים מייצרים כסף כשהם נותנים הלוואה. לכן מתן הלוואות מייצר הרחבה מוניטרית בזמן שיא".

מקובל לחשוב שהבנק המרכזי מדפיס כסף, בדמות שטרות ומטבעות, ובכך שולט בכמות הכסף שנמצא במשק. למעשה, רק כ-3% מהכסף שנמצא במשק "מודפס" על ידי הבנק המרכזי, והשאר למעשה נוצר בבנקים הפרטיים.

כשבנק מעניק ללקוח הלוואה, הוא מעביר את סכום ההלוואה לחשבון הלקוח. אבל אין חשבון שממנו מנוכה הסכום שנזקף לזכות הלווה. כך הבנקים יוצרים כסף "מאויר", בתהליך שקין קורא לו "לא יותר מעניין של ניהול חשבונות". בעתות צמיחה, כשיש ביקוש גבוה לכסף, הבנקים ימהרו להציע כמה שיותר הלוואות על מנת לספק את הביקושים. הלוואות אלו הן, כמובן, חובות בשביל הצד הלווה.

"הבנק רושם לעצמו את ההלוואה שהוא נותן, שהיא נכס בפני עצמו, ומכניס את כמות הכסף הנדרש בחשבון הבנק של הלווה. וככה נוצר כסף, זה עד כדי כך פשוט" מסביר קין. "זה כוח חברתי, זו למעשה זכות שאנחנו מעניקים לבנקים. החברה נותנת לך כוח לייצר כסף, ולדעתי כבנק אתה צריך להתשמש בכוח הזה לטובת האינטרסים של החברה כולה. במקום זאת מה שרוב הבנקים עשו, וליהמן ברדרס הם דוגמא קיצונית של זה, היה להשתמש בכוח הזה כדי להגדיל מאד את הרווחים שלהם ובין אם הם הבינו מה הם עושים ובין אם לא, הם  הרוויחו מיצירת כמה שיותר אשראי (חוב)."

"אני חושב שמה שמה שיקרה הוא שהפחתת שיעור החוב הפרטי תתרחש אגב ההתמודדות של האנושות עם הסכנה הקיומית של שינוי האקלים. זו הסכנה הקיומית הגדולה ביותר. אבל אני לצערי סבור שממשלות יבינו את הצורך בפעילותן רק כשזה יהיה מאוחר מדי"

ההקלות בפיקוח על הבנקים בארה"ב במהלך העשורים שקדמו למשבר הגדול תרמו לפיצוץ בהיקף ההלוואות, ולכן גם בחוב הפרטי. "אני חשבתי שמה שקרה בארה"ב מאז סוף מלחמת העולם השניה, הפך לקיצוני הרבה יותר בשנות השמונים והתשעים, וזה היה חייב להיגמר".

"וככה אני הבנתי שהולך להיות משבר, הסתכלתי על שיעור החוב והגידול שלו, והבנתי שהמשבר הוא הכרח המציאות" הוא אומר. "אנחנו מדברים עכשיו על האחים ליהמן, אבל מה שאנחנו שוכחים לפעמים הוא שאם ממשלת ארה"ב לא הייתה מחליטה לחלץ את המגזר הפיננסי כל הבנקים בארה"ב היו קורסים. ליהמן ברדרס לא היו יוצאי דופן, הם היו הכלל, והיינו רואים את זה אם הממשלה לא הייתה מחלצת אותם".

עובדות שפוטרו יוצאות ממטה ליהמן ברדרס בניו-יורק לאחר התרסקות הבורסה במשבר 2008 (צילום ארכיון: סוכנות AP).

"הממשלות הולכות להתעורר מאוחר מדי, לצערי"

כיצד היית מתקן את המערכת הכלכלית, על מנת למנוע את המשבר הבא? שאלתי.

"אז זה מה שצריך לעשות. קודם כל צריך להכיר בזה שרמות חוב פרטי גבוהות הן מסוכנות, ושנית להבין ששיעור החוב הפרטי כיום הוא לפחות פי שניים יותר מהרצוי. השאלה היא איך אפשר להוריד את זה," אומר קין. קין אינו צופה משבר גדול וחמור במדינות שחוו את משבר 2008. עם זאת, שיעור החוב הגבוה ימשיך להיות בעייתי לטענתו, ויגרור משברים חוזרים, אם כי קלים יותר מזה של 2008.

כדי ליצור משק יציב יותר אומר קין, ולמנוע משברים עתידיים, יש צורך בהורדה דרסטית של שיעור החוב. "משהו כזה, שאני קורא לו 'שנת יובל מודרנית', כמו שהיה נהוג בחברות היהודיות הקדומות, והרומיות לפני האימפריה, ובמזרח התיכון בכלל"

"המצב היום הוא שכבר יש לנו שיעור חוב עצום, אז אני לא חושב שיווצר המומונטום של גידול באשראי כמו בפעם שעברה. מה שאני חושב שיקרה הוא שתהיה התאוששות אשראי קלה, כמו שקורה עכשיו בארה"ב. ב-2007-2008 הגידול בחוב הפרטי בארה"ב היה 15% וירד ל-6%-, אבל גדל ל-7% ב-2015. כשמדובר ב-5% גידול זה מאד קטן, אבל היות ורמת החוב עומדת על פי 1.5 מהתמ"ג, לא נדרש הרבה כדי לגרום לאנשים להקטין את מידת החוב שלהם שוב" אמר קין.

"אני חושב שכל המדינות שחוו את המשבר ב-2008 נמצאות במצב הזה. הן במלכוד של צמיחה נמוכה, והן יצאו ממנו לעיתים, אבל יפלו חזרה פנימה בעקבות משברים קטנים שהמקור שלהם הוא עלייה עקבית בשיעור החוב הפרטי. המדינות שהצליחו להתחמק מהמשבר על ידי זה שהן המשיכו את בועת החוב הפרטי, כמו קנדה, סין ואוסטרליה, הולכות לחוות מחנק אשראי בעתיד. אבל הן לא בדיוק בקנה המידה של הכלכלה האמריקאית, ובסין יש להם את היתרון של הוצאה ממשלתית אדירה, הרבה יותר ממה שארה"ב הייתה עושה אי פעם בזמן משבר".

"במקרה האמריקאי", מדגיש קין, "הבנק הפדרלי יצר טריליון דולר כל שנה בהרחבה הכמותית מאז המשבר. כשמדברים על מדיניות רווחה וכדומה, אנשים תמיד אומרים "מאיפה יגיע הכסף?", אבל מאיפה הגיע הכסף להרחבה הכמותית? הרי לא הטילו מיסים כדי לעשות את זה, כלום. אבל הם עדיין יצרו טריליון דולר בשנה. איך הם עשו את זה? הנהלת חשבונות. הם פשוט אמרו למגזר הפיננסי "אנחנו נקנה את האג"ח הזה, הנה טריליון דולר" ואז המגזר הפיננסי העביר את האג"ח לבנק המרכזי".

כדי למנוע חזרה של משברים פיננסיים, קין מציע כלי שהוא בגדר טאבו בקרב חלק גדול מהכלכלנים הקלאסיים: הרחבה תקציבית. לטענתו, כדי ליצור משק יציב יותר, ולמנוע משברים עתידיים, יש צורך בהורדה דרסטית של שיעור החוב. "משהו כזה, שאני קורא לו "שנת יובל מודרנית", כמו שהיה נהוג בחברות היהודיות הקדומות, והרומיות לפני האימפריה, ובמזרח התיכון בכלל. החברות הקדומות הבינו שהצטברות של חוב היא מצב שאיננו בר קיימא, אבל אנחנו לא למדנו את הלקח הזה. אני רוצה שנלמד את הלקח הזה מחדש, ונשתמש ביכולת של המדינה לייצר כסף דרך הבנק המרכזי כדי לבטל את הכסף שמיוצר על ידי חוב" הוא אומר.

צמח מושקה עם טפטפות במדבר (צילום: Shutterstock)

קין מציע לבצע את המהלך באחד משתי דרכים: או שמיטת חובות ישירה, שתמומן על ידי המדינה, או באופן עקיף דרך הגדלת ההוצאה הציבורית. "הבנק המרכזי יכול לומר "אנחנו מכניסים טריליון דולר לחשבונות שלכם, וכל החובות הקיימים יכוסו" אומר קין, ומוסיף " אני אומר את זה, אבל אני חושב שיש אפס סיכוי שזה יקרה. הכוח הפוליטי שיש למגזר הפיננסי הוא עצום, והם לא יסכימו לזה".

האפשרות השניה נראית לקין ריאלית יותר, אבל לטענתו נדרש איום קיומי כדי לגרום לה לקרות. כאן הוא משווה את המצב שלנו היום לזה של ארה"ב ובריטניה בשנות השלושים. " נטל החוב הפרטי ירד במשבר הכלכלי של שנות השלושים בחלקו על ידי מדיניות מכוונת של הנשיא רוזוולט, אבל גם ובעיקר על ידי מלחמת העולם השניה. כשמלחמת העולם השניה התחילה אף אחד לא הרשה לעצמו להתנגד להוצאה ציבורית עצומה בטענה שזה "יטיל מעמסה על הדורות הבאים" (אחד הטיעונים הקלאסיים כנגד הרחבת ההוצאה הציבורית – י. ק.), כי אם לא היו עושים כן המשמעות הייתה שהדורות הבאים יחיו תחת שלטון הנאצים. אז הדרך שבה ירד נטל החוב אז היה מלחמה בלתי נמנעת, סכנה קיומית שדרשה הוצאה ציבורית עצומה" הוא אומר.

"הפעם, אני חושב שמה שמה שיקרה שהפחתת שיעור החוב הפרטי תתרחש אגב ההתמודדות של האנושות עם הסכנה הקיומית של שינוי האקלים. היום כבר ברור שזו הסכנה הקיומית הגדולה ביותר. אבל אני לצערי סבור שממשלות יבינו את הצורך בפעילותן רק כשזה יהיה מאוחר מדי, ואז יזרקו כמה כסף שרק אפשר כדי לנסות ולתקן את הנזק שעשינו לפלנטה. כשנעשה את זה, הכסף שיווצר על ידי הממשלות, בדיוק כמו במלחמת העולם השניה, צפוי להוריד את נטל החוב הפרטי. במקום להילחם בנאצים, אנחנו נילחם בשינוי אקלים" הוא אומר.

כאמור, קין איננו אופטימי ביחס לסיכויים שהצעותיו ימומשו על ידי מקבלי ההחלטות.