כשבריכת הדג הכחול הציצה מבין הגבעות, הסתכלנו בחיוך זה על זו. הראות הייתה חדה ובהירה, שני סוסים חנו ושתו בנחת ממימיה. אי אפשר היה לטעות בכחול הזה. היה חם בחוץ, ויכולתי לדמיין את מגעם של המים הקרובים-רחוקים. ידעתי שלשם פנינו, על אף שהשביל טרם התבהר לי. צעדנו במורד השלוחה, מזדרזים ונזהרים בדרך אל הצל המרווה, נווה מדבר.
האוויר החם עטף כשמיכה, מוחשי במשקלו. היינו דביקים, מאובקים ושמחים, וללא עכבות מיותרות פשטנו בגדים ונכנסנו למים, שהיו פחות צלולים משנראו מראש הגבעה, חומים-אפרפרים ומלאי צמחים. היה כל כך חם שזה לא שינה לנו. בכל צעד הרגשתי את כף הרגל שלי שוקעת באדמה הבוצית. צעד ועוד צד. זה מגעיל? זה נעים? זה משנה? עוד צעד, והרגל טובעת בבוץ כמעט עד הברך. צחוק מתגלגל מתפרץ. צעד נוסף, מתלבטת אם פשוט לקפוץ עם כל הגוף למים. לא בטוחה שאני רוצה שהפנים והשיער שלי יגעו במים האלה, מנסה לשמור על איזה גבול ביני ובינם. עוד צעד בוצי… אם לרגע התנתקתי מהרגשת האיכסה או הפחד שאני רגילה להרגיש כלפי בוץ… זה דווקא היה נעים.
מבחוץ נראית הבריכה צלולה, כחולה ומזמינה. ככל שהתקרבתי ופגשתי אותה לא רק עם העיניים, התוודע הגוף לפרטים נוספים. שולחת ידיים קדימה ומזנקת. גוף חם פוגש מים קרירים ואני מתחילה לשחות קדימה. הבריכה לא קטנה, ואני בדרך לשפה שממול, בכל תנועה מרגישה את צמחי המים שולחים אלי זרועות מן הקרקעית, מתלפפים ומאטים את תנועתי כמפלצת תת ימית. קשה להתקדם. אמנם נעימה, מרעננת ומצננת בריכת הדג הכחול, אך טובענית, בוצית ולופתת אותי בצמחיית אצבעותיה השעירות. אני מפלסת את דרכי לאיטי לעבר השני, צוחקת וצוחקת. לא חשבתי שכך ירגיש מגע המים. מקרר ומרענן וגם פשוט מפתיע. מנסה שלא יכנסו לי מים חמחומים לפה, הם קצת מגעילים אותי. אני שוחה ומתקדמת וצוחקת וצוחקת וצוחקת. אפילו לא יודעת למה. נלחץ כפתור והצחוק הלך והתגלגל.
אחר מאבק בצמחים הנלפפים, הצלחתי להגיע. לשמחתי, הטיפוס אל הגדה השנייה פחות בוצי וטובעני. אני מנערת את שערי ומסלקת חלקי צמחים סוררים בשעה שכפות רגלי פוגשות מחדש אדמה חמימה והרוח מדגדגת את גופי הרטוב. טיפות פוגשות רוח, זולגות ונעלמות, מציירות מסלולים לחים על בטני, חזי, רגלי. צמחי סוף גבוהים מזדקרים, שורשיהם מזדחלים בקרקעית הבוץ וענפיהם מתרוממים גבוה, נעים ברוח, ולראשם תפרחת גלילית חומה. ציורי ושונה מראה הבריכה מצידה השני. שקט. ניתן לשמוע את הרוח, להסתתר ולחסות תחת צלו של הסוף. מבלי לחשוב התכופפתי ועשיתי פיפי כשידי האחת מושטת אל המים שבין ענפי הסוף. הזזתי את אצבעות כפות הרגליים כנגד הקרקע הלחה. הבוץ שעל שפת הבריכה נעים למגע כחמר רך. קשר נקשר בין המים של הדג הכחול, המים שבאדמה והמים שעלי ובתוכי ואלה היוצאים ממני.
הזמנתי את ניעם לנשיקה. היא נעתרה. מגעה היה נעים, נשי ורך. הצמדנו שפתיים ברכות. שפתיה דקות מעט משלי, עדינות וורדרדות. פוקחות עיניים ומסתכלות זו בזו. מחייכות. הצמדנו מצח למצח, אף לאף, חזה לחזה ובטן לבטן, כשחלקי הצמחים הקטנים עוד דבוקים אלינו, ושילבנו אצבעות. לא התעוררה בי תשוקה, אך הרגשתי אוהבת ונאהבת. בעודי כותבת מילים אלה עולה בי תהיה: מה ההבדל בין היות נאהבת והיות נחשקת, בין היות אוהבת והיות חושקת? על אף שאני מתפתה למשוך עוד בחוט המחשבה, אחזור אל הסיפור.
בחזרה אל בריכת הדג הכחול. כשהתנתקנו ניעם ואני, הסתובבתי ופגשתי את עיניו של גפן, שהביט בנו מתנשקות. "אפשר להסתכל על הגוף שלך?" שאל במבטו. "אפשר" השבתי במבט של נתינה. עיניו סקרו את גופי, רגליים, בטן, מתעכב על השדיים. עקבתי בעיני אחר עיניו הסוקרות אותי, עד שמבטינו נפגשו. לגפן גוף צעיר, שרירי וגמיש. מעט שיער על החזה, זקן קצר. כתפיו אדומות משמש. תווי פניו יפים, רציניים ומשדרים נוכחות שקטה וניצנים של גבריות בוגרת. הוא מסתכל אלי בחיוך שובבי ומהוסס, שיערו אסוף בחצי קוקו (לאחרונה מגלה שאני נמשכת לגברים עם שיער ארוך. מעניין).
ציירנו זה לזו פסים של בוץ-חימרי אפרפר, אחד על כל לחי, ופס נוסף על המצח, בין הגבות. עם התסרוקת הזאת והפסים על הלחיים הוא נראה כמו איזה לוחם מונגולי, או כמו דמות מדיסני. הרגשנו כילדים משחקים ב"אני אראה לך את שלי ואת תראי לי את שלך", יפים ונמשכים, בגרות ילדית, ילדיות בוגרת.
סנטימטר אחר סנטימטר התקרבנו, הגופים רצו לגעת ובכל זאת האטנו. בכל תנועה חשתי ההתעוררות בגופי ובגופו, גם ללא מגע. היה נעים להתקרב כך לאט ולבחור את הרגע המדויק בו הגופים הפיזיים נפגשים. ידיים ליטפו מהאצבעות ועד הכתף, הבטן והחזה נוגעים לא נוגעים. עומדים קרובים, אני מביטה אליו, מלמטה למעלה. אני אוהבת להיות צמודה לגבר שגבוה ממני, מרגישה עטופה ונתמכת. בלחיי הצבועה בבוץ מלטפת את החזה שלו, שהספיק כבר להתייבש, והוא מעביר כף יד לאורך גבי, משגר צמרמורת נעימה במעלה השדרה. עיניים שוב נפגשות, הוא מזמין אותי לנשיקה. אני נעתרת, וידו בתגובה מתגנבת אל מאחורי העורף שלי ובין שערותי המטפטפות מים. השפתיים שלו מרגישות לי קפיציות כשהוא מוצץ את שפתי התחתונה, מחפש ומוצא את לשוני. מעניין לפגוש שפתיים אחרי שפתיים, נשיקה של גבר אחרי נשיקה של אשה. עם ניעם הייתה זו נשיקה עדינה ומגששת, חברית ואוהבת. גם עם גפן חשתי גישוש ועדינות, אך לא ניתן היה לטעות באנרגיית האש שהתעוררה בנינו, בתמיכת המים, האוויר והאדמה שעטפו אותנו.
צעדתי צעד קטן אחורה, רציתי להסתכל עלינו. לחייו הסמוקות משמש הוסיפו להאדים, וכשעקבתי אחרי מבטו שהושפל לרגע, הבחנתי שהניח את ידו בין רגליו, מצניע את זכרותו שהזדקרה. רציתי לחבק אותו! אבל דווקא הסתכלתי, מעניקה במבטי חמלה ואהבה כלפי הזין העומד והיפה שלו.
מתבקשת כאן שאילתא: למה זקפה בציבור זה מביך? מה זה אומר שהזין עומד בציבור? אני לא יודעת, מפני שאין לי זין ומעולם לא היה לי. הייתי שמחה לשמוע מכם, נושאי הפינים, מה החוויה שלכם עם זקפה בציבור? מה אתם עושים כשעומד לכם בציבור? מה זה ציבור מבחינתכם בכלל? מי האנשים שנוח לכם שיעמוד לכם לידם, ומי האנשים שלא? מה זה אומר מבחינתכם שעומד לכם? אני רואה אתכם, את זקפתכם המבקשת להיראות, את גופכם המתעורר לעולם, לאו דווקא אלי, לאשה או לגבר אחר, פשוט מתעורר. זקפתכם אינה מאיימת עלי, היא שלכם. אני רואה אותה כביטוי פשוט להיותכם חיים. חשוב לי להגיד זאת, ולברך ולהזמין את הזין שלכם להיות באיזה מצב שהוא רוצה להיות. עומד-עומד. רפוי-רפוי. חצי עומד – גם טוב. גם את המבוכה המלווה את הזקפה המבקרת ללא הזמנה, לקבל בברכה.
נחזור לסיפור. אז עמד לו והוא הובך מזה. אני ראיתי שם התעוררות של חיות. הטבע הפראי התפרץ, וכתגובה הונף שוט הבושה. ובכן, כולנו יצירי תרבות. מבעד לעיניו קראתי את המחשבה: "מה זה אומר עלי שהזין שלי עומד עכשיו? נו באמת" האמת – גם לי עמד, רק מבפנים. בשעות שעברו נבנתה בינינו משיכה עדינה כקורים שקופים כמעט שצורתם הגיאומטרית המושלמת נראית לסירוגין לאור השמש. שמתי לב למקומו במרחב, והרגשתי שגם הוא רגיש לנוכחותי ומחפש את קרבתי. כשישבנו נהניתי להישען עליו או להרגיש את רגלו נוגעת בי כאילו בלי משים.
עם רדת החשיכה שכבנו זה מול זו. לאור הלבנה, שהייתה במילואה והאירה את עינינו ששבו להיפגש, חזרנו למרחב שבינך וביני. ידענו כל היום שאנחנו רוצים בקרבה הפיזית ולפתע היינו עטופים אחד בשנייה. זה הרגיש קרוב וגם רחוק. אנחנו בקושי מכירים, אבל הגופים אמרו את שלהם: הראש רצה, גם הבטן. פרח לב הפות שלי התלהט ככל שהתקרבה לה הקרבה. רק הלב, שבדרך כלל נפתח במהירות למי שאני מאפשרת לו מגע איתי, הרגיש ביישן ומעט מסויג. שמחתי על העירנות שלי לכך. הרגשתי נוכחת, וחשתי את משיכתו החזקה של גפן אלי מהולה בחשש קל מהאישה הפראית והבוגרת שבי, זו שלא מחכה שהגבר יקבע מה עושים עכשיו. זיהיתי בשנית את ניצני הגבריות הבוגרת והפעם בצורת עיניים נוכחות וקשובות. אהבתי את זה. "איך את אוהבת שנוגעים בך?" שתי נקודות לגפן! ככה מתחילים. אני מתארת לו בפרוטרוט והוא מקשיב ומיישם. אני מדייקת ונותנת עוד הנחייה, מגע אצבעותיו נעים, מתחשק לי לאט והוא איתי, נותן ומקבל באותה נשימה. סיכמנו שלא תהיה חדירה ושאנחנו כן רוצים מגע באיברי המין. מהרגע שהוגדרו הגבולות – אפשר להתחיל לשחק ברצינות.
הרגשתי את העונג מתפשט בגופי, שנזכר באדמה התומכת, בשמש השוזפת, ברוח הלוטפת ובמים המרעננים. משקע התחושות צף בי והתפזר היישר מפרח-לב-הפות שלי אל כל הגוף. הייתי כטבע סוער – בערת האש לא אחרה לבוא ואליה הצטרף זרם המים. "אני הולכת להרטיב לך את המצעים", אני מזהירה וצוחקת. "אני מת על זה" הוא לא נבהל. אני לוקחת נשימה עמוקה דרך הפה ומרגישה את התוך שלי נמס לכדי זרם חמים (לא… זה לא פיפי). העונג מתפשט בבטן התחתונה והאגן שלי, ובנשימה אני מפזרת אותו. בדרך כלל לוקח לי זמן להיפתח ככה, ועכשיו זה קרה ממש תוך כמה דקות. אני מופתעת וזורמת עם זה – הגוף שלי נגיש וחי, פשוט ומתקשר. הזמנתי את גפן להיכנס בשער הפתוח, לקטוף ולהנות מכל טובו של סוד הגן הנעלם שבתוכי.
הלכתי והתמוססתי אל תוך מגע אצבעותיו. גל ועוד גל של עונג שוטף אותי. "אם לא היו פה אנשים הייתי עושה הרבה יותר רעש", אני אומרת לו. "גם אני", הוא אומר. זו כבר מבוכה שנייה שאנחנו פוגשים היום, אני נזכרת. "תגיד, איך הרגשת כשעמד לך קודם כשהתנשקנו ליד המעיין?" "זה היה מביך", ענה. "מה מביך?" שאלתי. "מביך כשאני לא שולט בזה, ואז פתאום זה בא, גם כשאני לא בהכרח רוצה". "אז מה?", אני משיבה, "בעיני זה היה יפה, וגם עכשיו נעים לי להרגיש את הזקפה שלך". "אתה מפחד ממה תהיה הפרשנות של מי שרואה שעומד לך?" שאלתי. "כן, גם. זה יכול להיות מאיים". "זין עומד זה יפה!", אני מעודדת אותו. "גם זין רפוי זה אחלה" (שלא ירגיש שיש לי פה איזה ציפייה)." ובכלל אין איזה מצב שהזין צריך או לא צריך להיות בו".
מכל הדיבורים האלה על זקפה התחשק לי לגעת. היה נעים להיפגש. היד שלי מטיילת אל אשכים נעימים ואל ירך שרירית. בדקתי איך בא לי להמשיך, מרחפת מידי פעם אל הבטן, ואל הישבן המהמם למראה ומסתבר שגם למגע. הייתי ממוקדת בלגעת איך שבא לי, לא לאבד נוכחות. שאלתי אותו אם יש לו איזה בקשה. הוא ביקש. נהניתי להיעתר לבקשתו אחרי שתיאר איך הוא מבקש שאגע… גופו התרכך והתמסר אלי. כששמעתי את נשימותיו באוזני, חשתי שגם הוא מרסן את קולות העונג שמבקשים להישמע, ושהמחשבה האם שומעים או רואים אותנו מעסיקה גם אותו. אחחחח… קולות של התענגות כבושה… הייתי רוצה לשמוע את גפן צועק את ההתענגות חזק, באור היום (למרות שהיה כבר לילה).
ושוב מסתקרנת לילית, בדומה לעניין הזקפה בציבור, מה אנו פוגשים כשאנו שומעים אחרים ואחרות מתענגים? מצמוצי נשיקות של זרים או מכרים, הורים ואחים, שכנים ושותפים, מילמולי אהבה וצלילי עור ונוזלים שנפגשים. האם שמעו אותנו? האם התעכבנו להאזין עוד רגע לצליליהם של אחרים? כששומעים אותי, מה עולה בי? מה קורה לצלילי העונג שלי כשאני יודעת שהם פוגשים אוזניים של אחרים? ואיך נשמעים באוזני שלי צלילי העונג שלי? האם ערבים? צורמים? מעוררים? משעשעים?
לסיום, בין שאלה ותהיה, חוזרת אל בריכת הדג הכחול והרגעים שבאו בעקבותיה. רבות נכתב על המים, האדמה, הרוח והשמש, בכל המיתולוגיות. לרגע הייתי ציר, צוהר וצינור המחבר בין היסודות, וזכיתי להרגיש כאשר קושרו כולם בגופי לכדי אגודה אחת – והיו מכפרים אלו על אלו.
התבוננתי פנימה וראיתי את הטבע.
עם התרוקנות הלבנה, הגיעו ימי הדם שלי והתחלתי גם אני להתרוקן
סוף מעגל
תחילת מעגל
שנה חדשה.
לסיום – הזמנה לשתף בגלוי פה בתגובות או בכתובת הדוא"ל של לילית (אימייל), בעילום שם אם תרצו, סיפורים על מפגשים שלכם ושלכן עם מבוכה מהתגלותה הטבעית והפראית של מיניות באור היום: התרוממותה של זקפה שלכם או של אחרים בציבור, או על החוויה שלכם למשמע צלילי מעשי אהבה של אחרים או של עצמכם, או אולי משהו אחר. האם יש לכם או לכן מקרה עסיסי? מלמד? כואב? מחשבה שתרצו לחלוק? סיפור שתרצו שאספר בשמכן באחת הרשומות? ראו זאת כהזדמנות והזמנה להשמיע את קולכן, באור היום.
