את הרומן של הרוקי מורקאמי "דרומית לגבול, מערבית לשמש" קראתי לראשונה בשנת 2004 ושמתי על המדף. ל-14 שנים. אתמול, לא ברור מאיזו סיבה, קראתי אותו שוב בשקיקה בכמה שעות ספורות. ורק עכשיו הבנתי מדוע שכחתי ממנו אז, כאילו זה היה עוד ספר פופולרי הבא בתור.

למבט ראשון, זהו ספר קליל על חייהם היומיומיים של יפנים מן השורה מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השמונים של המאה שעברה. הנה נער ילדותי וחסר בטחון עצמי ונערה צולעת שלא דומה לאחרים. הם מתיידדים, מוצאים זה בזו את "הנפש התאומה". לאחר מכן הוא עובר עם משפחתו לעיר אחרת ויחסיו עם חברת הילדות מתמוגגים לאטם. הנה הוא תלמיד בשכבות הגבוהות של תיכון, הנה התנסויותיו הראשונות בחיי המין, סבך של רגשות כלפי בנות זוגו השונות, חיפושו העצמי שלו. התנהגות קלאסית של מתבגר. הנה הוא כבר סטודנט, שלא משתלב בחיי החברה של הצעירים, עובד בעבודה משעממת וחסרת כל סיכוי להתקדם, ויש לו פה ושם קשרים "מהירים". לאחר מכן הגיבור מתחתן, נישואים מתוך אהבה. אביה של אשתו העשיר והערמומי נותן לו מענק ראשוני לפתיחת עסק עצמאי. בקרוב מאוד מרוויח הגיבור הון עתק, בונה בית בעיר ובית מחוץ לעיר, קונה רכב, מביא לעולם שני ילדים, מנהל אורח חיים יציב של איש עסקים מצליח שאוהב את עבודתו. ודווקא אז, כאשר לכאורה יש לו את כל מה שכל אחד מאתנו יכול לייחל לעצמו, הוא מבין ש… אין לו דבר, שחייו הם ריקים וכאילו אינם שייכים לו, וכל זה מכיוון שפתאום שבה היא. חברתו הראשונה. אישה-חידה, אישה-חלום, חלום, אשר לפני שנים רבות סילק הגיבור אל מחוץ לגבולותיו של עולמו הקטן כי "כך היה צריך", או "פשוט כך קרה". ומה לעשות עכשיו? להשאיר את הדברים כמו שהם, או…

הסיבה ששלחתי את הרומן הזה לארכיון שלי אז, לאחר קריאתו הראשונה, הייתה חוסר הבשלות שלי. גילם של הגיבורים כשנפגשו שוב עומד על 37 שנים. אני בת גילם היום. רק כשהגעתי לאותה התקופה בדיוק בחיים שלי עלה בידי לראות בהם כבמראה את עצמי ואת כל שלבי התפתחותי וגדילתי. משבר גיל המעבר בכל הודו והדרו. התשובות לשאלות: "מי אני", "מה השגתי", "האם אני עוסק/ת במה שהייתי רוצה לעסוק", "האם אני חי/ה עם בן/ת הזוג שנועד/ה לי", "איך אני רואה את עתידי", "אילו רגעים מעברי הייתי רוצה לזכור תמיד ואילו למחוק מהזיכרון כאילו לא היו מעולם?.." שיבתה של "האהובה הנצחית" אל הגיבור רק פוצצה בו את כל המחשבות והרגשות הללו. למעשה, כמו שהוא מבין מצוין, הבחינה מחדש של ערכיו והישגיו והניסיון להימלט מהמציאות השגרתית היו מתרוממים בו ממילא, במוקדם או במאוחר. ברם, השינוי כבר התחולל, ואפילו שעל פניו סדר הדברים נשמר, שום דבר לא יהיה עוד עבורו כמו שהיה עד עכשיו.

תכונת האופי שמובילה את הגיבור נקראת בלשונם של אנשי רוח "אי-שביעות רצון אלוהית". בתור בעלת אותה תכונה בדיוק אני יכולה להבין טוב מאוד את כל מניעיו ומעשיו. מצד אחד, חי לו בחור מסודר ויוזם, שמנהל את ביתו ואת עסקיו ביד רמה, מחנך את ילדיו, מתאמן, נופש בביתו שמחוץ לעיר בקיצים. מצד שני, הוא חי עם תחושת חור, חלל רחב-ידיים בנפשו. שום דבר אינו מספק אותו. הנוסטלגיה הבלתי-פוסקת אל עברו, אל חבריו מהכיתה, שכולם כבר מזמן השתנו ועברו מקום, השאלה הנצחית: "מה היה קורה, אילו?", הרצון המתסכל לברוח "לא יודע, לאן" – אפילו דרומית לגבול או מערבית לשמש. אפשר להשתגע מכל הרצונות האלה! ויחד עם זאת – חוסר בטחון עצמי, חוסר תעוזה לעשות אפילו צעד, וכתוצאה מכך – קיפאון במצב השנוא שנקרא "ככה-ככה".

מבקרים מסוימים של מורקאמי כותבים, שהוא מעביר תמיד ברומנים שלו את המנטליות היפנית הטיפוסית: את אי-הבוטות, את הכמיהה למשהו חסר הגיון, את היחס הטבעי אל המוות כאל חלקה המובנה של החיים, ועוד. אני חושבת, אין פה שום דבר יפני תרתי משמע. זה – כלל אנושי. פשוט יש תרבויות, בהן מקובל להשתיק את מניעי הנפש מן הסוג הזה, ויש תרבויות, בהן הם מתקבלים בצורה נורמטיבית. עובדה: הספרים של מורקאמי פופולאריים בכל העולם והם כולם פרו-מערביים במהותם. מבקריו האחרים של הסופר, ובפרט של "דרומית לגבול", שיוצאים מנקודת הנחה של טשטוש הגבולות בין המציאות הנתונה והמציאות המיוחלת ברומן זה, טוענים שאהובתו של הגיבור היא רק פרי דמיונו ותו לא. הסיבות לטענה זו היא שהגיבורה הייתה נעלמת לתקופות ארוכות, לאחר מכן מופיעה שוב ללא שום הסברים, שכל חייה היו עוטים בעלטה ובאי-בהירות. לדעתי, לא היה בה שום דבר דמיוני. כמשתמע מהעלילה, ככל הנראה, היא הייתה פילגשם של אישים עשירים או מאפיונרים, חיה חיי צללים. על דברים כאלה לא מדברים בקול רם. במיוחד אם מבינים שלתשוקה המחודשת אין עתיד.

יש קטע אחד מסקרן בסופו של הרומן, כשהגיבור נתקל במרכז העיר בחברתו האחרת מתקופת התיכון, שנשארה בודדה מכוח הנסיבות. "בפניה לא היה שום דבר שאפשר לכנותו הבעה. לא, זה אינו ניסוח מדויק לחלוטין. עלי לנסח זאת כך: כמו חדר שממנו נלקחו כל הרהיטים, עד הפריט האחרון, כך סולק מפניה של מה שאפשר לכנותו הבעה, ולא נשאר שום דבר".* פגישה זו לא הייתה מקרית. היא כמו הראתה לגיבור מה עתיד לקרות לו עצמו, אם הוא יתקע בחוויותיו ההרסניות, ועד כמה חשוב היה לו לחזור במהרה למשפחה, לעבודה, למציאות. לא במקרה נאמר שהעבודה משחררת.

קטע משמעותי אחר עבורי ברומן הוא פגישתם של הגיבור ואביה של אשתו. איש העסקים החמקמק והבא בימים משכנע אותו לפתוח על שמו חברה פיקטיבית שנועדה להלבנת הון. בין היתר, הוא מספר לחתנו על חייו החוטאים ועל שלושת ילדיו, אותם הוא אוהב בצורה שונה. הפמיניסטיות היו אומרות על זה: "לגבר מותר הכול, גם לבגוד". לא בלי זה, גיבשתי חוות דעת אחרת על הקטע הזה: לכל אחד מאתנו יש את השלדים שלו בארון. כל בני הזוג שהיו לנו שונים. את כל אחד מהם אהבנו בצורה שונה. אך, מכיוון שאהבה היא רגש בעל פנים רבות, זו הייתה אהבה בכל מקרה. במובן זה, לא הייתה שום משמעות לייסורי המצפון של הגיבור שחשב, שאת חברת ילדותו הוא אהב במשך כל חייו, ואילו את אשתו הפסיק לאהוב. זה לא נכון. הוא אהב את שתיהן, רק בצורה שונה.

מעניין שמורקאמי מתחיל את ה"דרומית לגבול" מהרהורים על כמות הילדים במשפחות יפניות. קשה לתאר לעצמינו שביפן, שנכון ליום הנה בעלת שיעור שלילי בריבוי אוכלוסין, היו פעם יותר משני ילדים לזוג, שנשים יפניות כמעט ולא עבדו, אלא היו לרוב עקרות בית, שלהיות ילד יחיד במשפחה נחשב לשאת אות של טיפוס לפלפון ואגואיסט. קשה להאמין בזה. ההורים שלי רק לא מזמן חזרו מטיול ביפן וסיפרו: "כמעט ואין שם ילדים ברחובות". כנראה, הכל משתנה.

"דרומית לגבול, מערבית לשמש" היה הספר הראשון של מורקאמי שקראתי. קראתי – ולא הערכתי מספיק. אז. בהמשך קראתי גם את "יער נורווגי" שלו, גם את הסדרה על כבשים, גם את ה"קפקא על החוף" ועוד. הרושם הוא שאותו גיבור עובר אצלו מעלילה לעלילה, על מנת לנסות לחבר בין חוטי הנראות והאי-נראות, לספק את כמיהתו למשהו שאין לו הגדרה. ברם, גיבורו של "דרומית לגבול" שונה מכולם דווקא מכוח הטריוויאליות של נסיבותיו וניסיונו המודע לשנותם. לצערו או למזלו, ניסיונותיו לא צלחו. ומה אני הייתי עושה אילו הייתי במקומו…?

• מורקאמי הרוקי, דרומית לגבול, מערבית לשמש, הוצ' "מתרבות לספרות", 1999, עמ' 195.