דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דבר השבוע

שיעור בשוויון / "מול כל רפורמה בחינוך, השכבות המבוססות נאבקות לשמור על היתרון שלהן"

תלמידי תיכון במעלה אדומים (צילום ארכיון: הדס פרוש \ פלאש 90).
תלמידי תיכון במעלה אדומים (צילום ארכיון: הדס פרוש \ פלאש 90).

פרופ' יוסי דהאן סבור שמערכת החינוך יכולה וצריכה לקדם שוויון, אך "מופרך לצפות שתהיה אי של צדק בתוך אוקיינוס של אי צדק" | את המפתח לשינוי הוא רואה בשילוב בין אוכלוסיות והשקעה בהכשרת המורים - וזה חיוני לא רק לעתיד ילדינו, אלא גם לדמוקרטיה

דוד טברסקי

לפרופ' יוסי דהאן, אחד החוקרים הבולטים של אי-השוויון בחברה הישראלית, יש שתי תשובות לשאלה מדוע מתקשה מערכת החינוך לצמצם פערים בין תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות שונות. התשובה הראשונה היא שבמציאות הישראלית, שבה הפערים בין עניים לעשירים הם מהגבוהים בעולם המערבי, אי אפשר לצפות שהחינוך לבדו ישנה את התמונה. "זה די מופרך, לדעתי, לצפות שמערכת החינוך תהיה אי של צדק באוקינוס של אי-צדק", אומר דהאן בשיחה עם 'דבר השבוע', "אם יש לך נתונים התחלתיים כל כך בעייתיים, יש גבול למה שמערכת החינוך המעולה ביותר יכולה לעשות".

פרופ' יוסי דהאן (צילום: College of Law and Business in Ramat-Gan/ ויקימדיה)
פרופ' יוסי דהאן (צילום: College of Law and Business in Ramat-Gan/ ויקימדיה)

ובכל זאת, דהאן אינו מיואש. הוא מאמין שלמרות המציאות הקשה שבתוכה היא פועלת, מערכת החינוך הציבורית יכולה וצריכה לקדם שוויון בחברה. מה שנדרש לשם כך הוא בעיקר הצבת מטרות צנועות, המכירות בכוחות ה'חוץ-חינוכיים' שמגבילים את יכולות ההשפעה של המערכת. למשל, יצירת אינטגרציה בין אוכלוסיות שונות, השקעה בהכשרת המורים ובשיפור תנאי העבודה שלהם והפסקת תהליכי ההפרטה במערכת. גם יישומם של המהלכים הללו אינו פשוט, וזה ההסבר השני של דהאן לקושי של המערכת לצמצם פערים: ההתנגדות של מי שנהנה להיות בראש הפירמידה. "בכל פעם שהמדינה מנסה לעשות רפורמות, השכבות המבוססות מנסות לשמור על היתרון שלהן", הוא מסביר.

שאלת הקשר בין מערכת החינוך לצדק חברתי עומדת במרכז ספרו החדש של דהאן "צדק חינוכי, הפרטה ומטרות החינוך" (מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד). כמנהל האקדמי של חטיבת זכויות האדם במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, ויו"ר מרכז אדווה – מכון מחקר העוסק בסוגיות של צדק חברתי ושוויון בחברה הישראלית (אלו רק חלק מתפקידיו), הוא מוסיף לדיון על תפקיד החינוך בימינו פרספקטיבה רחבה, המכילה גם את המציאות הכלכלית הניאו-ליברלית בישראל ובעולם ואת האתגרים הנובעים ממנה.

"לאורך השנים הכתיבה האקדמית על חינוך הייתה מאוד שמרנית באופן יחסי", אומר דהאן, "בנוסף לכך, הדיון היה ברובו אמפירי – תוצאות, הישגים, פערים וכדומה. כמעט ולא היה דיון נורמטיבי – עיסוק במהותה של המערכת, ערכיה, מטרותיה. זה דיון שהחברה צריכה לקיים מול כל מערכת חברתית, אבל בתחום החינוך הוא עלה רק בשוליים, ודאי לא בתוך דיון מתקדם ועכשווי של פילוסופים, הוגי דעות ומובילי מדיניות העוסקים בפוליטיקה ובחינוך, ששואלים שאלות ומביעים עמדות. ראיתי שיש כאן חלל שצריך למלא אותו".

שוויון הזדמנויות? זה עניין יחסי

אז מהו בעצם 'צדק חינוכי'? לשאלה הזו יש מנעד רחב של תשובות, וחשוב לברר מהן העמדות המסתתרות מאחורי הסיסמאות המוכרות. "אחת האינטואיציות הבסיסיות שלנו, מהקפיטליסט הקיצוני ביותר ועד הסוציאליסט, היא שמערכת חינוך צריכה לקיים שוויון הזדמנויות", מסביר דהאן, "אפילו מילטון פרידמן, ממובילי אידאולוגיית ה'שוק החופשי', מציג טיעונים בדבר הצורך בחינוך לכלל האזרחים. למשל, שאם המדינה לא תעניק חינוך לכולם יהיו אנשים שלא יזכו לכך, וזה ישפיע לרעה גם על חייהם של הילדים והאנשים שכן מקבלים חינוך. כלומר, פרידמן רואה בחינוך לכולם אינטרס של האליטה. בנוסף הוא טוען שכאשר משפחה אינה דואגת לחינוך ילדיה, צריך לראות זאת כפגיעה באינטרס של הילד עצמו, ולכן המדינה צריכה לדאוג לאינטרס של אותו ילד לקבל חינוך. יש קונצנזוס על כך שבמדינה מודרנית, למדינה עצמה יש תפקיד חשוב בתחום החינוך."

"עכשיו עולה השאלה: אוקי, אז לפי איזה עיקרון נלך? אותו 'שוויון הזדמנויות', שלכאורה כולם מסכימים עליו, נע על קשת שמתחילה במינימום האפשרי, ועד לאלו שטוענים שהמערכת צריכה לאפשר לכל ילד בתוכה להגשים את עצמו במובן של להעניק לו חינוך בסיסי, ולתת לו הזדמנויות להתפתח לפי הכישורים והמאמצים שלו – כלומר לאפשר ניידות חברתית. גם האתוס או המיתוס הקפיטליסטי אומר שאם ילד או ילדה מערערה או מירוחם מספיק מוכשרים, הם יכולים להיות כל מה שירצו".

נשיא המדינה פתח את שנת הלימודים התשע"ט עם ילדי כיתה א' בבית הספר הממלכתי דתי "נועם אליהו" בנתיבות (צילום: מארק ניימן / לע"מ)
נשיא המדינה פתח את שנת הלימודים התשע"ט עם ילדי כיתה א' בבית הספר הממלכתי דתי "נועם אליהו" בנתיבות (צילום: מארק ניימן / לע"מ)

הקושי להסכים על משמעות 'שוויון ההזדמנויות' נובע מכך שבשוק קפיטליסטי אין 'רמה' אחידה של השכלה או כישורים שהילד שזכה להם יקבל הזדמנות שווה. "חינוך הוא מה שסוציולוגים מכנים כ'טובין יחסי', כלומר טובין חברתיים שהערך שלהם לא נמדד באופן אבסולוטי, אלא ביחס לאנשים אחרים", מסביר דהאן. "ניקח למשל את עולם המשפט, העורך דין שלך לא נמדד בכמה הוא טוב באופן בלתי תלוי. תלוי איזה עורך דין יש לצד השני. כלומר, הוא טוב – אם הוא יותר טוב מהצד השני. אותו דבר בחינוך, ההשכלה שלך לא נמדדת רק באופן האבסולוטי: אם יש לך תעודת בגרות אז מעולה. לא, אם יש לך בגרות – איך היא מול בגרויות אחרות. הערך נקבע יחסית ולכן יש כל הזמן מירוץ אחרי התעודה, כיום B.A זה לא מספיק, ואנשים הולכים ללמוד M.A. מדוע? כדי ליצור לעצמם יתרון לעומת אלו שיש להם רק B.A. זה המצב היום בחברה המודרנית. לכן הבעיה שלנו היא לא רק שההישגים של ילדים מירוחם נמוכים יותר מילדי ממרכז הארץ. זה משנה מכיוון שהפער הזה קובע מה ילדים מירוחם יוכלו לעשות בהמשך חייהם לעומת ילדים מהמרכז". במצב כזה, שוויון הזדמנויות אמיתי לא יושג מהענקת סל אחיד לכלל התלמידים, אלא מיצירת כלים לניידות חברתית.

בזכות האינטגרציה

דהאן מציין כי מערכת החינוך בימי ראשית המדינה לא ראתה בקידום ניידות חברתית מטרה מרכזית, אך למרות זאת, נעשו בה נסיונות משמעותיים לקדם שוויון. "המשימה העיקרית הייתה בינוי אומה, ליצור קולקטיב", הוא אומר, "ועדיין, עניין השוויון הטריד את המערכת. הרפורמה בחינוך בסוף שנות השישים, במסגרתה נוצרו חטיבות הביניים בהן היתה אינטגרציה בין תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות שונות, נבעה מזה שהבינו שהשסעים החברתיים יובילו למהומות וליצירה של שתי מדינות."

במבט לאחור, האינטגרציה בישראל לא צמצמה פערים, וחלק ממבקריה אף טוענים שבפועל היא העמיקה אותם. דהאן שותף לביקורת הזו, אך ממקד אותה באופן השגוי לדעתו שבו יושמה בישראל, ולא בעצם הרעיון. "כאידיאל חינוכי יש הרבה מאוד טעמים בעד האינטגרציה, תחת תנאים מסוימים. אני חושב שלחברה שלנו אין סיכוי בלי אינטגרציה חברתית, וזה לא עניין רק של מזרחים ואשכנזים אלא גם יהודים וערבים, דתיים וחילונים ועוד. צריך ליצור כמה שיותר מרחבים ציבוריים משותפים, והחינוך הוא מקום מרכזי ליצור את זה".

– אז מה השתבש כשבאו ליישם את הרעיון הזה בישראל?

"הביקורת שלי ושל מומחים שהיו ממובילי המהלך היא שהאינטגרציה נעשתה בגיל מאוד מאוחר, בחטיבות ולא בבית הספר היסודי. בנוסף, לא הקצו לה די משאבים כלכליים, למשל בהיבטים של הכשרת וליווי מורים, שזה דבר הכרחי במהלך כזה. הוראה בכיתה הטרוגנית היא הוראה אחרת לחלוטין מאשר בכיתה הומוגנית. עוד קושי הוא שהייתה התנגדות גדולה למהלך. למשל, הקיבוצים טענו שזה מפריע להם מהבחינה האידיאולוגית.

"בנוסף, האינטגרציה בישראל התבצעה כך שהקבוצות החלשות שולבו בטריטוריה של הקבוצות החזקות יותר. כמעט לא הקדישו תשומת לב לעניין התרבותי, לשונויות בין התלמידים. נתון מוכר הוא שמעל ל-80% מתלמידי דרום תל אביב שהגיעו לבתי הספר בצפון העיר נשרו ממערכת החינוך, שזה שיעור עצום. מה שקרה שם, וזה הפך להיות מושג בספרות החינוכית, הוא סגרגציה בתוך האינטגרציה. כלומר אתה מביא את האנשים לתוך המרחב הגאוגרפי, אבל אתה מפריד בין כיתות ומגמות, ואולי בכלל נגרם פה יותר נזק מטוב."

תלמידות עם ילקוטי בית-ספר (צילום: קובי גדעון / פלאש 90).
תלמידות עם ילקוטי בית-ספר (צילום: קובי גדעון / פלאש 90).

"האם כל זה פוסל את עיקרון האינטגרציה? לדעתי לא", ממשיך דהאן, "כשהיא נעשית כמו שצריך, היא מקדמת שוויון ההזדמנויות. בעיקר מכיוון שאת איכות הלימודים בכיתה קובעים התלמידים והמורים שלהם. מה קורה בבתי הספר הייחודיים? לוקחים את התלמידים החזקים, הולכים ומקימים מסגרות נפרדות, ומשאירים מאחור את התלמידים הפחות חזקים, עם ההורים שיש להם פחות כוח פוליטי להשפיע. זאת בניגוד למצב שהם ביחד, ואז יש אפשרות ליותר כח עבור כל התלמידים. גם שרת החינוך לשעבר יולי תמיר כותבת בספרה 'מי מפחד משיוויון' שאחד הגורמים לפערים בחינוך הן השכבות המבוססות."

האם לדעתך הורים שמקימים בית ספר ייחודי מנסים בכוונה לשמר את אי השוויון? מבחינתם, הם רוצים שילדיהם יקבלו חינוך אחר, שונה ממה שהמערכת ה'רגילה' מציעה.

"מדובר באינסטינקט של קבוצות מאוד חזקות בחברה הישראלית. לא יודע אם זה 'מכוון', השאלה היא מה התוצאה. בחינוך הממלכתי דתי אנחנו רואים את ההפרדה בין הבנים לבנות. באינטואיציה שלנו זה נעשה מטעמים דתיים, אבל הטעם המרכזי שבגללו זה נעשה הוא מעמדי. כשאתה עושה הפרדה אתה צריך יותר משאבים, יותר כסף. קבוצות מזרחיות מסורתיות בעיקר אינן רוצות בהכרח במערך הזה של ההפרדה ואינן שולחות את ילדיהן לשם. החבר'ה של ההפרדה תפסו את העניין הזה, וההפרדה הפכה למנגנון סלקציה ביישובים חזקים."

להתעשת מההפרטה

"להפרטה במערכת החינוך יש שלוש צורות שונות הבאות לידי ביטוי" מסביר דהאן את הנושא השני בו בחר לעסוק בספרו "הראשון הוא הפרטה במימון, המדינה שמה פחות ואז צריך להכניס כסף פרטי. ואם זה אומר שאתה צריך לשלם על שירותי חינוך אתה קושר בין הזדמנות חינוכית לאמצעים כלכליים ומכאן כל עניין עיקרון שיוויון ההזדמנויות מתמסמס. שנית, הפרטה באספקת השירותים, שישראל אלופה בזה, כמו ברווחה כך בחנוך. יש לך תאגיד עצום בשם מרמנת, שמספק שירות למשרד החינוך. כלומר, אם פעם היה לך איש חינוך שהוא עובד מדינה או עובד הרשות המקומית אז היום המדינה מוציאה מכרזים לשירותים שונים כמו תוכניות לימוד, פיקוח, ההזנה – הכל. והן עכשיו מספקות את השירותים. אנחנו מדברים פה על עשרות אלפי מורי קבלן שמלמדים מקצועות ליבה . כך לדוגמא מורה קבלן, שהוא אזרח דרגה ב' בחדר המורים, הוא לא מעורב בתכנון החינוכי הכללי, הוא בכלל לא יודע אם שנה הבאה הוא יהיה שם. זה מערך שמזיק לבית הספר ולכל מערכת החינוך כי מדובר על מורים והרגשת הערך העצמי שלם, בלי לדבר על הזכויות שלהם כעובדים – שהן מופחתות"

הפגנת מורים עובדי קבלן (צילום ארכיון: יונתן זינדל / פלאש 90).
הפגנת מורים עובדי קבלן (צילום ארכיון: יונתן זינדל / פלאש 90).

"שלישית, משרד החינוך הוא הוא מפקח מאוד גרוע ואין לנו שום מידע על הגופים השונים שנותנים שירות חינוכי. כשעושים הפרטה אז אומרים: נפריט ונעשה פיקוח. אבל ככל שעוברות השנים, המשרד לא ממש יודע על מה הוא מפקח. למה בעצם בתי ספר משתפים פעולה עם זה? מכיוון שהתקציבים שלהם יחסית מדולדלים ועל כל גרוש שהם מצליחים לגייס הם מכניסים ארגונים שונים. בלי לדבר שחלק מהחברות שנכנסות הן חברות מסחריות שיש להם אינטרסים שונים לחלוטין."

הפערים גדלים? בואו נתלכד סביב אויב משותף

דהאן מצביע על מתח מובנה במערכת החינוך של העידן הניאו-ליברלי, אותו הוא מגדיר כ'מתח בין מדינה קטנה למדינה גדולה'. מדובר במעין פרדוקס: ככל שגוברות המגמות של צמצום ההתערבות הממשלתית והפרטה, ברוח האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, המדינה מתחילה לכפות על מערכת החינוך פיקוח חזק יותר.  "ניאו ליברליזם מנסה לצמצם את המדינה, כלומר לצמצם תקציבים ולתת לשוק לעשות את שלו", מסביר דהאן, "אבל כשיש לך מדינה קטנה יש לך פחות שירותים ותקציבים, שבתורם מייצרים יותר פערים. ישנו משבר של לגיטימציה של השלטון, בעיקר בשכבות המוחלשות, ויש סכנה לתסיסה חברתית. איך המדינה פותרת את המשבר הזה? בין השאר דרך מערכת החינוך, דרכה היא יוצרת מערך חינוכי של זהות לאומית, ואף לאומנית, חזקה מאוד.

"מדובר על יצירת זהות משותפת שהרבה פעמים תוכנה מכוון נגד אחרים שיוצר דבק שמאחד, כלומר המדינה חזקה במובן של כח. עכשיו, המדינה עושה את זה דרך השליטה בתכניות הלימוד ואנחנו רואים את זה במאבקים סביב ספר האזרחות, ומאבקיהם של לימור לבנת וגדעון סער על הכנסת תכני זהות יהודית ועוד. בקיצור, המדינה חלשה בכל הקשור לחברתי-כלכלי, אבל היא מאוד חזקה בעיצוב הזהות והתערבות בתכנים."

למדינה במשבר דרושים: אזרחים עם תודעה דמוקרטית

החלק השלישי בספר עוסק בשאלת מטרות החינוך ודמות הבוגר הרצוי שלה. "קשה לדבר בישראל על מערכת חינוך שיוצרת בוגר", ממשיך דהאן, "יש לך לפחות ארבע מערכות חינוך. כששואלים על הבוגר הרצוי של המערכת זה תלוי על איזו מערכת אנחנו מדברים. בוגר המערכת החרדית אז צריך להבדיל בין בנות לבנים. כאשר בנות לומדות יותר לימודי חול מאשר בנים. זה כמובן קשור לזה שנשים חרדיות רבות נכנסות לשוק העבודה. עכשיו כשמדברים על שוויון הזדמנויות, אז כל שנה מחדש עולה הנושא של הפליית מזרחים מול אשכנזים. מדובר במערך מבני ברור"

"בוגר הממ"ד זה סיפור נפרד, מדובר במערכת מקוטבת מבחינה חברתית-כלכלית והיום גם מבחינה דתית, עם כל עניין ההפרדות. במערכת החינוך הממלכתית הרגילה צריך להפריד בין יהודים וערבים. וכמובן הקיטוב החברתי כלכלי. בוגר עומר או רמת השרון הוא לא כמו בוגר של אופקים ונתיבות וודאי לא עראבה וג'סר א זרקה."

אז מה מערכת החינוך צריכה לעשות?

"מצד אחד מערכת החינוך, במטרות שלה בחברה דמוקרטית-ליברלית, צריכה לפתח אנשים אוטונומיים בעלי עולם ערכים ליברלי-דמוקרטי. יש מתח מול הערך האוטונומי מכיוון שהוא מתנגש מול קבוצות בחברה היום שאינן מחנכות לערכים ליברליים-דמוקרטיים. תפיסה אחרת בנוגע לחינוך נכון מדברת על חינוך לאזרחות דמוקרטית, שמדברת על ערכים של סבלנות, חוש של צדק וכו'. אז גם פה יש לנו התנגשות שרואים אותה היטב במאבק סביב ספר האזרחות. מה מלמדים יותר? יהודית או דמוקרטית? הזהות השבטית או הזהות הדמוקרטית. מדובר על מתחים לא פתורים"

"וכמובן יש את התחלופה בתוכניות השונות וכל שר חדש מביא איתו משהו אחר שהוא בטוח, בעיניו, יעשה מהפכה. וזה מטרטר את כל המערכת, המנהלים והמורים. אבל צריך לזכור שעדיין מערכת החינוך, במהותה, היא מה שמתרחש בכיתה, במפגש בין המורים לתלמידים. לכן לא צריך להפריז בכוח שיש לכל שר חינוך ובשליטה שלו להניע את המערכת לשם או לשם."

"לדמוקרטיה אין תקומה אם אין לה המשך, וההמשך זה האזרחים העתידיים. מאוד קשה לקיים דמוקרטיה כשמערכת החינוך אינה מחנכת לדמוקרטיה או יותר חמור – מחנכת לאנטי-דמוקרטיה. מערכת שרוויה באינדוקטרינציה ולא מפתחת אזרחים ביקורתיים שיכולים לחשוב. אני כותב בספר שקשה לקיים מערך חינוך לסבלנות ודמוקרטיה כאשר יש בארץ מיעוט ילידי משמעותי שהרוב נמצא בסכסוך מתמשך איתו ועם זה שיש כיבוש, שמורים מנועים מלהתייחס אליו כלל כי אז מדברים על פוליטיזציה"

"חינוך לרב תרבותיות ודמוקרטיה הוא אתגר, הרעיון של פרוגרמה רב תרבותית זה שכולם ילמדו על התרבויות אחד של השני" מסכם דהאן ומביא את דוח ועדת ביטון כדוגמא חיובית למהלך חינוכי לקידום רב תרבותיות, אותו נשא משרד החינוך "רק ע"י כך אתה יכול להכניס את עצמך ולראות את המציאות מנקודת מבט של מישהו אחר. מישהו מתרבות אחרת. זה מהלך שמחליש דעות קדומות וסטריאוטיפים שליליים, לצד בסיס חזק של חינוך לדמוקרטיה."

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!