זה יכול להישמע כמו התחלה של סיפור אגדה או סרט: בלב הפאבלה של רובע גראג'ו בעיר סאו פאולו שבברזיל, שוכן מוסד חינוכי שקיבל השראה מהקיבוץ. כשהם מוקפים בשכונת עוני צפופה ורוויה בסמים, פשע ואלימות, מתחנכים מאות ילדים בגילאי שנתיים עד 18, במקום שחרת על דגלו להשיב להם את האור בעיניים, ומתנהל בדרכו החינוכית של יאנוש קורצ'אק. הם מתאמנים בקפוארה, יוצרים אמנות, משחקים רוגבי ולומדים לבנות בניינים, עם צוות חינוכי שמלווה אותם ואת משפחתם בכל בעיה.

כששמעתי על "institue anchieta grajiau" (מוסד אנצ'יטה בגראג'ו) הרגשתי שאני צריכה להיות שם כדי להאמין. הדשאים הירוקים, המרחבים הפתוחים והציורים על הקירות משכיחים לרגע את המציאות הקשה והמוזנחת שמחוץ לגדרות המוסד. סלסו גרברז, מנהל המוסד בשלוש השנים האחרונות, מוביל אותי לחדר האוכל הצפוף, שבו שלושה שולחנות ארוכים ומסביבם קבוצות של ילדים בגילאי 4-5 והמדריכות שלהם. "את כל הארוחות שלהם הם אוכלים פה", הוא מספר, "אנחנו מגדלים את הילדים כאן מכל הבחינות. הרבה הורים מכורים לסמים, והם לא מסוגלים לטפל בילדים".

חדר האוכל במוסד אנצ'יטה בגראג'ו. (צילום: יעל אלנתן)

'אנצ'יטה' הוקם ביוזמת קבוצת יהודים מסאו פאולו שהוטרדו מהפערים החברתיים העצומים בעירם. הם החלו להיפגש בשנת 1995, והגו תכנית בהשראת הקיבוץ הארצישראלי: ליצור קהילה קטנה של אנשים שיחיו יחד, בלב שכונות המצוקה והעוני של ברזיל, ולבנות סביבה מוסד חינוכי. "הם היו יהודים שקשורים לישראל וניצולי שואה, אנשים עם תפישות עולם שמאליות, שחיו כבורגנים בתקופת הדיקטטורה", מספר גרברז, "מבחינתם, חלק מהמשמעות של היהדות שלהם הוא שיהודי ברזיל צריכים לעזור לחברה הברזילאית. הצורה הקיבוצית נראתה להם כאופן רלוונטי לעשייה".

קבוצת המייסדים גייסה הון כלכלי ושכרה שטח בלב רובע גראג'ו שבדרום סאו פאולו. ברובע מתגוררים 450 אלף תושבים, ומתוך 96 הרובעים המרכיבים את העיר, הוא מדורג שני מהתחתית בסולם הכלכלי-חברתי. לאחר שלוש שנים של פעילויות עם ילדים ונוער בפאבלה שהוגדרו כמוצלחות, רכשו התורמים את האדמה. הרעיון להקים קהילה שתחיה במקום נמצא כמתאים פחות לסיטואציה המקומית, ו'אנצ'יטה' התעצבה כמוסד חינוכי בלתי פורמלי, שמתקיימים בו חוגי אמנות וספורט, עזרה בלימודים ומגוון פעילויות חברתיות ותרבותיות. במקביל מפעיל המקום יחידת סיוע לקהילה המקומית.

המוסד פועל משעות הבוקר ועד 19:00 בערב, ומתחנכים בו 700 ילדים בגילאי שנתיים עד 18. הילדים שמתחת לגיל בית ספר נמצאים במקום לכל אורך היום, ומי שכבר לומד מגיע בצהריים, עם סיום הלימודים. רוב הילדים מגיעים למקום ברגל, ומי שגר רחוק (מעל 2 ק"מ) מקבל הסעה מהעירייה.

חדר שנת הצהריים לילדי הגן במוסד. (צילום: יעל אלנתן)

"כשבן אדם מגיע ומבקש לאכול, אני מאמין שהוא רעב"

תוך כדי שיחתי עם גרברז בחדר האוכל נכנסת למקום אשה מהרחוב הסמוך ופונה אל אליו בשאלה. הוא עונה, והיא לוקחת צלחת מלאה מחדר האוכל. "זאת אשה שמצאנו ברחוב והילדה שלה אצלנו. אין לה מה לאכול, אז היא אוכלת פה כל יום. אין אף אחד שיבוא לפה, יעמוד פה רעב ונגיד לו לא לאכול. פה הוא יאכל. זה גם דבר שאני מביא: בן אדם בא לפה מבקש לאכול אני מאמין שהוא רעב. מי שמגיע לכאן ויבקש לאכול יקבל אוכל. בהתחלה זה היה מאוד קשה ואמרו לי – מה, כל אחד שיגיע ויגיד שהוא רעב ניתן לו אוכל?, אמרתי כן, כל עוד אנחנו יכולים אז כן. לכל אחד שיגיע. ואם אין אז אין. קודם כל הילדים שלנו. יש הרבה אנשים שבאים לאכול פה ואנחנו נותנים להם אוכל."

למוסד נכנסים מהשער עובדים צעירים עם חליפות עליהן כתוב SASF – 'היחידה לטיפול במשפחה'. "החבר'ה האלה חזרו מהשטח", אומר גרברז, "הבגד הזה הוא כדי שהם יוכלו לבקר בפאבלה את המשפחות ויזהו אותם. הם מבקרים בית אחרי בית, וזאת העבודה הכי קשה אצלנו – להיות עם הילדים זה פנטסטי, אבל ללכת לבתים ולמצוא פתרונות זה קשה". בסך הכל, מספר גרברז, 'אנצ'יטה' מסייעת ל-2800 משפחות.

"לכל אחד מהעובדים יש 125 משפחות שהוא צריך לבקר בחודש, זה כל מה שהם עושים", מוסיף גרברז, "הרכזת שלהם יושבת איתם ומעלים את הדברים שהם צריכים, ואז אנחנו מתחילים לחפש פתרונות. היום זה יותר קל, כי יש לנו קשרים מפה עד להודעה חדשה. אם חסר אוכל בבית, אנחנו יכולים למצוא מהר מאוד. טיפול רפואי למי שאין אנחנו משיגים עד גבול מסוים, ואפילו משיגים תעודות לאנשים שלא יודעים איך וצריכים להן לצורך קבלת עבודה או דברים אחרים. אנחנו מקבלים כאן את המשפחות וגם הולכים לבקר אותן בבית."

תצפית על הפאבלה שמסביב למוסד החינוכי 'אנצ'יטה', סאו פאולו (צילום: יעל אלנתן)

הקיבוץ, קורצ'אק ואני

גרברז, בן 63, נולד למשפחה יהודית בברזיל ועלה לישראל. לצד היכרותו עם החברה הברזילאית, ניסיונו החינוכי רב השנים עובר גם במערכת החינוך הקיבוצית הישראלית.

לאחר שעשה עלייה לקיבוץ רמות מנשה היה מחנך במסגרות החינוך הקיבוציות כמו גם חבר בתנועת השומר הצעיר העולמית, ואף בשנות השמונים חזר כשליח. במשך 3 שנים הוא ניהל את התיכון היהודי בריו דה ג'נרו כך שהחינוך הברזילאי והחינוך הישראלי מוכרים לו היטב.

"החינוך הציבורי בברזיל על הפנים. יש חינוך פרטי" הוא אומר. מקימי המקום שאבו את התפיסות החינוכיות מהחינוך בישראל וכשהם ביקשו מגרברז לנהל את המקום זה היה כי התפיסות החינוכיות ראו עין בעין. למוסד הוא הגיע אחרי ניהול בית יתומים באנגולה לילדים חיילים. כך שהאתגרים מוכרים לו.

"התכנון המקורי היה להגיע לשלושה חודשים אבל בינתיים עברו שלוש שנים. מה שמשאיר אותי פה זה הילדים. לראות אותם ככה שמחים, זה מקום שמח". עם זאת הוא מוסיף כי "הרעיון הוא שיבוא מישהו במקומי להחליף אותי. הייתי רוצה עוד שנה להתחיל לקפל."

– איך נראה היום יום שלך?
"אני יוצא מהבית ב-5:30 בבוקר ומגיע לכאן ב-7:00, הכל בתחבורה ציבורית. יש לי מלא פגישות, לפעמים אני לא בא לכאן אלא נשאר בעיר לפגישות. אני מנסה לצאת ב-15:30 כי אחר כך זה לוקח הרבה זמן, וכשיש צורך אני נישאר".

איך מצאת את עצמך בחינוך?
"כשעליתי לארץ הייתי שמאלי, זה הכל. להיות אדם. הייתי תמיד מחנך. בבית ספר בקיבוץ".

מה מביא אותך לעשייה הזאת, זה המקור הברזילאי?
"באפריקה הרגשתי אותו דבר, זה ילדים. אני אימצתי ילד היום הוא בן 3 מברזיל. בגלל ההיסטוריה והסיפור זה היה צריך לקרות, אתה לא יכול לקחת את כל הילדים אבל מתישהו נופל אחד שאתה לא יכול שלא… והוא נפל עלינו", הוא אומר ומתייחס אליו ואל אשתו ממוצא יפני בנישואים שניים.

האם יש לך מקרה ששבר אותך?
"ששבר כבר לא יהיה. ילדים שטיפלתי באפריקה בניהול של בית יתומים על גבול אנגולה לילדים חיילים. היו שם ילדים בגיל 9 ו 11 שהרגו אנשים בכמויות. יותר גרוע מהאטימות, הכאב, הפגישה עם המציאות יותר מאפריקה לא היה."

מה מפחיד אותך?
"לפעמים יש מצבים לא כאלה קלים."

אתה מודאג מהעתיד עם המצב של ברזיל?
"אני כבר לא יכול להיות מודאג. אני יכול לעשות את מה שאני יכול. אני בן 63, אז אני לא משתגע, מנסה להשיג כל מה שאני צריך להשיג לחבר'ה האלה, אני רואה את עצמי כאחראי עליהם."

האם אתה מרגיש שליחות בעבודה הזאת?
"אני לא מרגיש פה שליחות. זאת המציאות שלי, זה מה שאני יודע לעשות, זה מה שאני אוהב. אני מת על הילדים ואני חושב שהם באמת חוליה חלשה. יש חוליות אחרות גם, אני מבין שיש אבל זאת החוליה שלי. אני נהנה גם שקורה משהו טוב לפבלה ושאנחנו עושים משהו טוב לפבלה אני גם נהנה אבל לא כמו פה. יש משהו פה. אין מה לעשות. מי שמגיע להנה מרגיש את זה. במציאות כל כך קשה יש לך חתיכת מקום מושלם. אי אפשר לברוח מזה."

"הלוואי שהמדינה היתה עושה מה שהיא צריכה לעשות"

כדי להעניק מסגרת חינוכית עוטפת למאות ילדים וסיוע לאלפי משפחות, צריך כמובן משאבים. הבסיס להקמת 'אנצ'יטה' מגיע מתרומות, אבל גם המדינה שותפה משמעותית במימון הפעילות במקום: "המוסד פועל על תקציב של חצי מיליון ריאל בחודש", מסביר גרברז, "60% מהמימון הוא ממשלתי, וכדי להביא את 40 האחוזים הנותרים אנחנו רצים אחרי כסף. גם אני".

גרברז מספר שהדרך הטובה ביותר לגרום לתורמים לפתוח את הלב והארנק היא להגיע פיזית במקום. "העניין שאנשים מוצאים בנו הוא כשהם נוכחים במקום. יש יהודי שמאוד עוזר לנו, הוא סורי מחלב במקור והיום חי בברזיל, ויש לו חברת בנייה. כל פעם שאנחנו מגיעים למצב קשה אז אנחנו באים אליו. איש מיוחד. הגיעה לכאן האישה החמישית הכי עשירה באירופה, ותרמה את קורס הבנייה., את הבתים וגם תכנית למניעת שריפות."

גרברז מפנה אותי לתורם מבוגר שבדיוק הגיע לבקר במקום. "יום אחד הוא הגיע לכאן, לא ידענו מיהו. היה יום קר וגשום, והילדים עמדו מחוץ לחדר האוכל וחיכו לתורם להיכנס, כי אין מקום לכולם בו זמנית וצריך לאכול בחמישה סבבים. הוא ראה את זה והתבייש, ותרם לנו מבנה לחדר אוכל חדש. ב-600 אלף ריאל הוקם מבנה חדש שיהיה חדר האוכל, וייפתח בקרוב".

על אף השתתפות המדינה במימון המקום, גרברז לא חוסך ביקורת על התנהלות הרשויות ביחס לאנשים העניים ביותר בברזיל. "הלוואי והמדינה הייתה עושה את מה שהיא צריכה לעשות", הוא אומר, "רצינו להקים פה בית חולים ושכנענו את הממשלה והם הסכימו והתחילו, ופתאום הפסיקו באמצע. היו יכולות לפעול כאן מרפאות שיטפלו ב-30 אלף חולים בחודש. אנחנו נתנו את האדמה". מאחר שאין הרבה אדמות לבנייה באזור, התרומה של אנצ'יטה היתה משמעותית, אך לא התממשה. מה יקרה אם הממשלה תפסיק את התמיכה או תצמצם אותה, אני שואלת את גרברז. הוא עונה לי בדיבור המקומי – "אם הפוליטיקאים לא יביאו את המימון למקום, ירצחו אותם", כשהוא מתכוון לאנשי הפאבלה.

"אתה לא יכול לחנך כשהילדים רעבים"

מרבית החניכים באנצ'יטה סובלים לא רק מחוסר במסגרת חינוכית איכותית, אלא גם מצרכים בסיסיים ביותר כמו מזון ובגדים. "המצב הורע משמעותית לאנשים בברזיל בשנתיים האחרונות- 60% לא גומרים את החודש. בשכר מינימום של של 900 ריאל, כששכירות יכולה להגיע גם ל 550 ריאל בפבלה. לא נשאר כלום." אומר גרברז.

בתוך המציאות הזו, הצוות באנצ'יטה רואה בסיוע החומרי חלק מהאחריות החינוכית שלו. "אנחנו משיגים בגדי יד שנייה ונעליים לילדים שחסר להם, יש לנו פה מכבסה, הכל יד שניה. אנחנו מקבלים גם הרבה תרומות של מזון", אומר גרברז. לשאלתי האם העיסוק בפן הסוציאלי גורע מעיסוק החינוכי הוא עונה: "אין חינוך בלי אוכל, אתה לא יכול לחנך כשהילדים רעבים. אם יש רעב אני לא יכול לחנך. אם יש מחלה אני לא יכול לחנך. אני צריך לרוץ אחרי זה. ואני יודע שאם אני עושה את זה אני יכול לחנך. קחי לדוגמא מים: אין להם מים, אז כל הזמן הם חולים הילדים שלשולים וזה. עכשיו הקרב עם המדינה הוא לשים להם מים נקיים. המים שלנו פה זה מים של 200 מטר מתחת לאדמה אבל הם לא מסוגלים לעשות דבר כזה."

ילדים שוטפים כלים בחדר האוכל ב'אנצ'יטה' (צילום: יעל אלנתן)

כשנוכחים בשטחי המוסד האוירה היא חיובית. מכבדת. אבל את הפבלה אי אפשר להוציא מהמקום. במוסד מסתובבת אישה שניכר כי היא משתמשת בסמים באופן קבוע. אני שואלת את גרברז אם אינו מודאג מכך שהיא מסתובבת במקום, והוא עונה באופן ברור – לא, ומוסיף. "אני הרבה יותר מודאג מילדה בת 15 בהריון כי לעשות פה הפלה זה לא חוקי."

הוא חוזר ומתייחס לאישה ואומר "זאת המציאות שלהם. פה זה לא גן עדן. המציאות קיימת, ואנחנו נלחמים נגד המציאות. כשתפסנו את האישה הזאת ברחוב, היא הייתה בחוץ עם ילדה קטנה. אחד מהעובדים הגיע ואמר שהוא כבר שלושה ימים רואה אישה עם ילדה ברחוב, וצריך לראות מה קורה עם הילדה. אנחנו מתחילים את הטיפול מהצד של הילדים, אבל בסוף הכל נכנס לאותו סיר."

אני שואלת את גרברז האם עדיין כואב לך לראות אשה במצבה, או שמתרגלים? הוא עונה: "בטח שכואב לי, אני לא מתרגל. בדקה שאתה מתרגל זה הופך להיות עבודה אוטומטית ואתה לא יכול להתרגל, אתה אף פעם לא מתרגל."

האישה ניגשת לגרברז ומבקשת ממנו כסף, 4 ריאל, כדי לשלם על האוטובוס להביא את הילדה שלה. ההתלבטות של גרברז נבנית תוך כדי השיחה והוא משתף אותי. "אני עכשיו מפולג. מצד אחד אני נוטה להאמין שהיא באמת צריכה את הכסף כדי להביא את הילדה, ומצד שני אני מפחד שהיא תשתמש בו לצרכים אחרים. אבל אני רוצה להאמין שהיא אומרת לי את האמת. אני כל הזמן שואל כשהיא באה ומבקשת משהו, כי היא גם יכולה למכור. אני נותן לה אורז לפעמים, אז אני שואל אותה – 'את לא הולכת למכור את האורז כדי לקנות סמים?', והיא אומרת שלא. וזה לא רק היא. יש משפחה שמגיעה הנה, כמה ילדים, אשה צעירה ואיש לגמרי אאוט. עושה לי בלאגנים. אני לא דואג לו. אני אומר לו -'מצידי לא איכפת לי ממך, אני דואג לשלושת הילדים שלך ולאשתך".

אמנות רחוב במגרש המשחקים של המוסד החינוכי אנצ'טה בברזיל. (צילום: יעל אלנתן)

"הדבר הכי חזק שיש זה שהילדים חוזרים להיות ילדים"

המוסד החינוכי נראה כמו כפר נוער גדול. מבני כיתות, גינה בטיפוח הילדים, חדר אוכל, אזור לקטנים ,מגרש רוגבי כדורגל וכדורסל,  בניה של מבני קבע חדשים מסביב, משרדים, ספסלי פיקניק בחוץ ואווירה מיוחדת הקשורה בחברת ילדים אוטונומית עצמאית ומכבדת. היחס המיוחד והמכבד בין הילדים לצוות החינוכי ניכר באווירה.

 

מה מאתגר אותך בפעילות כאן, אני שואלת. "יש מקרים קשים מאוד פה של ילדים, ממש מקרים קשים גם של אונס, זנות וסמים. אנחנו מטפלים במקום ולא מגרשים אבל כן מציינים בפני הילדים שאנחנו יודעים. זנות יכולה להגיע גם ל פי 10 משכר המינימום וקשה להתחרות עם זה."

"זה מאתגר להכניס לילדים האלה חיים רגילים עד כמה שאפשר, והם יחזרו לחיים ופה הם מרגישים טוב. זה מה שאנשים לא מבינים. הילדים האלה מפסיקים להיות ילדים מתישהו בגלל המציאות שלהם. המציאות שלהם היא דאגה להורים. בגיל 15 הם מודאגים מההורים והם אומרים: 'אני מודאג שאבא שלי איבד את עבודתו' והם הופכים להיות 'אני חייב לעבוד כדי להביא כסף הביתה' ופה אנחנו מאפשרים להם לחזור להיות ילדים."

המוסד החינוכי אנצ'טה. (צילום: יעל אלנתן)

"אנחנו לא בורחים מהמציאות, אנחנו מדברים על המציאות, ועוזרים כשאפשר", מוסיף גרברז, "המון פעמים עוזרים, אבל הכי חשוב זה… גם באפריקה ראיתי את זה. הם הגיעו למקום בלי אור בעיניים, בלי אור. אחרי שלושה ארבעה חודשים הם צוחקים שוב. גם פה זה קורה. זה הדבר הכי חזק שיש. שהילד הופך להיות ילד עוד פעם ילד  ופה הילדים חוזרים להיות ילדים."

כשהוא מסמן את הכיוון החינוכי של חברת ילדים, רוחו של קורצ'ק ניכנסת לתמונה. ההתייחסות לילד בצורה מכובדת, כאל אדם קטן שמסוגל לקבל החלטות, לעשות משהו משמעותי, להתפתח, להיות חלק מהתהליך החינוכי של עצמו ושל אחרים, לראות צדק ולעשותו, לבטא את קולו ואת יכולותיו. להיות ילד אבל בסביבה מוגנת ומצמיחה. בתוך המוסד עצמו יש הרבה מקבילות לסביבת הפעילות שבית היתומים של יאנוש קורצ'ק התמודד איתה בתוך מלחמת העולם השניה לסביבת החיים המתאגרת בברזיל בתוך הפבלה. "כולם פה מכירים את יאנוש קורצא'ק- קראו את יאנוש קורצא'ק, אנחנו עושים סמינר למחנכים ולילדים. יש לנו את הספרים שלו פה ותרגום של דברים שלו."

יאנוש קורצ'אק כמקור השראה, סלסו גרברז. (צילום: יעל אלנתן)

 

מבנה ההדרכה במקום הוא לא היררכי. "אין היררכיה בכלל. צועקים עליי פה, כבר עשו לי משפט", מספר גרברז על בית המשפט לילדים המתקיים במקום – רעיון שהגה ויישם יאנוש קורצ'אק בבית היתומים שלו, כחלק מתפישה הדוגלת באוטונומיה ודמוקרטיה בחברת הילדים. לפי כללי המקום, כל אחד מהמוסד החינוכי, מהמנהל ועד אחרון הילדים, יכולים לעמוד למשפט. ניתן לדבר בעד או נגד המעשה שעשה, וכשהמרכז הוא עצם התהליך והעברת הסמכות והאחריות לילדים עצמם. "את המשפט עברתי בקושי", משתף גרברז, "היה יום שבאמת הייתי לא בסדר. ילד הרביץ לילד בצורה מאוד חזקה ואני לקחתי אותו בכוח משם.כולם היו המומים שעשיתי את זה. אף אחד לא דיבר להגנתי כולם היו נגדי. הייתי לא בסדר. הציפיה היא להגיד לא ולהפריד, אבל לא לעשות בצורה כוחנית."

הצוות החינוכי מונה 8 מחנכים ועוד עוזרי מחנכים, מטפלות ומדריכי חוגים, שנפגשים באופן קבוע: "הם הולכים לקורסים. ויש הרצאות שאנחנו מביאים לפה. פעם בשבוע יש מפגש של צוות החינוך מעשר בבוקר עד שתיים עשרה וחצי. התוכן תלוי זה יכול להיות מקרה שלוקח שעתיים, לפעמים זה טכני, או על קורס מה ומי". לשאלתי אם הוא מוצא שותפים לעומק התפיסות החינוכיות מהחינוך בארץ ומתפיסתו של קורצ'אק הוא עונה "כן, אבל זה בתרגום לשפה המקומית".

"הניסיון החינוכי שלי הוא קיבוצי. זאת חברת ילדים." מעיד גרברז על עצמו. "לא סתם קורצ'ק שאב חצי מהידע בחינוך שלו זה בתקופה שהוא בחינוך בארץ. אז אין פה סיפור. פה זה חברת ילדים. הרעיון הקיבוצי פשוט עבד. אני חייב להגיד לך שהוא עבד. ואני יש לי את הקיבוץ שלי פה. ואם זה ימשיך ככה אחרי שאני אעזוב, אני עשיתי את שלי."

"הילדים מרגישים פה בבית. באים לוקחים את האוכל, מנקים את הכלים. יותר מזה – כל ילד חדש שמגיע הנה הוא כבר למחרת יודע שהוא שוטף את הכלים אחריו ומי שאומר לו את זה זה הילדים. זה מין הסכם שותפות שכולם פה מנקים את כלים. פעם בחודש כולם מצטרפים לניקיון של המקום."

הפעילות ב'אנצ'יטה' מגוונת מאוד. "כל שבוע יש פה קפוארה, תופים, מוזיקה, תיאטרון ורוגבי", אומר גרברז. רוגבי? אני שואלת בפליאה, וגרברז מסביר: "לפני ארבע שנים הגיע לכאן אירגון ובזכותו יש לנו 300 ילדים שמשחקים רוגבי ושבעה מהם בליגה לאומית. הם כל הזמן אומרים שהרוגבי עשה לנו משהו, זה משחק עם מגע  אבל ללא אלימות והם באמת משחקים פה יפה והם לא מקבלים אלימות במשחק".

משחק רוגבי במוסד החינוכי 'אנצ'יטה', סאו פאולו (צילום: יעל אלנתן)

במקום ישנה ספרייה שהספרים בה מגיעים מתרומות מההוצאות לאור. גרברז מציין ש "הילדים אוהבים לקרוא פה בגלל התהליך שמאז שהם קטנים אנחנו מספרים להם סיפורים. המבוגרים יושבים איתם ומספרים להם סיפורים מהספרים. וביום רביעי הגדולים נותנים שיעורים בקריאה וקוראים סיפורים בכיתות כל היום."

הספריה (צילום: יעל אלנתן)

 

קורס בנייה בתוך המוסד. (צילום: יעל אלנתן)

קורס בנייה בתוך המוסד. (צילום: יעל אלנתן)

אחד הפרוייקטים הייחודיים שפועלים במקום הוא קורס בנייה במימון וידע גרמני, במסגרתו לומדים עשרה צעירים ועשר צעירות נערים להיות בנאים. הקורס מיועד קודם כל לתושבי הפאבלה הצעירים להקנות הכשרה מקצועית. "את רואה שהפרש הגילאים בין החניכים במוסד למשתתפים בקורס הבנייה לא מפריע להם להיות באווירת ילדים. הם לא מרגישים הפרעה, להיפך."  לספסלי האוכל בחוץ מגיעה בחורה צעירה כבת 20 בבגדי עבודה מלוכלכים, כדי להגיד שלום לגרברז. הם משוחחים בחביבות ומתעניינים אחד בשלום השנייה. "היא סיימה עכשיו את הקורס והיא עובדת בשבילנו- היא בונה את הבתים שאנחנו עושים פה. היא גדלה במקום נוראי. רואים איך שהיא רצינית."

סלסו גרברז עם חניכה היום בקורס הבנייה. (צילום: יעל אלנתן)

מבחינת התמיכה הלימודית והקשר לבית הספר שאינו נמצא בשטחי המוסד אלה מחוצה לו אומר גרברז: "הם לא מעוניינים בקשר איתנו, אנחנו מפריעים להם, הם לא עושים שום דבר. הילדים 4-5 שעות בבית ספר ופה הם 5 שעות פה. הקטנים פה כל היום. יש תעודות בגרות שהם מעבר לאוניברסיטה אבל פה הם באחוזון נמוך. אנחנו רוצים שהם יצליחו אבל יותר לשמור עליהם פה. ילד שרוצה להצליח יכול לקבל סיוע בקבוצות לימוד. יש פה מורה פנטסטי למתמטיקה וזה מה שהם צריכים."

הצוות החינוכי הוא חלק חשוב ממקום ותנאי העבודה הם מעל שכר המינימום."כמעט כל העובדים במוסד הם מהאזור. מהפבלה. הילדים אוהבים את העובדים גם ויושבים לאכול איתם. גם הילדים של העובדים פה. המשכורת של עובדי הניקיון היא משכורת וחצי – בסביבות 1500 ריאל. שכר המינימום הוא 900 ריאל. אל תשכחי שיש הרבה אנשים עם משפחה גדולה שלא עובדים. מי שעובד בברזיל היום לא בוכה, הוא שמח שהוא עובד. הלוואי שהייתי יכול לתת עוד עבודה. כל עבודה שיש אנחנו מחלקים לאנשים פה. בבנייה לקחנו רק אנשים מפה."

"תסתכלי על שני החברה האלה שעובדים פה- זה לא יאומן, הם הולכים לבקר משפחות אחרי שעות העבודה הם נשארים לתת שיעורים של צילום בפלאפון לצעירים וזה חשוב מאוד כי פה באזור הזה לפעמים הפלאפון הוא הדרך להראות שקרה משהו והם עושים את זה מאהבה, הוא יצא מהמקום שלנו, הוא יצא מפה, כולם יצאו מפה חוץ מאחד או שניים." "המנהלת הייתה מנקה לפני 23 שנה. היא הלכה ללמוד והרוב הלכו לאוניברסיטה וחזרו לכאן."