ביום ראשון השבוע נפתחה הליגה האנגלית המקצוענית בכדורגל נשים – ה"סופר ליג". 11 קבוצות, בהם כמה מהמועדונים הגדולים בעולם: מנצ'סטר סיטי, ארסנל, צ'לסי וליברפול, ייקחו חלק בליגה הראשונה באירופה בה כל השחקניות מקצועניות ולכל הקבוצות יש אקדמיה לנערות.

סטף הווטון שחקנית ארסנל ליידיס.

פתיחת הסופר ליג התאפשרה אחרי שהתאחדות הכדורגל האנגלית תיקנה עוול היסטורי בן 97 שנה, וביטלה את החוק האוסר על נשים לשחק כדורגל. כדורגל הנשים, יש להבין, פרח בבריטניה בסיומה של מלחמת העולם הראשונה. בשיאו של הענף, הגיעו 53 אלף צופים לצפות במשחקי כדורגל הנשים. אך כל זה נעלם בעזרת חוק דכאני, שהביא לסגירת מועדוני הנשים בבריטניה שאיימו על ההגמוניה הגברית ועל מאבקי המדינה בשביתת הכורים.

שינוי והעצמה דרך ספורט קבוצתי

מחקר שערכה התאחדות הכדורגל של העיר לונדון מצא שברחבי אנגליה רק 11% מהילדות בגילאים 9-5 משחקות כדורגל, לעומת 52% מהבנים באותם הגילאים. בגילאים 11-10, האחוזים אצל הבנות גדלים ל-52% ואילו אצל הבנים ל-88%. למרות האחוזים הגבוהים יחסית של נערות שמשחקות כדורגל, הגיעו החוקרים למסקנה שכדי שכדורגל הנשים ימשיך להתפתח ולהתקדם באנגליה צריך להשקיע יותר בתשתיות, בפרסום ובשחקניות.

על העובדה שספורט קבוצתי מפתח את ההקשרים החברתיים ומעלה את הביטחון העצמי בילדים המשתתפים בו, יש הסכמה כללית. לכן, העלאת מספר הילדות שבוחרות לשחק כדורגל, יתרום בצורה משמעותית לפיתוח החברה כולה.

לכן, ב-2016 התאחדות הכדורגל האנגלית החליטה על תכנית שאפתנית להכפיל את מספר שחקניות הכדורגל במדינה, בכל הגילאים, תוך ארבע שנים בלבד. כחלק מהרצון לעשות את המהפך ההתאחדות הלונדונית פתחה קורס הכשרה מיוחד למאמנות כדורגל, כדי להגיע למצב בו יש 100 מאמנות כדורגל לנערות רק בבירה עצמה.

האתגר האמיתי והגדול יותר ביצירת הפלטפורמה הנכונה היא לגרום לנערות צעירות להאמין שהן יכולות להתפרנס בכבוד בענף, לשם כך החליטה התאחדות על שינוי מבנה הליגות והקמת שתי ליגות – אחת מקצוענית והשנייה חצי מקצוענית  –  כשבמהלך הפגרה יכולים מועדונים להקים קבוצת נשים ולהירשם לליגות החדשות בלי הצורך לעבור בליגות הנמוכות.

כדי לקבל רישיון לשחק בליגה הבכירה, הקבוצה צריכה לשלם משכורות של עד 16 שעות שבועיות (בנוסף לתשלום על המשחקים), שיגדלו תוך שנתיים ל-20 שעות שבועיות.

כל מועדון חייב גם להשקיע סכום כסף משמעותי במועדון הנשים. במקביל להקמת אקדמיה לנערות (בא יכולות גם שחקניות בנות 20-17 לרכוש במקביל לכישורי הכדורגל גם הכשרה לקריירה בתחומים שאינם ספורטיביים), הקבוצות נדרשות להציג תוכנית לפיתוח ושיווק של הקבוצה. הן מחויבות להעמיד צוות ומתקני אימונים ברמה גבוהה שיאפשר את פיתוח המיומנויות של השחקניות. כולל טיפול רפואי ודאגה לרווחת השחקניות.

ההתחלה העממית

כדורגל הנשים באנגליה החל להתפתח במהלך המאה ה-18 כמשחק עממי, במקביל לכדורגל הגברים. לפי מקורות היסטוריים, בסקוטלנד היו מקומות בהן נהגו רווקות צעירות לשחק מול קבוצות של נשים נשואות.

במהלך המאה ה-19, החל כדורגל הגברים להפוך למאורגן יותר, ומועדוני כדורגל החלו לצוץ ברחבי הממלכה. בהשראת תנועת הסופרג'יזם, שנאבקה על זכות ההצבעה לנשים ברחבי העולם, החליטו ב-1895 כמה נערות צעירות להקים את התאחדות כדורגל הנשים הראשונה בבריטניה (BLFC). לראשות ההתאחדות החדשה נבחרה פלורנס דיקסי, בתו של המרקיז של קווינסברי. דיקסי האמינה בשוויון זכויות בין נשים לגברים, ועבדה ככתבת שטח של העיתון "The Morning Post" בזמן מלחמת הבּוּרים הראשונה. התאחדות הנשים החלה לארגן משחקים בין קבוצות נשים מכל חלקי המדינה שמשכו מאות צופים לכל משחק.

תחילת הפריחה

הכל השתנה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. הגברים הלכו לחזית והנשים נקראו למלא את מקומם במפעלים. הלחץ הנפשי הכבד והשעות הבלתי נגמרות בעבודה, יצרו את הצורך בפעילות חברתית שתפיג מתחים ותיצור תחושה נעימה וחברתית יותר במפעלים.

הרעיון המתבקש, והמתאים ביותר למטרה, היה כמובן משחק הכדורגל. במהלך הפסקות הצהרים החלו הנשים לשחק באופן ספונטני כדורגל בניהן. כמו אש בשדה קוצים התפשט משחק הכדורגל בין המפעלים שהחלו להקים קבוצות נשים מקומיות.

קובצת הנשים בליית' ספרטנס ליידיס שהוקמה על ידי עובדות המפעלים והנמל בעיר בליית'.

בסיומה של עונת 1914-15 החליטו בהתאחדות כדורגל הגברים להפסיק את משחקי הליגות עד הודעה חדשה. הענף האהוב איבד רבים מחבריו שבחרו לעזוב את הכל ולהצטרף לחזית. באותן השנים החלו מפעלים מקומיים לארגן משחקי נשים אזוריים. ואלה החלו לתפוס תאוצה והפכו לתחליף מרענן עבור מאות אלפי אוהדי הכדורגל במדינה.

הקבוצה המפורסמת ביותר באותה התקופה הייתה זו של עובדות .Dick, Kerr & Co, במקור מפעל לייצור קטרים מהעיר פרסטון שהוסב למפעל לייצור נשק עם פרוץ המלחמה. אחרי שמנהל העבודה אלפרד פראנקלד ראה מחלון משרדו את העובדות משחקות כדורגל, באופן ספונטני, הוא הציע להן להקים קבוצת נשים שתייצג את המפעל.

מועדון הכדורגל דיק, קר'ס ליידיס (.Dick, Kerr's Ladies F.C)  הפכו ללהיט מידי והחלו לנצח את כל הקבוצות בסביבה. את המשחק הראשון של הקבוצה קבע פרנקלנד לחג המולד 1917, במטרה לגייס כספים לבית החולים לחיילים פצועים בפרסטון.

פרנקלנד ביקש מאנשי מאנשי קמועדון הגברים של העיר – פרסטון נורת' אנד – רשות להשתמש באצטדיונם הביתי, דיפדייל וקיבל את אישורם. זה היה המשחק הראשון שנערך בדיפדייל מאז תחילת המלחמה ב-1914. מעל עשרת אלפים צופים הגיעו למשחק ופרנקלנד גייס 200 פאונד (שווה ערך ל-41 אלף פאונד כיום) לטובת בית החולים. במשחק עצמו, ניצחה דיק קר'ס ליידיס 0-4. ראש ממשלת בריטניה דאז, דייוויד לויד ג'ורג' אף טען ש"משחקי הכדורגל תורמים לחיזוק הדימוי שנשים מבצעות את העבודה בצורה טובה ונכונה, בזמן שהגברים צריכים להילחם בחזית המערבית".

לאחר הניצחון הראשון המשיכה הקבוצה לנצח בלי הפסקה את היריבות שלה. אחת הסיבות המרכזיות לשליטה של המועדון בכדורגל הנשים הבריטי, היא נערה צעירה בשם לילי פר, כוכבת הכדורגל הגדולה ביותר באותה התקופה ששלטה במשחק בדומיננטיות שלא נראתה עד אז.

פר גדלה כשהיא משחקת כדורגל עם האחים שלה בסנט הלנ'ס, שבצפון מערב אנגליה. היא החלה את הקריירה שלה עם קבוצת הנשים המקומית בגיל 14. כששיחקו נגד דיק קר'ס ליידיס, היא תפסה את העין של פרנקלנד והוא הציע לה עבודה במפעל – כמו גם מקום בהרכב. כסף לא החליף ידיים, אבל אפשר לקרוא לזה ההעברה המשמעותית הראשונה במשחק הנשים. למרות גילה הצעיר יחסית, פר הפכה במהרה לכוכבת הגדולה של הקבוצה.

כבר בעונה הראשונה שלה במדי הליידיס היא הייתה בלתי ניתן לעצירה וסיימה כמלכת השערים של הקבוצה עם43 כיבושים. פר הייתה שחקנית גבוהה מאוד (1.83 מ'), בעלת שליטה בכדור ,יכולת מיקום מצוינת במגרש, אינטלגציה משחק יוצאת דופן ובעיטות כל כך חזקות שמספרים שהיא אפילו הצליחה פעם לשבור את היד של שוער כדורגל במשחק ראווה נגד קבוצת גברים אמריקאית. חלוץ נבחרת הגברים של סקוטלנד בשנות ה-20, בובי ווקר תיאר אותה כ"בעלת התזמון הטוב ביותר שראיתי אי פעם בכדורגל".

בנוסף לכך, פר הייתה דמות צבעונית על המגרש ומחוצה לו. היא הייתה לסבית שגרה עם בת הזוג שלה, מעשנת כבדה ואישה שלא מפחדת להיכנס לוויכוח או להביע את דעותיה בצורה נחרצת. מה שהפך אותה ליוצאת דופן במיוחד בתקופה בה לא היה מקובל לראות נשים חזקות שלא מפחדות לבטא את עצמן.

לילי פר מתאמנת בהטלת כידון כחלק מאימוניה בקבוצת פרסטון ליידיס, 15 בספטמבר 1938. (צילום: Photo by B. Marshall/Fox Photos/Getty Images)

עם סיום המלחמה, החלו לערוך משחקי ראווה במטרה לגייס כספים לקרנות סיוע לחיילים ששבו הביתה. בכל משחק היו הנשים אוספות את הכסף, ובעזרת מחברת קטנה מנהלות את ההכנסות והוצאות של הקבוצה, במטרה להעביר כמה שיותר כסף לחיילים ששבו הביתה והתקשו לחזור לתפקד ולהתמקם בחברה מחדש.

משחק שנערך בספטמבר 1919 בסנט ג'יימס פארק ,בניוקאסל בין דיק קר'ס ליידיס לניוקאסל ליידיס, משך 35 אלף צופים. ב-1920 הוזמנה נבחרת הנשים של צרפת, לארבע משחקי ראווה נגד נבחרת אנגליה שהייתה מורכבת כולה משחקניות קבוצת דיק קר'ס ליידיס. למשחק הפתיחה הגיע 25 אלף צופים נלהבים שראו את נבחרת אנגליה מנצחת 2:0. הנבחרת הוזמנה גם לארבע משחקי גומלין ברחבי צרפת, שבחלק מהמשחקים נערכים טקסי זיכרון לחללי מלחמת העולם. בסיום המסע לצרפת, התראיינה קפטנית הקבוצה, אליס קל ואמרה ש"אני מרגישה שהמשחקים עם הצרפתיות חיזקו את הקשר של שני העמים יותר מכל דבר אחר בחמישים השנה האחרונות".

1920 הייתה השנה הגדולה בכדורגל הנשים האנגלי. הנבחרת הלאומית קיימה את משחקה הראשון. יותר מ-150 קבוצות נשים פעלו ברחבי המדינה ועוד עשרות נוספות בווילס וסקוטלנד.

השיא היה המפגש המסקרן בין שתי הקבוצות הטובות במדינה. ב-26 בדצמבר, פגשה דיק, קר'ס ליידיס את קבוצת הנשים השנייה בטיבה באנגליה, סנט הלנ'ס ליידיס במהלך משחק הבוקסינג דיי. למעלה מ-53 אלף צופים הגיעו לגודיסון פארק שבליברפול, ועוד 14 אלף איש נשארו מאוכזבים בחוץ. דיק, קר'ס ליידיס ניצחה 0-4 במה שנחשב למשחק כדורגל הנשים הנצפה ביותר אי פעם באנגליה. במהלך אותה השנה הקבוצה ערכה 67 משחקים מול כ-900,000 אלף צופים.

גדולות מדי, מפחידות מדי

כל זה הגיע לסיום ב-5 בדצמבר 1921, כשהתאחדות הכדורגל האנגלית הוציאה את האיסור על משחקי כדורגל נשים במגרשים השייכים לה. בהודעה הרשמית נאמר שכדורגל הנשים מסוכן לבריאות ויכול לגרום למגוון מחלות לפגיעה ביכולתן להביא ילדים לעולם. לשם כך גייסו בהתאחדות רופאים מומחים שפרסמו מאמרים בעיתונות המקומית, בה הסבירו בהרחבה את המדע מאחורי הטענות המופרכות.

בסרטה התיעודי "כשהכדורגל השעה את הנשים" ("When Football Banned Women"), ראיינה העיתונאית קלייר בולדינג את ד"ר עלי מלינג, חוקרת של ההיסטוריה של מאבקי הכורים באנגליה, שחשפה פיסת מידע חדשה על מאבק הכוחות שהתנהל באותה התקופה באנגליה והביא לאיסור על כדורגל נשים.

במרץ 1921 החליטו בעלי חברות הכרייה על קיצוץ של כ-50% בשכר עובדיהם. מי שלא הסכים לקיצוץ פוטר במקום. הכורים פתחו בשביתה, והממשלה ניסתה להכניע אותם דרך סירוב מוחלט לדרישותיהם.

רוב השחקניות של דיק קר'ס ליידיס הגיעו ממשפחות של כורים והיו מחוברות נפשית ומעשית למאבק. בעקבות המצוקה הגדולה מסביבן, החליטו להפסיק לגייס כסף לקרנות הצדקה של החיילים המשוחררים ולהתחיל לגייס כספים למשפחות הכורים. פיטורי הכורים השפיעו גם על מצב העובדים בווילס ובסקוטלנד, ולכן באפריל 1921 נערכו שלושה משחקים בקרדיף (18,000 צופים), בסוונסי (25,000 צופים) ובקילמרנוק (15,000 צופי), בהם דיק, קר'ס ליידיס ייצגה את אנגליה נגד נבחרות ווילס וסקוטלנד.

הכסף הרב שגייסו הנשים הועבר באופן מידי למשפחות הכורים והעניק להם אוויר משמעותי להמשיך את המאבק. הממשלה והתאחדות הכדורגל האנגלית החלו לראות בכדורגל הנשים איום ממשי על סדרי העולם ולא היו מוכנים לתת לזה להמשיך.

כפי שהסבירה ד"ר מלינג, "במהלך שביתת הכורים של 1921, האנשים היו מאוד עניים, אבל הנשים החזיקו את המצב בידיים. כדורגל הנשים הייתה הדרך בה גייסו את הכסף להמשך השביתה. לכן, כדורגל הנשים החל להיתפס כמהפכני ומסוכן. יש סיבה פוליטית להחלטה לסגור את כדורגל הנשים. כדורגל הנשים נעשה מוקדם מדי, גדול מדי ויותר מדי משויך מעמדית. וזה היה מסוכן מדי. זה פשוט הפחיד אנשים".

החלטה של התאחדות האנגלית לאסור על משחק כדורגל נשים הייתה דרמטית והרסנית. המעבר ממגרשי הכדורגל לפארקים המקומיים גרר ירידה מיידית ותלולה בכמות הצופים. קבוצות הנשים הקימו התאחדות אנגלית חדשה והמשיכו לקיים ליגה משלהן.

יק קר'ס ליידיס במשחק ראווה בארה"ב, 1922. (צילום: ויקימדיה)

דיק קר'ס ליידיס המשיכו לשלוט במסגרת המקומית ונסעו למסע משחקים ברחבי ארה"ב נגד מספר קבוצות גברים חובבניות. לילי פר המשיכה לקרוע רשתות. היא כבשה יותר מ-900 שערים בקריירה שנמשכה 32 שנים. בשנת 2002 הפכה לאישה הראשונה שנכנסה להיכל התהילה של הכדורגל האנגלי.

בשנת 1970 החליטה התאחדות הכדורגל העולמית על הקמתו מחדש של כדורגל הנשים והכריחה את כל התאחדויות הכדורגל בעולם להקים ליגות ונבחרות לנשים. בליגה האנגלית שמחו להסיר את ההשעיה של הנשים ממגרשי הכדורגל והחלו בתהליך איטי של יצירת תשתיות חדשות לפיתוח כדורגל הנשים במדינה.

את ניצני ההשקעה האנגלית ראו כבר השנה, כשלראשונה בהיסטוריה הגיעו שתי קבוצות אנגליות לחצי גמר ליגת האלופות, אם כי באותו המעמד שתי הקבוצות גם הודחו על ידי שתי קבוצות הנשים החזקות והעשירות באירופה – ליון הצרפתית וולפסבורג הגרמנית. המטרה של הקמת הליגה המקצוענית היא שהקבוצות האנגליות יהפכו לאיכותיות יותר ותוך כמה שנים ישלטו בליגת האלופות לנשים. כדורגל הנשים באנגליה ימשיך להתקדם והנבחרת תהפוך לאחת הנבחרות הטובות בעולם. הצדק לשחקניות הכדורגל הבריטיות הגיע מאוחר, אבל הגיע.