היה זה יום לימודים רגיל, שבועיים אחרי תחילת כיתה ז'. שחררו את כולנו הביתה כדי לצפות באירוע היסטורי שעומד להתרחש. מה הבנו, מה ידענו. הגעתי הביתה. הטלוויזיה הייתה פתוחה. אני זוכר שהתיישבתי על הרצפה. גם סבתא וסבא היו אצלנו. על מדשאת הבית הלבן התחיל הטקס שבהמשכו ממש דחק הנשיא קלינטון את יצחק רבין ללחוץ את ידו של מי שהיה רק עד אמש המר שבאויבינו מאז נאצר – יאסר ערפאת. הייתה התרגשות. אני זוכר שסבתא הזילה דמעה וכבר שחררה הבטחות על סוף עידן המלחמות. סוף כל סוף. הפלסטינים הכירו בנו. חזון אחרית הימים. 25 שנים מאוחר יותר, הגיע אולי הזמן לבחון מחדש את הנחות היסוד שלנו, ולברר איך אנחנו רוצים לראות את תהליך השלום מכאן והלאה.

הסיפור שאחרי החתימה ההיא בבית הלבן מוכר: הסכם העקרונות, אוסלו א', עזה ויריחו תחילה, אוסלו ב', הקמת הרשות הפלסטינית ונסיגה ממרכזי הערים, שטחי A, B ו-C, הסתה פרועה בהובלת רבנים ומנהיגים שתהילתם מוסיפה לזהור עד היום. ואז הרצח בכיכר. וההוא מהמרפסת עובר לראשונה לבלפור. וגלים של טרור רצחני. ופחד. כמה פחד. ואז עוד ניסיון של ברק. ועוד כישלון. ואינתיפאדה שנייה. הרצחנית ביותר שידענו מאז מלחמת העצמאות. ומאז קריסתם של הסכמי אוסלו, הרי שהם הדבר היציב ביותר שמתקיים ברציפות בסביבתנו כבר שני עשורים וחצי.

על הדרך הגיע תורנו, והתגייסנו גם אנחנו לשירות קרבי. בשטחים, במחסומים, במעצרים. ומאז השחרור כבר 15 שנים שאנחנו עושים מילואים. בשכם, ברמאללה, בחברון. כאילו לא עברו שנות דור מאז חלמנו חלומות נעורים תמימים בכיכרות הערים. בשנים שעברו מאז למדנו כולנו עד כמה המציאות מורכבת וסבוכה יותר מהחלומות הפשוטים שחלמנו.

ויחד עם זאת, אנחנו חיים כיום בשקט בטחוני מורגש. הצלחנו למגר את הטרור הרצחני מבית מדרשו של ערפאת וממשיכי דרכו, וחרף איומים חיצוניים מצפון ומרצועת עזה – איום הטרור העממי חלף כאיננו; "השטחים" כבר אינם כבושים כפי שהיו בימי האינתיפאדות. המחסומים הוסרו, והפלסטינים נעים באופן חופשי בכל רחבי הגדה, ללא כל מגבלה. הערים הפלסטיניות משגשגות מאי-פעם; ביהודה ושומרון חיים כיום כחצי מיליון יהודים, אשר חרף העובדה שרובם מתגוררים בערים הגדולות ולא ביישובים הקטנים, הרי שחלומות על הפרדה טריטוריאלית מוחלטת ופינוי יישובים המוני כתנאי להסכם – אינם עוד אלא פרי הדמיון בלבד. זו המציאות.

כמה מילים על הקשר בין כלכלה לביטחון. כל מי שביקר בשנים האחרונות בערים כמו שכם וג'נין, שבעבר התהדרו בתעשיית הטרור הענפה שיצאו מתוכן, יוכל להיווכח במציאות השונה מזו שהייתה רק לפני עשור ומחצה. הערים משגשגות, הכלכלה הפלסטינית פורחת ומתגברת, והסוחרים ואנשי העסקים דוחקים את רגלי פעילי הטרור אל מחוץ למרכזי הערים, בחזרה אל מחנות הפליטים.

המשטרה הפלסטינית שומרת על הסדר במרכזי הערים, ונמנעת מעימות עם גורמי הטרור המתבצרים בחממות הגידול שלהם – במחנות הפליטים. את הטיפול במקרים הקשים באמת, קרי מעצר פעילי הטרור הכבדים – משאירה המשטרה הפלסטינית לכוחות צה"ל, שפועלים מידי לילה במחנות הפליטים, לעתים בעקבות מידע מודיעי מדויק שמועבר ישירות ממנגנוני המודיעין הפלסטיניים אל צה"ל. במובן הזה קיימת זהות אינטרסים מלאה בין מעצר של פעילי חמאס וג'יהאד אשר שוקדים לייצא טרור נגד אזרחי ישראל או חיילי צה"ל, לבין אותם פעילים ממש שמאיימים על המשך שליטת אנשי הפת"ח ברחוב וברשות הפלסטינית. לזאת ייקרא התיאום הביטחוני.

ובכל זאת – ישאל השואל: מתי לאחרונה ביקרתם ביהודה ושומרון ועמדתם על המציאות במו עיניכם? מתי לאחרונה פגשתם יהודי שגר בשומרון לשיחה פתוחה וניסיתם לברר לעומק את שאיפותיו? מתי לאחרונה שוחחתם עם פלסטיני ושאלתם אותו לחלומותיו ולחששותיו? מתי לאחרונה עמדתם על הסכנה הממאירה בפעולתו של ארגון אונר"א? מתי לאחרונה קראתם עדות של חייל שלחץ על ההדק ומצפונו לא נותן לו מנוחה? כל אלה הם הסיפורים שמהם מורכבת רקמת "הסכסוך".

הגיעה העת לבחון מחדש את הנחות היסוד שהשפיעו על עיצוב תפישותינו, ושהובילו לחתימה על הסכמי אוסלו ולתמיכה או להתנגדות להם. הבחינה המחודשת היא מחויבת המציאות השונה והמשתנה, אך משום מה נראה שמאז תחילת התהליך ועד היום לא התנהל דיון רציני ומעמיק בשאלות הללו.

המציאות כיום שונה מאוד מזו שהתקיימה ערב חתימת הסכמי אוסלו, ולכן הגיעה העת לבחון מחדש את הנחות היסוד שהשפיעו על עיצוב תפישותינו מאז, ולהאמין כי ניתן לברוא תכניות חדשות לפתרון הסכסוך במציאות המשתנה. אין להוציא מכלל אפשרות שפתרון מידי אינו בר השגה, ועל כן נאלץ להתאזר כולנו – ישראלים ופלסטיניים – בסבלנות, תוך כדי הטיית אוזן קשבת לתהליכים האזוריים החשובים שמתחוללים סביבנו. דברים מרתקים מתרחשים בסעודיה. אירועים היסטוריים מתחוללים בירדן. השסע הסוני-שיעי ממשיך להקשות כל העת על המציאות שאחרי האביב הערבי. שתי האומות האסלמיות המשמעותיות ביותר באזורנו כלל אינן ערביות. לדברים הללו משמעויות מרחיקות לכת.

יגאל אלון, בספרו החשוב "מסך של חול" כותב כבר בשנת 1959:

"מעולם לא היו קיומם של העם היהודי ומדינתו תלויים בו בעצמו כמו בתקופתנו… על העולם כולו, בראש וראשונה על היהודים והערבים, לדעת, כי ישראל אינה רואה עצמה באזור כאורח-נוטה-ללון, או כשליח של כוח חיצוני כלשהו. אנו חזרנו לא רק לארצנו ההיסטורית, אלא גם אל שכנינו ביבשת המשותפת ולחופם של ימים משותפים. כינונו של חבר-עמי-המזרח בהשתתפותה הפעילה של ישראל, לשיתוף פעולה כלכלי, מדיני, מדעי, תרבותי וביטחוני, הוא שיבטיח לא רק את שגשוגם הכלכלי של כל עמי האזור, אלא גם ישמש ערובה לביטחונם וריבונותם של כל הנוגעים בדבר, הנתונים במסגרת המשותפת".

בכל מהלך עתידי שיתחולל באזורנו יהיה עלינו לעצב במו ידינו את אמות המידה לפיהן נדע להסכים בתוכנו, ולפיהן נשכיל להתפשר עם שכנינו. רוב יהודי במדינה יהודית ודמוקרטית, חברה צודקת ומתוקנת, גבולות בני הגנה, שלום מלא והשתלבות אזורית בת קיימא. כל אלה יהיו ערובות שיבטיחו את עתידנו במדינה ריבונית.

מסיים יגאל אלון בחידוד אתגר השגת השלום:

"השלום הוא בבחינת אתגר היסטורי. וקשה יותר להשיגו מאשר לנצח בקרב. לשם השגתו יש צורך במחקרים, בתכנון, בתיאום בין רשויות וביזמה בלתי-נלאית. המאבק על השלום אינו יכול להיעשות כפעולת-אגב של דיפלומטיה שגרתית, ואפילו היא מצטיינת בכל הליכותיה."

עלינו לחזור לקדמת היוזמה והעשייה כדי לברוא את העתיד לבוא, יהא אשר יהא. אנו חייבים זאת אך ורק לעצמנו, ולא מתוך מחויבות לשום גורם זר – אירופי או אמריקני. עם כניסת מדינתנו לעשור השמיני לקיומה, זה העשור שלפי מניין חיי אדם בסיומו מגיע האדם לגבורות – עלינו להביט לעתיד ולהתחייב בפני צאצאינו, שגם אם לא נצליח להגשים את חזון השלום הנכסף עוד בדורנו, הרי שעשינו כל מה שהיה בכוחנו כדי לשמור על הקיים ולפתחו, עד שתגיע שעת הכושר.


עידו רותם הוא מחנך, חבר תנועת דרור-ישראל. רכז פעילות בכוחות הביטחון ומדריך מסעות נוער לפולין במרכז הדרכה "המעורר". חוקר ומלמד בתחומי היסטוריה, יהדות וידיעת הארץ. משרת במילואים כמפקד בחטמ"ר שומרון.