יושב אוהד בתום שבוע מעיק ופתאום עולה בו געגוע לימים שבהם הקבוצה שלו דרסה את הליגה הלאומית. "חזרה למקום הטבעי שלה", זעקו כותרות העיתונים רגע לאחר שהפועל הבטיחה את מקומה העונה בליגת העל. איזה מקום טבעי בראש שלכם, למען השם? טבעי זה להיות מועדון גדול יחסית, או לפחות מעניין, רווי אכזבות לצד התעלות פה ושם, דאבל ואירופה לצד מאבקי תחתית, אתם יודעים, אבל להיות כל כך בינוניים? כל כך לא פה-לא שם? זה לא הפועל. זה לא טבעי.
אז מהי הפועל של השנה, אם במקרה תהיתם? ובכן, בעיקר בינונית. מאוד בינונית וגם קצת משעממת. היא מתקשה לעורר תחושות כלשהן. היא בנויה על תקציבים מוגבלים ויכולת מוגבלת וכן – גם שחקנים מוגבלים, לפחות ברובם, סליחה. אה, וגם אצטדיון מוגבל כל עוד העבודות בבלומפילד נמשכות. אגב, גם כשהעבודות יושלמו – הפועל עלולה להיבלע בתוך המתקן המשופר והחדיש. לך תוכיח לאנשים שפעם היה פה אחרת. או שאתה לא הפועל חיפה (שוב, סליחה).
לפחות בליגה הלאומית היינו משהו. ראש לשועלים. היה פה קצת יותר מעניין, אתם יודעים. אה, וניצחנו משחקים. אמנם אלה היו הגלקטיקוס ממרמורק וכוכבי עפולה המשודרגים שהבסנו, עילויים שכמותנו, אבל ראינו גולים ומשחקי צירופים ואין ספור מהלכים מקריים שבסופם חגגנו משהו. לא ברור מה, אבל זה עשה לנו שמח, אני כמעט משוכנע בכך. אז כן, הרמה לא כזו טובה, והמתקנים שם מעט מביכים, אבל היה עניין. תנו לנו קצת עניין, רבאק.
הבעיה היא שבשונה מהליגה הלאומית, ליגת העל זה עניין מעט יותר מורכב. זה לא שהרמה היא הרבה יותר גבוהה, או שכל המתקנים משדרים אירופה, או ששחקנינו האמיצים נדרשים להתמודד מול אריות היבשת, אבל קשוח כאן. מאוד קשוח. שוב דוחא, שוב משחק חפירות מעצבן ומעיק, מזל שחולץ תיקו בתוספת הזמן מגול מקרי ועצמי. טוב, גול מקרי ועצמי זה קצת הפועל, אבל זה עדיין קורה ללא הריגוש. העניין. המשהו.
אז מה הלאה? קשה לדעת, בחיי. ההנהלה הצנועה שלנו (עד שזה מגיע למחירי כרטיסים ומנויים) קבעה שרכש חדש לא יגיע עד ינואר, ונאלץ לחיות על הזיקרים והמוליצ'ים עד אז. האם זה יספיק למשהו? השאלה היא איך מגדירים "משהו". כן, יש מצב סביר ביותר שלא נראה את הטבלה מלמטה, שננצח כמה משחקים ושנמהל במקום שממנו לא רואים כלום, כלומר, באמצע הטבלה, אבל זה לא צפוי להוסיף עניין לחיינו. או משהו. מעולם לא רצה האחד שהדרבי לא יגיע. זה הולך להיות מכוער, אפילו מכוער מאוד.
