"אני חושב שיצר האדם הוא קודם כל רע", אומר לנו א', אסיר בבית הכלא מעשיהו. "הרע זה הדברים הקלים. קל לנו ללכת עם אישה נשואה, קל לנו לא ללמוד למבחן אלא להעתיק בו. אבל אני חושב שאת הדברים הטובים, אלא דברים שבאמת אתה צריך להשקיע עליהם ולעבוד עליהם, זה לא בא לך בקלות. ובגלל זה כשאתה מגיע למקום הזה זה מקום הרבה יותר טוב. לפי דעתי, לצערנו, היצר שלנו הוא קודם כל רע. מכאן מגיעה המלחמה שאנחנו צריכים להילחם בה, כל יום. מהמלחמה הזאת אנחנו גדלים, מתבגרים. מהמלחמה הזאת אנחנו נהיים אנשים טובים".

א' סחר בנשק. הרבה נשק. הוא נשפט גם על תקיפה, איומים, ירי באיזור מגורים, הלבנת הון, נשיאה וייצור. את העבירות עשה כשהיה קטין, ולכן למרות שנשפט כבגיר, התחשבו בגילו. בשנה האחרונה משתתף א' באחת מתוכניות הטיפול הרבות המתקיימות בבתי הכלא השונים.

הכניסה למרכז החינוך בכלא מעשיהו. (צילום: ענת יורובסקי)

10,500 אסירים פליליים יושבים בבתי הכלא בישראל. הם אזרחי המדינה, ויכולים להיות כל דבר בין גנבי רכב או מגדלי מריחואנה, לבין רוצחים, עברייני מין, או פדופילים. רובנו לא מקדישים יותר מדי מחשבה לאותם אסירים. לפעמים, אנו שומעים בחדשות על פשע שמזעזע אותנו, מאחלים לאותו פושע מתועב "להירקב בכלא", ושמחים לשמוע שהוא אכן בדרכו לאחד. אנחנו לא מקדישים דקת מחשבה לכך שבעוד שנה, חמש שנים, או עשר שנים – אותו פושע שביצע מעשים מזוויעים ישתחרר. הוא יצא מהכלא, יגור לידנו, ילך לצדנו ברחוב. יש דרך לאותו אדם להשתקם? להעביר אותו תהליך שימנע ממנו לאנוס שוב, לתקוף שוב, לקחת חיים נוספים?

"תמיד יש אלטרנטיבה"

5,000 אסירים, המהווים כמעט 50% מסך האסירים הפליליים בבתי הכלא, לוקחים חלק באחת הקבוצות הטיפוליות השונות המופעלות כיום בבתי הכלא השונים. 1,500 אסירים נוספים, לומדים בכיתות החינוך השונות. טווח המחלקות הטיפוליות הקיימות בבתי הכלא היום הינו רחב ומגוון מאוד: טיפול באלימות במשפחה, באלימות, באלימות קשה, גמילה מאלכוהול, גמילה מסמים, טיפול במי שצורכים תחליפי סם, טיפול במי שסובלים מתחלואה כפולה, טיפול בהפרעות קשב, טיפול בעברייני תנועה, אגף ייעודי למאסרים ראשונים, ועוד.

אגפי החינוך בבתי הסוהר מציע לאסירים להשלים לימודי 8, 10 או 12 שנות לימוד. בנוסף, ניתנת האופציה להשלים בגרות חלקית או מלאה. כשהם משתחררים, לא מצוין על תעודה זו כי היא הושלמה בכלא – אלא שהיא של האגף לחינוך מבוגרים של משרד החינוך. אופן זה מאפשר לאסירים להראות את התעודה בחיפושי עבודה מבלי להסגיר שבילו זמן בכלא. בניגוד לאמונה הרווחת, לאסירים אכן מתאפשר להתחיל לימודי תואר באוניברסיטה הפתוחה במהלך שהותם בכלא, אך לימודים אלה ממומנים באופן מלא על ידי האסירים, ולא על ידי בתי הסוהר או שירות בתי הסוהר.

"יש עבירות מסוימות, שהמחשבה הזאת האם יצר האדם רע מנעוריו או לא, מאוד באה בהן לידי ביטוי. בסוף, אני חושבת ומאמינה שלאדם יש זכות בחירה, ויכולת לבחירה", אומרת לנו גנ"מ דפנה דואיב, העומדת בשנתיים האחרונות בראש תחום החינוך, השיקום והטיפול בשירות בתי הסוהר. "האדם לא תמיד יודע שיכולת הבחירה שם. הוא לא תמיד מאמין ביכולת שלו לבחור. הוא לא תמיד פנוי לעשות את זה. לפעמים הוא בהישרדות, לפעמים הוא בתוך הכאוס של עצמו. והתפקיד שלנו פה הוא בעיקר לשקף לו את זה. ולהראות לו את האלטרנטיבה. כי תמיד יש אלטרנטיבה. ואיפה שיש אנחנו נכנסים. גם איפה שאין."

כלא מעשיהו. (צילום: ענת יורובסקי)

מהרגע הראשון של המפגש מתנהל א' מולנו ומול סגל בית הסוהר בנימוס מופתי. כולו כריזמה וחן, עד ששואלים איזו עבירה הביאה אותו לבית הסוהר מעשיהו. א' לא מספר מה הוא עשה, אלא מה אחרים "טענו" שהוא עשה. זאת, גם לאחר שהורשע במעשים, ונמצא בתהליך שיקום בכלא. "אני שפוט על כמה דברים, זאת פרשה דיי גדולה. החקירות הסמויות התחילו כשאני הייתי בן 16. טענו שאני מתעסק בסחר בנשק. בגיל 18 נעצרתי, הייתה פשיטה גדולה, תפסו 500 אקדחים, רובים, נשקים, ו-50,000 כדורים".

"לא כל כך למדתי, אבל למדתי ביסודי, משם עברתי לבית ספר משולב של חטיבה-תיכון, אבל מכיתה ח-ט הפסקתי ללמוד. משם היה בעיקר פשע. בגיל 14 עזבתי את הבית. חזרתי בגיל 18 רק בגלל תיק שבו קיבלתי מעצר בית והייתי חייב לחזור להורים שלי. נשארתי לגור עם ההורים בערך שנה וחצי, ואז נעצרתי. אבל מגיל 14 הייתי בעיקר ברחוב. הייתי קצת פה, קצת שם, עשיתי הרבה שטויות. הייתי ישן גם ברחוב, גם אצל חברים, הייתי מסתדר".

צריך לתת את הצ'אנס

ל' (33), נמצא מזה כשנה בכלא מעשיהו. הוא נידון ל-42 חודשי מאסר בעקבות גידול מריחואנה, וזה מאסרו השני. עבורו, השינוי המרכזי שהוא חווה בכלא, קשור באפשרות שניתנה לו ללמוד. "נכנסתי למעשיהו בפברואר. הכניסו אותי לכיתה של 12 שנות לימוד באגף החינוך. באתי בהתנגדות כלפיי החינוך. לא רציתי ללמוד, לא רציתי להיות בכיתה. עניין אותי רק הטיפול שאני צריך לעשות פה, והמשפחה שמחכה לי בחוץ, אישה ושלושה ילדים. היה לי קשה בהתחלה. קיבלתי הרבה תמיכה, עידוד ושיחות עם הסגל פה, עובדות פה נשים מדהימות, שעזרו לי להשתלב בתוך המסגרת הזאת שנקראת לימודים, שלא הכרתי גם מבחוץ. לא סיימתי אפילו 8 שנות לימוד בחוץ. לאט לאט, נתנו לי את המרחב שלי פה, ומיום ליום שעבר הרגשתי והבנתי, שאחד הדברים החשובים ביותר זה ללמוד".

הקוראים שלנו יכולים לשאול את עצמם – למה המדינה צריכה לתת לבן אדם שפשע להשלים לימודים, לעזור לו בכלל?
"אני חושב שלא משנה מה, בן אדם הוא בן אדם קודם כל. עשה טעות, לא עשה טעות. צריך לתת את הצ'אנס"

מה שעשית זה טעות?
"ברור. נקלעתי למצב כלכלי שלא היה מזהיר. עמדתי להתחתן. אשתי נכנסה להריון. התחלתי עם זה לפני החתונה. נולדה לנו ילדה, וכשהיא הייתה בת 5 חודשים נעצרתי. מה שעשיתי נבע יותר מהמצב הכלכלי. כמובן שזה טעות, אין ספק, תחזירי אותי בדיעבד, זה לא היה קורה, אבל כולם חכמים בדיעבד. אני חושב שמגיע לנו גם הזדמנות לתקן את העבר. לראות את הדברים אחרת. בינתיים ברוך השם אני מצליח בזה, ואני מתכוון להמשיך בקו הזה, של הלימודים. לסיים את הקורס הזה, ללכת לאוניברסיטה הפתוחה, ללמוד בכלא הכשרה מקצועית שתיתן לי מקצוע".

גנ"מ דפנה דואיב, ראש מחלקת חינוך טיפול ושיקום בשירות בתי הסוהר. (צילום: ענת יורובסקי)

יושבים פה אסירים עם עבירות שונות. אתה חושב שלכל אסיר מגיע שיקום?
"אני חושב שכן. לכל אסיר מגיע שיקום, לפחות הזדמנות אחת. אם רואים שהוא באמת עושה את השינוי, ונותן, ותורם, מתוך רצון אמיתי, אז כן, למה לא. אני חושב שצריך לתת את ההזדמנות."

במעשיהו פועלים שני אגפים של אסירים שמוגדרים כטעוני פיקוח. מדובר על אסירים קשישים, או כאלה המתמודדים עם בעיות נפשיות קשות, ועל כן זקוקים לעזרה צמודה וליווי צמוד. אסירים שנמצאים מתאימים לתפקיד מוגדרים כתומכים, ונבחרים להתגורר עם טעוני הפיקוח. הם מקבלים ליווי ושכר ומלווים את האסירים הנזקקים במהלך היום יום. ל' נבחר לשמש כתומך, ביטוי לכך שהסגל בבית הסוהר סומך עליו שלא ינצל את כוחו לרעה.

"זה תפקיד מאוד קשה", מספר ל'. "יש לילות שאתה לא ישן בכלל. אני נמצא עם טעוני פיקוח של הפסיכיאטרים. אנשים עם נטיות אובדניות, לא בריאים בנפשם. לא יודעים איפה הם נמצאים, צריך לאזן אותם מדי פעם, לתת להם את התמיכה, אם זה שיחות, יש כאלה שגם אין להם עזרה מבחוץ. עוזרים להם בהכל, בכל מה שאפשר. באים אלינו גם מקרים קשים. אסירים שצריך לפקח עליהם מאוד מקרוב".

איך לילד בן 8 יש אקדח?

מה מביא בן אדם לעבירות כאלה? איזה בחירות הובילו אותך לכאן?
"כשעזבתי את הבית בגיל 14, זאת נקודה אחת כזאת", מספר לנו א'. "יש לי כמה נקודות. בגיל 8 נתפסתי פעם ראשונה עם אקדח, בשכונה. תפס אותי איזה שוטר שבמזל היה חבר של המשפחה. אמא שלי עבדה בעירייה באגף השירות לילד, אז כל תלונה שהתקבלה בקשר לילדים עברה אליה, והיא החליטה לגבי המשך טיפול. זה יצא טוב שעזרו לי לטפל בעניין הזה בתור ילד."

איך לילד בן 8 יש אקדח?
"נגנב מאיפשהו, מאיזה בית של מישהו. נגנב ונתפס אצלי בתיק גב של הבית ספר. וזה בערך הגיל שהתחלתי להתעסק יותר בדברים האלה. הם אמנם תפסו אותי ואז הייתי צריך לשחק אותה תקופה מאוד ארוכה ילד טוב ירושלים, לא לעשות שטויות, לא לעשות שום דבר, אבל אני שחקן טוב אז הצלחתי עם זה. הדבר הכי משמעותי בחיים שלי היה לעזוב את הבית, בגיל 14."

כיתת הטיפול בהפרעות קשב, במרכז החינוך בכלא מעשיהו. (צילום: ענת יורובסקי)

א' נמצא כרגע במחלקת האלימות בכלא, ושוקל האם לעבור למחלקה טיפולית ייעודית. כניסה למחלקה כזו תסייע לו בעתיד, כאשר ייגש לוועדה שתקבע האם ניתן לקצר את עונש המאסר לו בשליש, בין היתר בעקבות השתתפות בהליכים טיפוליים. א' מודע לאינטרס הזה, ומזכיר אותו לא פעם בשיחה. עד עתה, לקח א' חלק מתוכניות הטיפול בהפרעות קשב שפועלת באגף החינוך של הכלא. "כל השיקום שלי, כל התפיסה הזאת שיש בכלל מקום לשינוי ושצריך שינוי, התחילו אצלי מקבוצת הטיפול בהפרעות קשב. התוכנית הזאת היא הדבר הכי טוב שקרה לי. אחד הדברים שגרמו לי יום יום לשכוח שאני בבית סוהר. הייתה לי בחוץ תקופה, במיוחד מגיל 14, שהייתי בה יותר סגור. לא הייתי מעוניין בחברה או לדבר עם אנשים יותר מדי. היו לי הרבה חברים והרבה אנשים סביבי, אבל סוג האנשים וסוג הדברים שהיינו מתעסקים בהם גורמים לך להיות יותר סגור, שיהיה לך פחות אכפת לא לדבר על רגשות. ככה גם התנהלתי בבית סוהר. לפני תוכנית הקשב, ככה המשכתי להתנהג. היו לי קצת בעיות, ריבים עם סוהרים, ריבים עם אסירים. התנהלתי בפנים כמו שחייתי בחוץ, עשיתי את אותן בעיות כמו שאני מכיר. מאז שנכנסתי לקשב, לא יודע, משהו השתנה. משהו בקשב קנה אותי, ומאז נהייתי כמו בן אדם אחר. כל העניין של השיקום תפס אצלי לא רק בתור ההצגה הזאת של ללכת לשליש, באמת רציתי לשנות את החיים שלי. פתאום יש לי את הרצון לשנות משהו. עד עכשיו לא היה לי רצון להשתנות, חשבתי שמה שאני עושה זה טוב וככה צריך גם לעשות את זה. וחוץ מכל הכלים שזה נתן לי לאיך לשנות, הדבר שהכי טוב שזה נתן לי זה את הרצון לשנות. זה מה שאני יכול תמיד לזקוף לזכות הקבוצה".

מה עושים שם? איך טיפול בהפרעות קשב וריכוז יכול להיות משמעותי כל כך?
"משהו בהווי של כל מה שיש פה, נותן לי הרגשה אחרת לגבי כל הקצינים וההנהלה והסגל. משנאה מאוד קשה איתה גדלתי, זה פתאום הבנה שאולי באמת יש אנשים שרוצים בטובתי, וההתנגחויות שלנו הם אולי באמת כי אני הולך בדרך לא טובה. לא דרך שלא טובה בשבילם, דרך שלא טובה בשביל עצמי. תמיד הסתכלתי על זה כאילו יש טובים ויש רעים – אנחנו הטובים והם הרעים. הם זה המערכת, השב"ס, המשטרה, המדינה. הבית ספר. מוסדות. הייתה לי בעיה מאוד חמורה עם מוסדות. בגלל זה גם לא הלכתי לצבא."

לגייס כוחות

"אחת הקבוצות פה היא קבוצה של שיתוף", מספר א'. "פעם בשבוע, יושבים כל הקבוצה, עם קצינת חינוך ועו"סית, ומתחילים לדבר. איך היה השבוע, איך היה השבוע ביחס לזה שהיום אתה יודע שיש לך בעיות קשב וריכוז. אני לא הייתי משתתף הרבה בהתחלה, עד שלאט לאט בשביל להגיע לקבוצה הזאת הייתי מוכן להפסיד הרבה דברים אחרים. זה נהיה משהו שאתה מחכה לו. זה משהו שברגע שאתה מקבל אותו, אתה משתוקק רק להגיע לדברים האלה. זה נהיה לי ממש כיף".

"המערך שלנו הוא מערך מאוד רחב", מספרת דואיב. "אני אחראית על שלושה תחומים מרכזיים – תחום השיקום, תחום החינוך לסוגיו – חינוך הפורמלי ובלתי פורמלי – והמערך פסיכולוגי שמסווג כתחום הטיפול. בתוך המערך הזה, ההסתכלות שלנו על הבעיות של האסיר היא הסתכלות הוליסטית, וכך גם המענה. לכן נכנס פה תחום מאוד משמעותי שהמשולב בנושא, התחום התעסוקתי. אנחנו מתעסקים בהכשרה מקצועית, בהחזרה לעולם העבודה, ולפעמים שילוב לראשונה בעולם העבודה. כישורי חיים, כישורי עבודה, יכולת עבודה, התמודדות עם מעסיק, דברים מהסוג הזה. תחום נוסף הוא מערך של שיקום רבני באמצעות יצירת חיבור לדת. יש לא מעט אסירים שמוצאים מקור ומקום לעשות שינוי דרך העולם הדתי. דת היא מסגרת שמעמידה גבולות מאוד ברורים. לאסירים שבאים מבתים מסורתיים, מאוד קל להתחבר לסוג הזה של השינוי, ולהיצמד למותר ואסור. ומבחינתנו אנחנו צריכים לתת להם את המעטפת שנדרשת על מנת שזה יישאר, על מנת שיהיה בזה עומק רגשי ודתי".

כלא מעשיהו. (צילום: ענת יורובסקי)

"עבור אנשים שנמצאים בתוך תהליך טיפולי, אנחנו מפעילים בשירות בתי הסוהר קרוב ל-20 מחלקות טיפוליות. המחלקות הטיפוליות האלה פועלות כמו קהילה טיפולית, אלה בעצם אגפים קטנים שעוסקים בטיפול נטו. כלל האסירים במחלקות נמצאים בטיפול פרטני ובטיפול קבוצתי, נושמים טיפול. לאורך כל התקופה שהם שם, זה השיח: מה עשיתי, למה עשיתי, איך זה קרה, מה קרה לקורבן שלי, ועוד. ויש בכלא גם לא מעט אנשים שעוברים תהליכים טיפוליים דרך הקבוצות, או באופן אחר ומצומצם יותר".

דואיב מספרת על הקשיים הכרוכים בכניסה לתהליך טיפולי-שיקומי בעודך אסיר, ועל המכשולים המונעים מאסירים נוספים לעבור אותם. "כדי להיכנס לתהליך שיקומי, צריך לגייס המון כוח. יש אסירים שמסוגלים לקום בבוקר וללמוד בכיתת לימוד. שרק על זה, לוקח לנו לא מעט השקעה – להגיע למצב בו האסיר ייצר לעצמו סדר יום, לקום בבוקר, להתלבש, להתגלח, להתקלח, ולצאת ללמוד 4 שעות בכיתה. פתאום נדרשים להגיש עבודה, לעשות שיעורים, אפילו אם לומדים 8 שנות לימוד למשל. לפעמים לאנשים זה חוויה ראשונה, הם מאוד מבוהלים ממנה ואנחנו מלווים את זה. יש את מי שעוד לא הצליחו לגייס את הכוח הזה. שהם עוד בתהליך של השתלבות, של קליטה, של הבנה מה קרה להם, לפעמים הם עדיין מדשדשים בשימוש בסמים, או אסירים עם בעיות נפשיות מאוד קשות, שלנסות להעביר אותם תהליך כולל גם ניסיון לייצב אותם. הבעיות בכלא הן באמת בחלק הקיצוני שעל הרצף. מרבית האסירים נהנים מחלק ניכר מהסל שאנו מנסים לתת. הם מצליחים להתחבר אליו. הם עובדים, הם בקשר עם עובד סוציאלי, הם נמצאים בתוך העולם השיקומי הזה. ועדיין, יש כאלה שאנחנו לא נגיע אליהם".

זה עובד?

כשאנו שואלים את א' האם הוא מתכנן להשתחרר ולחיות חיים אחרים, אנו מגלים כמה התהליך השיקומי הוא ארוך, מורכב, וקשה. כמה יכול להיות שא' נמצא רק בתחילת הדרך. אנו שואלים את א' האם הוא השתנה. "עברתי שינוי, לא השתנתי. אני יודע שהדבר שהכי קל לי היום זה ללכת לעשות פשע. זה קל, זה כיף, זה כסף שאתה יכול לעשות במקומות אחרים. אז אני לא יודע אם השתנתי, כי זה עדיין הדבר שהכי קל לי לעשות. אבל שיניתי את היצרים שלי, שיניתי את הרצונות, שיניתי את ההבנה שלי של מה נכון ומה לא נכון. היום אני יודע שזה הכי קל, אבל זה לא מה שטוב לי".

אנו שואלים אותו האם הוא מתחרט, והתשובה הראשונית היא כן. "אין ספק שעשיתי דברים שלא הייתי צריך לעשות בתור בן אדם. אבל כשאני מסתכל על זה ברמה הכי בסיסית, לא הייתה לי ילדות בחיים. כל הילדות שלי זה לעשות פשע. אני קודם כל מצטער כי אני יודע שפגעתי בעצמי הרבה לפני שפגעתי באנשים אחרים. אני לא אוהב להגיד "אם", כי אם הייתי יכול כן הייתי מחזיר את הגלגל אחורה ולא הייתי עושה את זה, אבל זה רק אם. אני יכול להגיד שאת מה שעשיתי אני בחיים לא אדמיין לעשות עוד פעם. עשיתי דברים שלא היו צריכים להיעשות אבל הם נעשו, אז היום אני חושב שאני צריך להתעסק באיך לתקן את עצמי. מן הסתם שעשיתי דברים לא טובים, אין פה שאלה בכלל. מן הסתם שאני מצטער ומתחרט על המעשים האלה שעשיתי, אבל אין מה לעשות, הם נעשו. עכשיו צריך לדעת איך לתקן. איך קודם כל לתקן את עצמי, את הנפש שלי, וגם איך לתקן את הנוכחות שלי בעולם, לעשות יותר טוב במקום כל הרע שעשיתי".

למרות החרטה הזאת, כשאנו שואלים את א' האם החברה צריכה לסלוח לו על הדברים שעשה, עולה פתאום קול אחר. נראה שההבנה שסחר בנשק לגורמים עבריינים מהווה פגיעה ישירה בחברה, אינה מחלחלת. "אני לא מחפש סליחה של אף אחד. אני יכול להגיד, עם כמה שזה לא נשמע טוב, שכל מי שפגעתי בו היה צריך לקבל את הפגיעה הזאת. גם אם אני מצטער על זה שעשיתי את זה, אני לא מחפש את הסליחה של אותם אנשים. מה גם שרובם פגעו בי קודם. אני מחפש את הסליחה שלי לעצמי, את הסליחה של המשפחה שלי, שבהם פגעתי, אולי לא את הסליחה של החברים שלי כי הם היו איתי בכל זה, אבל של האחים הקטנים שלי, שפגעתי בהם יום יום. לא את הסליחה של אף אחד אחר. אם החברה צריכה לסלוח לי? לא חושב שזאת זכותה של החברה לסלוח לי. באיזה עניין אתם עכשיו יכולים לבוא ולסלוח לי? לא חושב שפגעתי בכם".

לקיחת אחריות על מה שעשיתי, חרטה כנה, אלה דברים שקורים הרבה? מתעקשים עליהם?
"בטח. זה א' ב'", משיבה דואיב. "יש לי פה מכתבים של אסירים שהשתתפו בסדנה, וכתבו מכתבי סליחה וחמלה לקורבנות שלהם, או למישהו במשפחה שלהם שהם חושבים שהם פגעו בו. תהליך טיפולי אמיתי לא יכול לקרות אם אסיר לא לוקח אחריות על העבירה שלו, אם הוא לא מסוגל להתייחס אליה. אם אנחנו לא מגיעים לנושא של העבירה, לנושא של הקורבן, לעובדה שהוא פגע במישהו, ולעובדה שהוא צריך וחייב בתוך בתהליך הזה להבין את זה, ואם הוא מבין את זה אז גם להתחרט ולראות איפה הוא טעה. בלי שיש את ההבנה הזאת, שגם גוזרת חרטה בדרך כלל, לא יקרה תהליך טיפולי אמיתי."

יכול להיות שכל הגישה שאומרת שיקום היא שגויה? היו לך הרהורים כאלה, שאולי אי אפשר באמת לשקם?
"אם היו לי הרהורים, אני חושבת שלא הייתי יכולה לשבת כאן. שירות בתי הסוהר משקיע המון משאבים בנושא של אסירים. אני במקצוע שבבסיס שלו מאמין בשינוי. אז בטח ובטח בשינוי שתלוי בשינוי מצב נפשי. לפעמים זה תלוי גם בציפיות שלנו. אם אני אצפה שאסיר מסוים יהפוך למשהו אחר לגמרי, ושהשינוי יהיה מקצה לקצה אולי זה לא תמיד ריאלי. אבל גם אם הצלחתי להעביר אותו כברת דרך, ותהיה לזה המשכיות, אז עשינו משהו. אני לא חושבת שאנחנו בתור חברה יכולים להרשות לעצמנו לאבד את האנשים האלה."

כיתת הטיפול בהפרעות קשב, במרכז החינוך בכלא מעשיהו. (צילום: ענת יורובסקי)

אני בטוחה שהיו מקרים שהיה לך קשה לעמוד מול אסיר מסוים, מול הדברים שהוא עשה. זה קורה?
"זה קורה. אני לא אתן דוגמאות אבל זה קורה. יש הרבה פעמים מצבים בהם מאוד קשה להכיל את העבירה. אנחנו בתור אנשי טיפול נחשפים לכתבי האישום. הם יכולים להיות מחרידים. ובכל זאת צריך לגייס את כל כוחות הנפש שלך, לא להיות סטיגמתי, ולראות מה אתה כן יכול לתקן ומה כן אפשר לעשות, ולהשאיר בצד את כל הזוועות שאתה קורא בתוך כתבי האישום. אלה דברים נוראיים, ואסירים שלפעמים אפילו הם עוד לא רוצים טיפול. אבל המקצוע שלנו כעובדים סוציאלים זה לבוא ולדאוג לחיים שלו. שהוא בסדר. שהוא חי, שהוא נושם. להגיד לכם שזה פשוט? אני זוכרת שכשהייתי עוד סטודנטית, ממש היו לי חלומות בעתה מהדברים שהייתי נחשפת אליהם."

כל אסיר יכול להשתקם? גם אסירים שביצעו את הפשעים הקשים ביותר שעל הסקאלה?
דפנה לוקחת רגע לפני שהיא עונה על השאלה הזאת. אחרי שתיקה קצרה, היא עונה "אני מאמינה שכן. אני מאמינה שטווח השינוי הוא השוני ביניהם. הוא נובע מהאישיות של האדם, מהרקע שלו, מסוג העבירה. יש טווח מסוים שאפשר להגיע אליו, אנחנו בדרך כלל יודעים לזהות את הטווח הזה, ואנחנו נותנים מענה שתפור לטווח הזה. אני מאמינה שכל שינוי, וכל צעד שאנחנו עושים, הוא מהותי. גם אם אדם עשה עבירה קשה, ועכשיו הוא יוצא החוצה מתוך הבנה שהוא עשה משהו קשה, ועדיין לא הצלחנו למקסם מכל מני סיבות את השינוי, עדיין עשינו משהו. עדיין הוצאנו מישהו שהנזק שהוא יעשה לחברה אולי יהיה יותר קטן. גם אם הצלחנו לייצר מצב שהוא נמצא בחוץ 5 שנים, וב-5 שנים האלה הוא היה אדם פעיל, יצרני, משולב, הלך לעבודה, תפקד – החברה הרוויחה את הניקיון שלו מהעבריינות לתקופה הזאת, שלא לדבר על כך שמבחינה כלכלית זה מסייע לחברה. ההשקעה שלנו היא באמת לייצר מצב שהאנשים האלה יהיו מסוגלים לחיות ביננו ולהיות פרודוקטיביים, ולא אנשים שבאו לעולם ולא קורה איתם בעולם הזה שום דבר. אני חושבת שהתחושה המרכזית של אנשים שעובדים פה היא שיש לנו קשר ישיר על איך החברה הישראלית יכולה להיראות וצריכה להראות".

כשאנחנו מציגים בפני א' את הטענה שהוא פגע בחברה הנורמטיבית, ולכן צריך להיענש הוא מתקומם, "אני פחות מסכים עם זה. זה כבר פילוסופיה. אני חושב שמי שפגעתי בו בתור בן אדם, אלא אנשים שאני כן אחפש את הסליחה שלהם. אבל לא מחפש סליחה מהחברה. חושב שעם כל הכבוד, ולזה שהחברה מורכבת מהרבה פרטים, אני חושב שהחברה בתור חברה פגעה בי הרבה יותר".