כשהייתי קטנה נהגתי ללכת עם אמא שלי לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור. אהבתי במיוחד את החלק שבו מכים על החזה ואומרים כל מיני דברים רעים שעשינו. הרבה דברים, ככה ליתר בטחון, שיכסה את כל האפשרויות: פשענו, בגדנו, עוינו, סררנו, דיברנו דופי ועוד… מה נקרא – וידוי. אהבתי גם את תפילת הכוהנים, במיוחד את החלק שהיה אסור להסתכל והצצתי בכל זאת, לשבריר שנייה, שובבית שכמותי.
התרגשתי, ועדיין מתרגשת, בתפילת 'נתנה תוקף', בה אלוהים הוא הרועה שלנו ואנחנו הכבשים, 'כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו' (כמה שנים לקחת לי להבין מה זה! הרי לא היה אז פלאפון, וגם אם היה – יום כיפור ולא מתאים לבדוק), בסיומה מונים את כל צורות המיתה האפשריות. הדרמתיות משכה אותי וגירתה את סקרנותי: "ובשופר גדול יתקע, וקול דממה דקה ישמע, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון" (תאמינו לי שאני כותבת את כל זה מבלי לפתוח את מחזור יום הכיפורים?).
בהתחלה חשבתי ש'חיל ורעדה' אלה שמות של אנשים. אז דמיינתי אותם 'יאחזון' – אוחזים זה בזה. אחר כך הבנתי שחיל ורעדה הן תחושות שאוחזות את האדם, אז חשבתי איך מרגיש בגוף חיל ורעדה, והאם זה מה שקורה עכשיו בבית הכנסת למשמע התפילה. דמיינתי את המוות שלי ותהיתי האם מישהו שם למעלה, אבינו המדובר, יודע כבר עכשיו איך אמות. האם יש קשר בין מה שאעשה בחיי בעולם הזה ואיך ומתי אמות ובאיזה מיתה? מי בדליקה ומי בשריפה, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעש ומי במגיפה ואיפה אני נכנסת בתוך כל התרחישים הללו. שאלתי את עצמי, ועדיין שואלת, האם יש דרך בכלל להאריך את החיים האלה? ומה הקשר בין זה למעשים טובים? תיארתי לעצמי בעיני רוחי את שרפתי או סקילתי, והתלבטתי מה יותר כואב ואיך עדיף, וגם מה יותר הירואי.
בהמשך לימדו אותי החיים שגם צדיקים תמימים ואפילו ילדים, תינוקות, ונערות צעירות יכולים כולם למות בייסורים ובטרם עת במיני מיתות משונות. לא מפני שהן עברייניות לא עשה אתם אבינו מלכנו צדקה וחסד, אלא פשוט כי זה טבע החיים, גם עבורנו, בנות אדם חווה ולילית:
מָשׁוּלות כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום נעוּף
בשלב מוקדם בהתבגרות עלה בי ספק ברעיון של קיומו של אלוהים. ולכן אך טבעי הוא שסלדתי מהחלקים בתפילה שחוזרים פעמים רבות, בעיקר אלה שמהללים את אלוהים הזה. חשבתי שזה פגאני ומוזר ולגמרי לא מודרני. חשתי זרות. בהמשך, כעסתי על היותי תקועה הרחק בעזרת הנשים, מורחקת מארון הקודש, או מהגברים, או ממה שקורה שם למטה ונגזר עלי להיות מרוחקת ממנו. גם אז מה שקרה אצל הגברים הרגיש מעניין ורציתי בקרבתם וביחס שלהם, מנופפת לשלום ועושה פרצופים לאבא מלמעלה. המשכתי לבוא בעיקר כדי שאימא שלי תהיה מרוצה.
מאז כבר הפסקתי לא להאמין באלוהים והתחלתי להבין את הקטע שבלהתפלל ולחזור על דברים הרבה פעמים גם אם לא בטוח שיש בהם הגיון, או שיש בהם הגיון שאיני מבינה. התחלתי לראות את השכבות והקיפולים שבין המילים, ואהבתי את אי הידיעה והחידה שבאוסף התפילות. מצאתי בהן שעשועים, פירושים ועניין. על אף ההסתייגויות שלא סרו ממני, ועדיין. נהגתי להסתכל בסקרנות במתפללים המרוכזים הנעים בחזרתיות, כל אחד בדרכו המיוחדת. אחד משחק בפאה תוך כדי תנועה, אחר מניע את האגן שלו בצורה מופרזת, אחד מסלסל בשירה ואחד מזייף, אחר נע מימין לשמאל ומטלטל ראשו. הנשים, יותר צנועות בביטויין התפילתי, נעו בעדינות ולעתים הביטו מעלה בעיניהן המופנות פנימה כמבקשות דבר, בתחינה ובאמונה.
כשהיינו קטנים, סיפרו לנו בבית הספר את הסיפור המוכר על אותו נער נבער שלא ידע קרוא וכתוב, אך שריקתו חדרה את שערי השמים יותר מכל תפילה. היה זה בהחלט סיפור מעורר השראה, אך בבית הכנסת שאני הסתובבתי בו אף אחד לא שרק. כולם התפללו כמקובל. אף דרמה לא התחוללה, למעט נשים שהקפידו להתעלף מעת לעת בתפילת הנעילה.
בתיכון, ביליתי את יום כיפור עם החבר המיתולוגי שלי, מיכאל. אחרי שהלכנו קילומטרים בלילה עם כל החבר'ה כנהוג, גאתה בנו התשוקה, לא עמדנו בפיתוי והזדיינו כל הלילה. בבוקר הייתי רעבה אבל לא אכלתי! בכל זאת, צמה ביום כיפור כבר מגיל 11 (התחלתי שנה לפני הבת מצווה כדי לא לפשל ברגע האמת. כמו בחזרה גנרלית). אני זוכרת שהרגשתי אשמה, למרות שבאותו ערב ולמחרת הייתי בבית הכנסת כמו ילדה טובה. משהו בפנים אמר לי שביום כיפור אסור להתענג, וכשקראנו בתפילת מוסף את המשפט "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע", הכיתי בחזי קצת יותר חזק, כשצל של חיוך גנוב עלה על שפתי.
לתפילה הפותחת את יום הכיפורים, 'כל נדרי', קודם המשפט האלמותי, אותו אומר שליח הציבור שלוש פעמים: "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".
מי הם אותם עבריינים? הגנבת? השקרן? המניפולטיבית? הנצלן?
כילדה אני זוכרת את עצמי מסתכלת סביב בבית הכנסת ושואלת את עצמי, מי הם העבריינים שבינינו? איך אוכל לזהות אותם? האם מישהו פה רוצח? גנב? אנס? האם שוחררו מהכלא במיוחד על מנת להתפלל עמנו? המשפט הזה השרה בי פחד והיה לי ברור שאותם "עבריינים" הם אנשים מסוכנים שנכנסו לבית הכנסת בהיתר מיוחד: 'חבר'ה, רק הפעם, לפנים משורת הדין, אנחנו מסכימים לכם, כי יום כיפור. אבל don’t push it למה זה ככה… ג'סטה במיוחד… בצאת הצום אתם חוזרים לכלא.'
אני מציעה לעצמי, ביום כיפור זה, להתפלל עם העבריינית שבתוכי, לשחרר אותה מהכלא שבלבי, ולו ליום אחד. להזמין לתפילה את הצדדים ה"עברייניים" בי שלרוב אני לא מסכימה להתפלל אתם:
זאת שהגיעה לבית הכנסת הישר מלילה פרוע ללא שינה
הזונה שבי, הפתיינית, הכלבה
הקורבנית המרירה
הנצלנית השקרנית, האנוכית, הקנאית
הילדה הקטנה והבכיינית שמסרבת לקחת אחריות
האישה הקשה, הכועסת והמאשימה שבי
חולת האהבה, הבוגדת
עם כל הצדדים-צללים המודעים ובעיקר אלה המוכחשים, המודחקים, אתפלל. אם לא אתן להם מקום, הם מחכים לי בפינה, ממש בצאת יום כיפור, כדי לנהל אותי כל השנה.
ולכן, אבינו מלכנו, חנני וענני, כי יש בי מעשים.
ובכל זאת, ואולי בשל זאת, מעזה לבקש: כתוב לחיים טובים כל בני בריתך, גם אותי.
נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי. וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי. וּשְׁבוּעָתָנָא לָא שְׁבוּעות
עם התרת הנדרים, האיסורים והשבועות
זמן להחלטות חדשות
זמן לחיות כמו שנרצה לחיות
אולי השנה נחליט להתפלל כל יום עם העברייניות והעבריינים שבתוכנו, בחמלה, כי לכל העם בשגגה.
