מן המפורסמות היא שכשעציר יהודי עומד למשפט, הסיכוי שיגיע לדיונים עם כיפה וציצית, חרף היותו חילוני גמור, הוא גדול ביותר. יש שיאמרו – ככל שגדולה העבירה גדלה הכיפה. בציבור החילוני נהוג להתייחס לתופעה הזו בציניות מתבקשת, כזו הרואה בסממנים הדתיים אך ורק מראית – ללא תהליך פנימי עמוק וכן של חרטה. החשדנות הזו, שאנו מפנים כלפי עבריינים, לא מופרכת, חרטה היא תהליך נפשי ארוך, שבקצהו ניצבת ההכרעה להיות אדם אחר, המכפר על מעשיו. אך החשדנות שלנו לא נובעת מכך – אלא מהאופן בו אנחנו מבינים מהו פשע.

שאלנו את האסירים שפגשנו במעשיהו האם הם חושבים שיצר לב האדם, רע או טוב מנעוריו. הם ענו, ככל הנראה על עצמם, על איך הם מבינים את מה שהביא אותם לדבר עבירה. אבל אולי זה בכלל לא משנה, מה הבסיס, אולי משנה רק מה עושים איתו, התהליך?

זה מוביל אותנו לשאלה אחרת – שיקום. בדיוק לפני שנה, פורסמה במדורי הפלילים כתבה מזעזעת באופן יוצא דופן. קסאו טגניה, בן 27, הורשע באונס של אישה לוקה בנפשה. הוא פרץ לביתה, אנס אותה, התעלל בה פיזית, גרם לה לשברים באף ובארובת העין, וכרת את אחת מאצבעותיה. השופטים כתבו על טגניה כי "הדעת מתקשה לקלוט את מידת הרוע והברוטאליות שהתגלו במעשיו". וכי "הנאה סדיסטית מתגלה במעשיו". לאחר כל זאת, נגזרו עליו 19 שנות מאסר.

טגניה, שפרץ, אנס, התעלל, השחית את גופת קורבנו – ישתחרר מהכלא לכל המאוחר כשהוא בן 46. לאחר מכן, צפויות עבורו שנים ארוכות בהן הוא יגור בקומה מתחתינו, יסתובב ברחובות ובפארקים שלנו, יקנה בסופר בו גם אנו עושים קניות, יעבוד במקומות העבודה בהם אנו עובדים. היינו רוצים להעלים את טגניה מעל פני האדמה. איננו יכולים לעשות זאת. היינו רוצים לא לחשוב עליו – זה אפשרי, אבל זה לא מעלים את הסכנה שעלולה להיות גלומה בו גם בהמשך. אם כן, האם יש דרך לגרום לכך שתשע עשרה השנים אותם יעביר מאחורי סורג ובריח, יהיו בעלות ערך? ישנו אותו? יובילו לכך שכשהוא יחזור לרחובותינו, הוא לא יחזור על מעשיו?

השאלה איך צריכה חברה להתייחס לפשע ולמבצעי הפשעים היא משאלות היסוד התרבותיות, המוסריות והמבניות של החברות האנושיות לאורך ההיסטוריה. כל חברה צריכה להחליט אילו מעשים נחשבים פשעים, איך למנוע מאנשים לבצע אותם, ומה לעשות עם אלו שעשו אותם.

בסופת ההוריקן שהתרחשה ברחבי ארה"ב בשבוע האחרון, החליטה מדינת קרולינה הדרומית שלא לפנות שני בתי כלא, שנמצאו בנתיב ההוריקן פלורנס. הסיבה הרשמית היא שבטוח יותר עבור האסירים בתוך בתי הכלא, ושהעברה שלהם מורכבת ומסובכת. ייתכן שמדובר עובדות מוצקות, אך לא מן הנמנע שההחלטה הזו מבטאת הלך רוח, יחס חברתי, כלפי אלו המבצעים פשעים, ולעיתים כלפי אלו שעדיין לא נשפטו.

בישראל אין עונש מוות, אמצעי ענישה והפחדה שהיה נהוג ונפוץ מאוד בעבר ועדיין קיים במדינות שונות. החלטה של חברה, באמצעות מערכת המשפט, לקחת חיים, היא הקצה של לשחק אותה אלוהים. הקצה של לחשוב שבני אדם הם כן בוחני כליות ולב, תכונות המיוחסות בכל הדתות לאלוהים. בקצה השני, אפשר למקם את ההיגיון של השיקום.

כותב הרבי מברסלב בליקוטי מוהר"ן, "דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה, וְזֶה בְּחִינַת "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ"".

השיקום לא מבקש להעלים את הרע, או את הבחירה בו, הוא מניח את אפשרות השינוי, את אפשרות הבחירה בטוב כאפשרות אין סופית, כמו ביום כיפור. כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן. כל עוד הנשמה חיה, יש אפשרות בחירה, ועל האדם לבחור בטוב.

בתפילות יום כיפור מופיעה תפילת וידוי קטן, וידוי הוא תחילתו של תהליך התיקון, השינוי – השיקום. החטאים מופיעים בצורת הרבים שלהם, ככה שהציבור עומד יחד, צדיקים עם רשעים, החטא הוא של כולם, ולא רק מי שבפועל ביצע אותו.

אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי.
העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו.
טפלנו שקר. יעצנו רע. כיזבנו. לצנו.
מרדנו. ניאצנו. סררנו. עווינו.
פשענו. צררנו. קישינו עורף. רשענו.
שיחתנו. תיעבנו. תעינו. תעתענו.

אולי בנקודה הזו מצוי מפתח להבנה מורכבת יותר של פשיעה ופושעים. האחריות על הפושע היא מוחלטת, אבל החברה והסביבה הן חלק מזה, לפעמים גם חלק מהסיבה. הפושע עצמו חייב לשאת בעונש על מעשיו הרעים, אבל שאר האנשים, כמו שבמשטרת ישראל אוהבים לכנות אותם, הנורמטיביים, חייבים לפחות לשאול את עצמם איך הם קשורים גם הם, גם אנחנו, למעשה.

מכאן, יצאנו לפגוש את האסירים. שוחחנו איתם על החיים שלהם, על העבר שלהם, על הפשע אותו ביצעו. חלקם ידעו להתייחס אליו באופן ישיר, תוך הכרה, חלקם עדיין לא. שוחחנו איתם על תהליכי השיקום בהם החלו לקחת חלק, ועל אלה שעוד צפויים להם בהמשך הדרך. השיחות האלו הציפו בנו מחשבות על לקיחות אחריות, על כנות אל מול העמדת פנים, על ניסיון ממשי להשתנות תוך ידיעה ברורה שגם ב"שינוי" מזויף גלומות פריבילגיות. על טיבה של נפש האדם, על מידת ההשפעות החברתיות עלינו כפרטים, ובעיקר – על הרצון והיכולת להשתנות.