כבר ארבעים וחמש שנה. עוד יומן מבצעים נחשף, מביא את הדברים כפי שהם, כפי שהיו אז, ביום הכיפור ההוא, כשמתוך רגיעה מוחלטת ושקט קדוש של חג נשמע פעמון האזעקה וכולם ירדו במהירות לישיבה דחופה במרכז הפיקוד. "זה הולך להיות משהו גדול, להזעיק את כולם מהבית. עכשיו!".

והם מתייצבים, איש איש בעמדתו ממתינים לפקודה, אחד שותק, אחד מדבר – והנה זה בא (תמלול מסליל ההקלטות):
"חברה. חשבנו שצפוי לנו יום שבתון. טעינו. בגדול טעינו. הגיעו הדיווחים האחרונים – הולכת לפרוץ מלחמה. בוודאות. היום בשעה שתיים. בשתי חזיתות. והיא תמשך הפעם יותר מששה ימים. וזה אומר הרבה מאד עבודה היום – דווקא בגלל שיום כיפור. ואתם יודעים, חייבים להכין ולסיים הכל בזמן. אז שימו לב כולם – להוציא מהמדפים את כ-ל הכרכים של ספר החיים, גם את אלה שכבר חתמתי, ולעדכן מחדש. צריך לכתוב מחדש וצריך לחתום מחדש. יש לנו שלושת אלפים שמות להוסיף עד הערב. שתיים שלוש זווז!"

מאז הופקו לקחים, נערפו ראשים, שופדו קודקודים, נכתבו תפילות חדשות ושופרו המון דברים ושוב זה לא יכול לקרות.

אבל את הטירוף של אותו היום, יום כיפור 1973, לא שוכחים שם עד היום.

מלחמת יום הכיפורים

או שכן שוכחים.
ביום כיפור 1973 קרה משהו. אחת התוצאות היתה שהיום הזה הפסיק להיות יום של אלוהים וצום ותפילות והפך ליום של מלחמה וזכרון. יום של סליחות הפך ליום של אין-סליחה.

ונדמה לי שעוד תופעת לוואי של ההדתה שאין לאן לברוח ממנה, היא מחיקה של המלחמה וחזרה ליום ה"יהודי" הוותיק. תסתכלו בעיתונים. לא שיש משהו רע במחיקה של טראומות. אבל יש משהו רע במחיקה הולכת ונמשכת של מדינה שהיתה.

(פורסם לראשונה בספטמבר 2017 בבלוג "כל הדברים גדולים כקטנים")