הם נולדים לתוך עולם סטיגמטי הממהר להדביק תוויות וקטלוגים. התיוגים המנומסים יותר נעים איפשהו על ציר בין 'מיוחדים' ל'ייחודיים'. הנחמדים פחות מכילים בתוכם גסויות והשפלה אינסופיים. ובכל זאת, ההורים לילדים על קשת המוגבלויות לא מוותרים לא לילדיהם ולא לחברה הישראלית, לה ילדיהם מעמידים מראה שקשה להביט על התמונה שמשתקפת ממנה; שכן רובנו, אם לא כולנו, נמצאים בתקופה כזו או אחרת של החיים, עם מוגבלות (או מוגבלויות) שונות, בין אם פיזיות או מנטליות ולפעמים במשולב. ובכל זאת – אנחנו פועלים רבות כדי להרחיק את המוגבל, המוגבלת והמוגבלות מחיינו.
בשנה האחרונה הם יצאו למאבק רחב שנמשך כבר מעל למספר עשורים ותפס תאוצה כאן בארץ בשנים האחרונות. סביב עוד סבב דיונים על 'רפורמה בחינוך המיוחד' שנמשכה מספר חודשים בין האביב לקיץ האחרונים, גילו ההורים שהמדינה, למרות כוונותיה הטובות (בעיניה), בוחרת להפריד את ילדיהם משאר הילדים בישראל ומתמרצת מוסדות חינוך מופרדים. חזון החינוך המשולב, שקורם עור וגידים במספר ארצות מערביות מזה מספר עשורים, טרם הצליח לתפוס אחיזה רחבה בישראל; הן מבחינת התפיסות המערכתיות של מערכת החינוך, הן מבחינת הכשרת אנשי החינוך וכמובן, שמבחינת הרצון להשקעה תקציבית.
אך אולי מדובר פה על תופעה המצביעה על זרמי עומק קשים יותר בחברה הישראלית, זרמי עומק המשקפים פחד מהשונה, מהחלש, מהמוגבל והרצון להתרחק, פיזית ותודעתית, מתופעת המוגבלות – אותה חווה כל אדם בתקופה כזו או אחרת במהלך חייו, בין אם מילדות, תקופת ההתבגרות, החיים הבוגרים ובוודאי – שבזקנה.
אפשר כמובן לדבר על פערי התפיסות בין אנשי החינוך המקצועיים בתחום לבין תפיסת משרד החינוך את העניין, על הקשיים הביורוקרטיים והתקציביים ביישום רפורמה קונסטרוקטיבית ונחוצה ובכללי עוד ביקורת על הקושי הבלתי נסבל בניסיון לתקן פגמים בחברה שלנו ברמה הלאומית. אבל בעיניי, ביום כיפור הזה, עדיף שנביט בעיניי ההורים שלוחמים את המאבק למען ילדיהם (וילדנו) – ונראה כיצד הם ממשיכים להילחם לבד מול המדינה. אלו הם ההורים שמגיעים לכל הוועדות והדיונים. שמביאים את המומחים וחזית המחקר בתחום כדי שהמדינה והציבור יכירו את החלופה לחינוך המופרד, חלופה שקיימת ועובדת במקומות רבים בעולם ובמעט מהמקומות בהם היא מיושמת בארץ. אלו הם ההורים מציעים את ההמלצות היישומיות הנדרשות לשילוב אמתי ושוויוני, שלא מפחדים לריב על גודלו הנחוץ של התקציב והאופן בו ביצוע ההחלטות יתקבל והמדיניות הנכונה תיושם. אלו הם ההורים שיוצאים בזמנם הפנוי המועט לכיכר רבין, ולביתו של שר החינוך ולעוד מאות הפגנות ברחבי הארץ, הכל כדי שלילדיהם יהיה מקום שווה בחברה ואנחנו נוכל להגיד על עצמנו שאנחנו מנסים להיות חברה שוויונית יותר, מקבלת יותר, ובעיקר – שאינה מפחדת מהשונה מכיוון שהיא מבינה שאותו 'שונה' לא בהכרח שונה בהרבה מזה ש'אינו שונה' ( אם יש בכלל 'שונים' מול 'לא שונים' ברורים בחיים האלו).
בסופו של יום אלו הם ההורים שנאבקים כל יום את המאבק הפרטי-האישי שלהם על עתיד ילדיהם ואת המאבק הציבורי-לאומי שלנו, על החברה שאנחנו צריכים להיות ויכולים להיות. ועל כן, טוב תעשה החברה הישראלית אם תדע לא רק לבקש סליחה מאותם ההורים אלא תגיד להם תודה, ואף אולי, תצטרף למאבקם הצודק והחשוב.
