החקלאים הישראלים התמודדו השנה עם לא מעט קשיים: שנת בצורת חמישית ברציפות צמצמה משמעותית את מאגרי המים הזמינים; שינויי האקלים פוגעים אף הם בחקלאות, שכידוע רגישה מאד לעונות השנה ומזג האוויר לצורך גידוליה; וכמובן גם טרור עפיפוני התבערה מגבול רצועת עזה, ששרף וחרך את שדות החקלאים בגבולה הדרומי של המדינה. אולם לצד הקשיים הללו נאלצים החקלאים להתמודד גם עם איום מבית – נבחרי הציבור של כולנו. נדמה כי לא מעט שרים וחברי כנסת, מכל קצוות הקשת הפוליטית, מזניחים בכוונה את החקלאות הישראלית, ויש בהם אפילו כאלה הפועלים נגדה בגלוי משלל אינטרסים שונים.
מה דרוש לחקלאי כדי להצליח? מים, קרקע, ידע מקצועי, ושוק למכור בו את התוצרת שלו במחיר הוגן. כמעט בכל החזיתות האלה נפלו החקלאים השנה, ולא בפעם הראשונה ברוב המקרים, קרבן למדיניות ממשלתית שבמקרה הטוב מתעלמת מהם, ובמקרה הרע מנסה לפגוע בהם במתכוון.
כך, למשל, בנוגע לניהול אתגרי משק המים, נושא ממנו פוטר עצמו שר החקלאות אורי אריאל. בתכנית משק המים ל-2030, שהתקבלה בממשלה ביוני האחרון, לא מוזכר המגזר החקלאי, למרות היותו צרכן המים השני בגודלו אחרי השימוש הביתי. לכן, גם לא נקבעו בו המכסות השנתיות לחקלאי ישראל, ולכן גם לא מתכוננים המקורות מהן יגיעו אותן מכסות מים וההשקעה בתשתיות הדרושה להן.
גם בתחום הידע המקצועי מקצץ משרד החקלאות במכון וולקני, האמון על פיתוחו ושכלולו. זאת לצד המשך המאמצים לקדם את תכנית ההעברה של המכון לצפון, שעלולה גם היא לפגוע בו אנושות.
גם כאשר הגיעו השנה החקלאים למכור את תוצרתם הם נתקלו במדיניות ממשלתית, בהובלת משרדי האוצר והכלכלה, הפועלת בגלוי לרעתם. ושוב, לא בפעם הראשונה. החל מהודעה על סגירת השוק הסיטונאי באפריל, ועד למדיניות הורדת מכסים והתרת ייבוא ירקות ופירות לארץ, גם בתקופות בהן לא קיים מחסור בתוצרת מקומית איכותית.
הקרקע, במדינה צפופה כמו ישראל, היא משאב יקר ערך. אולי בכך טמון המאבק העיקש שמנהלת המדינה נגד חקלאיה. לא מעט מעתודות הקרקע אליהם פוזלת המדינה כפתרון לבעיות שוק הדיור הן אדמות חקלאיות.
לחקלאות יש תפקיד חשוב לא רק ביצירת פרנסה הוגנת למשפחות בישראל, אלא גם בשמירה על הטבע, מניעת פרוור, יצירת ביטחון תזונתי, החשוב מאין כמוהו במדינה כמו ישראל בשכונה הלא יציבה של המזרח התיכון. אם המצב יימשך כך, אולי בשנים הקרובות יצטרכו קברניטי המדינה לבקש סליחה לא רק מהחקלאים אלא מכולנו.
