השמאל הישראלי כבר התרגל להתנצל. הוא לא שמאל הוא מרכז, הוא לא סוציאליסט הוא סוציאל-דמוקרט, הוא לא מדבר על שלום כי שלום קודם עושים בתוכנו. הוא לא מוביל מאבק פוליטי, הוא מקיים "מחאה ציבורית". א-פוליטי, קוראים לזה בשמאלנית. אם יש דבר שמפחיד היום שמאלנים שמארגנים הפגנה, זה שיקראו לה מיד אחר כך "הפגנת השמאל". לכן שמאלנים מיומנים ידקלמו מתוך שינה: "זה לא עניין של ימין ושמאל". הבנתם מה קרה פה? המחאות וההפגנות החשובות ביותר שהיו כאן בעשר השנים האחרונות (שוויון לקהילת הלהט"ב, המחאה החברתית, המאבק בחוק הלאום, המאבק בשחיתות השלטונית ועוד) – מחאות שמחנה השמאל צריך היה להתהדר בהובלתן – הופקעו מידיו בהפקעה עצמית.

חושבים שהתופעה אופיינית רק למפלגת העבודה? הנה מה שאמרה יו"ר מרצ, תמר זנדברג, בהפגנה שלמרבה האירוניה עסקה בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת: "המחאה הזו היא לא עניין של ימין ושמאל או של דת ומדינה, מדובר בעניין של צדק חברתי וסביבתי". נחזור על זה רגע בהילוך איטי: עומדת מנהיגת השמאל-שמאל, מלא-מלא, ומסבירה שתחבורה ציבורית בשבת זה בכלל עניין של ירוקים מול מזהמים – לא חלילה חילונים ליברליים שנמאס להם לחיות בעוצר בשבתות וחגים, מול שתי מפלגות חרדיות ימניות שמכתיבות לציבור הישראלי כולו כיצד לנהוג.

מקובל לחשוב שבוז'י הרצוג היה הראשון בהנהגת המחנה שהתנער מעצם השיוך לשמאל, לאחר שהצהיר כי "העבודה" היא בכלל מפלגת מרכז. אחרים יגידו שהיה זה אהוד ברק, כשהקים את מפלגת "העצמאות" רק כדי לאחוז עוד קצת במנעמי השלטון. אבל מי שתרמה תרומה לא פחותה, אולי אפילו גדולה יותר, היא דווקא שלי יחימוביץ' שהובילה קו שעדיין זוכה לאהדה אפילו בקרב מתנגדיה מבית: הנפת הדגל החברתי-כלכלי בלבד. מבחינה אסטרטגית הקו הזה היה נכון מאוד ליחימוביץ', אבל רע מאוד למפלגה ולמחנה שלה. הישראלים אוהבים להגיד בסקרים שהנושא החברתי הוא החשוב להם ביותר, אבל ביום הבוחר, כשזה רק הם ואלוהים מאחורי הפרגוד, הם מצביעים על שלום וביטחון. הבריחה שלה מהשיח הקריטי הזה, כמו גם החנופה למפלגות חרדיות שמפלות נשים ואין בהן דבר וחצי דבר חברתי, יצרו צלקת שמורגשת היטב גם היום, בעידן המבולבל לא פחות של בן בריתה אבי גבאי.

יחימוביץ׳ והרצוג. שכחו מה זה להיות שמאלנים (צילום ארכיון: יונתן זינדל / פלאש 90).

בשיאה של הדה-לגיטימציה לכל מי שמזוהה עם השמאל, זו שהפכה את עצם המילה שמאל לקללה גסה, צריך לבקש סליחה. לא המסיתים מהימין צריכים לבקש את הסליחה הזו, אלא דווקא מי שאימצו הלכה למעשה את הנרטיב שקיטלג את השמאלנים כרופסים, בוגדניים ויפי נפש: מנהיגי השמאל בכבודם ובעצמם. במקום להכריז על היותם אנשי שמאל גאים ולהצעיד אחריהם את הציבור הרחב, הם קיפלו את הזנב וסיפרו לכולם שהם יותר מרכז ממרכז. ואם כל כך טוב שם במרכז, עדיף כבר ללכת על המקור. לפחות אצלו הסיסמאות עובדות יותר.

להיות שמאלני זה להאמין בכל מאודך שבני האדם נולדו שווים, גם אם הם שונים. זה לתמוך בקהילת הלהט"ב לא כי זה טרנד, אלא כי זו תפיסת עולם. ומכיוון שזו תפיסת עולם, להיות שמאלני זה גם להתנגד לכיבוש של עם אחר. כן, מותר ורצוי לדבר על הכיבוש, גם אם נדמה למישהו שלהיות סוציאל דמוקרט זה מספיק ערכי וחשוב. זה מספיק אולי בשוודיה. להיות שמאלני זה לתמוך במעורבות ממשלתית בכלכלה, בחלוקה צודקת שתבטיח שירותים ציבוריים ברמה ניאותה, אבל בלי להעלים עין כשהחלוקה הזו מעדיפה מגזר אחד על פני אחר. כן, להיות שמאלני זה מורכב, אבל המורכבות הזו צריכה להיות מושא לגאווה. סליחה שמאלנים יקרים, מגיע לכם מנהיגים ראויים יותר.