את סבא-רבא שלי, שלמה רביץ ז"ל, לא זכיתי לפגוש. מעטים הם הדברים שידעתי עליו בילדותי: ידעתי שהיה חזן ושנפטר בגיל מופלג, ב-1980, שנתיים לפני שנולדתי. יום אחד, כשראיתי בטלוויזיה תכנית בשידור חוזר על חיים נחמן ביאליק, הסבה אמי את תשומת ליבי לכך שהאיש המאוד זקן שמדבר עליו הוא סבא-רבא שלי, שהיה אחד מחבריו הקרובים. רק בגיל מאוחר גיליתי כי הוא לא היה רק חזן, אלא אדם שמאחוריו כמאה שנה של יצירה, שעל ברכיו התחנכו דורות של חזנים, ויצירותיו הן נכס של העם היהודי.

אני יהודיה חילונית. אינני מבינה דבר במוסיקה, בוודאי שלא בחזנות. החלטתי שעל אף שלא נפגשנו פנים אל פנים, אני רוצה לפגוש את סבא-רבא שלמה – להבין מי הוא היה, מה מחבר בינינו. יצאתי למסע במהלכו למדתי לא רק עליו, אלא גם על המורשת שהשאיר לכולנו, אותה ניתן לסכם בתמציתיות כך: חזנות ארצישראלית, ויהדות שאוהבת ומכבדת כל אדם באשר הוא. המילה 'התרגשות' אולי מאפיינת ביותר את הכנת הכתבה הזו: ההתרגשות שלי להיחשף לעבר המשפחתי שלי, והתרגשות של תלמידיו של שלמה עמם נפגשתי לדבר על מורם ורבם, שהיה דמות משמעותית כל כך עבורם ועבור היישוב היהודי בארץ ומדינת ישראל בכלל. חלק מאותם תלמידים הם השמות הגדולים בעולם החזנות של היום, אבל כשהם ישבו לדבר עם 'הנינה של רביץ' הם חזרו להיות ילדים או נערים שגומאים בשקיקה את הידע והאהבה של המורה הנערץ שלהם, ומתאמצים לא לזייף חלילה, כדי לא להוציא אותו מכליו.

שלמה רביץ נולד בעיר נובוגרודק ברוסיה הלבנה. באיזכורים שונים מצויין כי נולד בשנת 1871, אך באחרים מדובר על 1884 בערך. על פי שלמה רביץ עצמו המועד המאוחר יותר הוא הנכון, אך יש הטוענים כי נמצאו מסמכים המוכיחים אחרת. לדבריו של רביץ בראיון למעריב "כשהייתי בערך בין שבע וחצי, הלכתי להתפלל עם אבא. זה היה קבלת שבת בבית המדרש אצל הרב. והנה, פלאי פלאים, אני עוד זוכר את המילים שלו. הוא אמר לאבא, שיקח אותי, יסע עימי לעיירות, נתפלל יחד. וכך נתפרסם בעזרת השם. וכך מצאנו את פרנסתנו. פעם בחצי שנה באנו הביתה, לפסח ולראש השנה. היינו נוסעים מעיר לעיר, מווילנה לורשה, ועוד". כך הוא ממשיך לספר איך בין הנסיעות קיבל הצעות יוצאות דופן לשיר בבתי כנסת שונים עוד בתור ילד, דבר שלא היה נהוג בעת ההיא. כשהיה בן שתיים עשרה החל לנהל מקהלות, וגם אחיו הצטרפו אליו. כשהגיע להומל החל לקבל הצעות להופיע בעצמו לא רק בבתי כנסת, אלא גם בקונצרטים של שירה עממית וקלאסית, שם ביצע מיצירותיהם של באך, הנדל ומוצרט.

את אידה אישתו הכיר כאשר היה בן 19. לשניים נולדו ארבעה ילדים, ליובה הבכור, סוניה, רחל ודניאל. בהמשך בזמן מלחמת העולם הראשונה היה בחרקוב. בהמשך לאחר שנפטר ב1922 החזן הראשי בריגה, ברוך לייב רזובסקי, ממשלת לטבייה דרשה כי שלמה רביץ יחליף אותו וכך לטענתו ניצל מהבולשביקים. בשנת 1925 ביקר בארץ ולאחר נכן נשלח ליוהנסבורג לכהן שם בבית הכנסת הגדול כחזן הראשי אך מילא תפקיד זה רק שנתיים מתוך החמש. הוא מילא את שאיפתו לעלות ארצה בשנת 1932, ארבע שנים לאחר שעלה בנו ליובה. לדבריו לא חיכה לו דבר בארץ מלבד ליובה שהקים קיבוץ בעמק הירדן (אפיקים). עם הגעתו ארצה קשר קשר עם חיים נחמן ביאליק והצטרף למפעל אגודת עונג שבת, באולם אוהל שם בתל אביב אותו המשיך לקיים עד יומו האחרון. לאחר הפעם הראשונה בה שר באוהל שם התבקש להתמנות לשמש כחזן הראשי בבית הכנסת הגדול באלנבי בתל אביב שם כיהן כחזן בין השנים 1934 עד 1941. במקביל שימש כמורה לחזנות ומנצח על מקהלות בבית הכנסת של בית הספר ביל"ו בהנהל חיים מישורי והקים את בית הספר לחזונות סל"ה (סמינר לפיתוח החזנות). ב1978 הוענק לרביץ אות יקיר העיר תל אביב-יפו.  לחניו ועיבודיו נודעים כ"נוסח רביץ" המאופיין בעיברית טהורה ונקייה ללא סילסולים וחזרה על מילים.

הראשון שהיה לי ברור שאיתו אדבר הוא דר' מרדכי סובול, הוא אחד מתלמידיו המובהקים של שלמה, מנצח באולמות קונצרטים ברחבי העולם ובין היתר מי שמחזיק את העזבון של סבי. במהלך העבודה על הכתבה, סובול ז"ל נפטר במפתיע ובטרם עת מאירוע מוחי, בגיל 67. השיחה איתו, אולי הראיון האחרון שנתן בחייו, הפכה להיות היסטורית בפני עצמה.

סובול מקבל את פני וישר מנסה לברר 'למי אני שייכת?' וברגע שאני שואלת אותו על שלמה המשפט הראשון שהוא אומר הוא "תראי, היה לך סבא רבא גדול, גדול, גדול. עד כדי כך שכמה שהוא העמיד תלמידים באלפים, שעברו תחת ידו, אני עדיין אומר שלא כולם יודעים לאמוד את גדולתו. אני למשל מדבר איתו כל יום שלוש- ארבע פעמים. הוא כל כך חסר לי".

המפגש הראשון עם החזן שלמה רביץ

סובול החל ללמוד אצל החזן רביץ בשנת 62 כאשר היה בן 10. הוא מספר שרצה להיות חזן עוד קודם לכן, את המפגש הראשון עם רביץ הוא מתאר כך "יום אחד חוזר אבא שלי מהעבודה ואומר לי 'אנחנו ניסע לתל אביב מחר לחזן בשם רביץ' אמרתי לו 'אבל מה אני אעשה אצל רביץ?' ואבי עונה 'הוא מלמד חזנות גם ילדים וגם מבוגרים. מה אני מפסיד? אני אשלם לו, אני רוצה שישמע אותך'. אמרתי 'טוב'. מאותו יום אני קיבלתי שחרור מההורים לחזור יותר מוקדם מבית הספר, שאני אוכל לנוח כי לשם היינו צריכים ליסוע בשני אוטובוסים. הלכנו ברגל עד לכרמיה 9, שם הוא היה גר. דפקנו בדלת, פותח יהודי עקום גב, נמוך. מסתכל כך 'סובול?' אבא שלי אומר 'כן'. 'היכנס נא'. הוא דיבר אבל בגוף שלישי. אל ילדים הוא דיבר בגוף שלישי. והוא אומר לי 'ישיר נא משהו' אני ישר מחפש מי ישיר פה ואבא שלי אומר "תשיר" אז שרתי ואני זוכר את הקטע- מודים אנחנו לך, שמבצע החזן מרדכי הרשמן. אחרי שהוא שמע אותי הוא אומר לאבא שלי- 'יפקיד נא את הנער בידי' ואבא שלי ככה, לא הבין את היפקיד, אז הוא אומר 'אנוכי יערבנו מידי תבקשנו'."

החזן יוסף מלובני גם הוא מתלמידיו המובהקים של רביץ כבר כמה עשורים משמש בתור החזן הראשי בבית הכנסת הגדול בשדרה החמישית בניו יורק, הוא גם מלמד באקדמיה למוסיקה וברחבי העולם. כשאני מתקשרת אליו לניו יורק אני מרגישה כמי שמתקשרת לחבר וותיק, סבי שלמה שמר את כל התכתובות שלו עם מלובני. ההתרגשות רבה וישר עולות אנקדוטות אין ספור על סבי אותם אספר בהמשך.

גם ממלובני אני מבקשת שיספר לי על מפגשו הראשון עם שלמה רביץ "אספר לך בדיוק איך זה היה. הוא כבר עבד בביל"ו, בבית הכנסת ביל"ו, עם מקהלת הילדים והוא עבר מכתה לכתה בהנחיית המנהל חיים מישורי ובעזרתו, כדי לבחון ילדים מוזיקליים, עם קולות, למקהלה. אני באותו יום שהוא נכנס לכתה שלי, זה היה בסוף כמה ב', הוא עבר בכתה שלנו ונדמה לי שבאותו יום לא הייתי בבית ספר. יכול להיות שהייתי מקורר וכמובן שאמא שלי החזיקה אותי בבית. לאחר יומיים- שלושה, כשכבר החלמתי וחזרתי לבית הספר וסיפרו שהוא עבר בכתה ובחן ילדים, אז כמובן רצתי אחריו באחת ההפסקות, ראיתי אותו בחצר בית הספר. רצתי אחריו ואמרתי לו, ילד קטנצ'יק, אמרתי לו ש'אני מאוד מבקש שיבחן אותי ואני מאוד רוצה לשיר במקהלה'. כבר בגיל שבע וחצי ידעתי מי הוא שלמה רביץ הוא כבר היה מאוד פעיל בבית כנסת ביל"ו, המקהלה כבר הייתה קיימת וכבר הפכה לשם דבר בעיר, בארץ. אז רצתי אליו, שיבחן אותי. אני לא יודע אם סיפרו לך החבר'ה האחרים, איך הוא בחן. הוא ביקש לשיר את התפילה 'אדון עולם'. יש מנגינה, זו מנגינה מאוד מפורסמת שקיימת כבר המון, המון, המון שנים. אני מעריך לפחות מאה וחמישים שנה, אולי אפילו יותר. ומה שהוא עשה, הוא אומר 'תשיר את אדון עולם' ואחר כך הוא החליף את הסולמות ואמר לי שאני אשיר בסולם שלו. כמובן ששרתי בסולם שלו. והוא אומר 'בסדר, אתה נכנס למקהלה. נבחנת ועברת את הבחינה'. אני הייתי כל כך מאושר, חזרתי הביתה וזה כבר היה לקראת סוף השנה, סוף שנת הלימודים, אני מתכוון. חזרתי הביתה וסיפרתי לאבא ואמא. אמא שלי מיד אמרה 'אתה לא תשיר במקהלה'." כך מתאר מלובני את "המלחמה" שהחלה בין אימו לרביץ ומישורי האם ישיר במקהלה, כיצד לא עזרה אפילו העובדה כי משורי מנהל בית הספר זימן את הוריו למשרדו מעמד שנחשב בימים ההם לב חשיבות. מלובני מתאר את סופו של הסיפור "יום אחד, אני זוכר, שיחקתי בחצר עם עוד חברים ואמא שלי יצאה החוצה והיא אומרת לי 'יוסי, בוא תיכנס מהר, יש לנו אורח'. אני נכנס הביתה ומי ישב שם? שלמה רביץ. הוא בא באופן מיוחד לשוחח עם ההורים שלי. אבא שלי בזמנו היה חייט, יותר מאוחר הוא עבר להיות פקיד גבוה במס הכנסה, אז החנות שלו הייתה באותו בניין. ואמא אומרת 'בוא, בוא תראה, יש לנו אורח'. כשאמא ראתה את רביץ, היא עוד זכרה אותו כשהוא היה החזן הראשי בבית הכנסת הגדול בתל אביב וגם, את וודאי יודעת שהוא היה מאוד מאוד מקורב לחיים נחמן ביאליק. אמא שלי, כאישה צעירה, כשעלתה לארץ בשנת שלושים ושלוש, רצה בליל שבת ובשבת לכל האירועים של 'עונג שבת' שביאליק קיים. בליל שבת היה אצלו בבית, ברחוב ביאליק ובשבת אחר הצהרים, באולם 'אוהל שם' ברחוב בלפור, בתל אביב. בזמנו, התזמורת הפילהרמונית ניגנה שם, לפני היכל התרבות. אז הוא שכנע את ההורים שלי וככה הצטרפתי למקהלה".

החזן חיים אליעזר הרשטיק מתאר את רביץ כ"המורה הכי טוב שנפגשתי איתו. הוא נתן את הנשמה. הוא נתן את הנשמה, את הנשמה. כשהוא רצה ללמד משהו. הוא היה מורה שלא וויתר לך על קוצו של יו"ד. אני לא אשכח שטעיתי פעם במיליעיל ומלרע והוא תיקן אותי. שבוע לאחר מכן עוד פעם טעיתי באותו מקום, זה כבר היה דבר ששמעתי מאבא ונכנסתי כבר לראש. זה היה קשה, דבר שאתה רגיל, אתה לא יכול להוציא אותו מהראש. בפעם השלישית שעשיתי את זה, הוא קם, לקח את הכסא, זה היה כסא מעץ, הישנים של פעם. הוא מרים את זה 'חיים אליעזר, אתה רוצה שאני אזרוק לך את זה על הראש?', 'תיזהר, זה יפול לך על הראש שלך' 'אל תדאג לי, אני אזרוק לך את זה על הראש, שלא תעשה לי את זה עוד פעם' אמרתי לו- 'בלי נדר', 'תן לי תקיעת כף' אני יותר לא עשיתי את זה. את מבינה?"

כיסאות עפים באוויר

בכל הסיפורים חוזרת העובדה שסבא רבא שלי היה קפדן והתעצבן תדיר על זיופים, חוסר דיוק בהגייה. כל המרואיינים ממש כמו הרשטיק מספרים איזשהו סיפור על כיסא שעף באוויר אל עבר איזשהו זייפן תורן. בחישוב פשוט שאני עורכת עם המרואיינים לאורך שנותיו עם מקהלת ביל"ו שלמה שבר מאות עם לא אלפי כיסאות. כדי להבין את חשיבות חזרות המקהלה בהן היו עפים כיסאות באוויר, המנצח מנשה לב-רן שהחל את דרכו עם רביץ בשנות ה50, מתאר את פעילות המקהלה בבית הכנסת ביל"ו: "ביום שישי בערב זאת הייתה תפילת קבלת שבת ושלמה רביץ היה עומד מול הקהל שמולו והמקהלה הייתה יושבת בשורות הראשונות וכך התנהלה התפילה כי החזן, הילד- הוא התפלל. הכל נוהל על ידי הילדים. לא היה מבוגר שהתערב בעניין הזה. אם זה היה חזנים ואם זה היו המקהלה ואם זה היה קריאה בתורה, כל דבר היה בניהול הילדים. רק בימים הנוראים היו לוקחים איזשהו חזן כדי להעביר את התפילה הזאת כי היא תפילה יותר מסובכת ויותר קשה. אבל במשך כל השנה זה היה מנוהל על ידי ילדים. זו הייתה אטרקציה בלתי רגילה בניצוחו של שלמה רביץ. הוא היה עומד והיה מנהל את העניינים ועם כל העוצמה של הידיים וזה ודרישות והדינמיקות וכל… זה היה סולו שלו שהוא עומד מול הקהל, מול… בתפילה ו… הוא עמד וניהל את כל התפילה והיה כמובן מחליט בדיוק מי יהיו החזנים במשך השבת. זו הייתה תחרות בין הילדים, כל אחד רצה להיות חזן ולנהל את התפילה. הוא כמובן בחר את בעלי הקולות הטובים ביותר. לא היה תייר שהגיע לארץ והיה רוצה לשמוע תפילה מיוחדת שלא הגיע לבילו. אם זה היה ביום שישי בערב, או שזה היה ביום שבת בבוקר. היו באים אנשים ביום שישי, מוקדם מאוד, מוקדם הרבה יותר לפני קבלת שבת, כדי לתפוס מקום, כי לא היה מקום. אנשים שהגיעו קצת יותר מאוחר כבר נאלצו לעמוד, לעמוד כל התפילה במעברים וכך הלאה, כדי לחזות במופע הזה".

כמה רושם השאירה הקפדנות הזו המחיש לי מלובני בשיחת הטלפון הראשונה ביננו. ב1981 במלות שנה לפטירתו של שלמה החליט צ'יץ (משה להט ראש עיריית תל אביב בזמנו) לערוך קונצרט לזכרו של רביץ. הוא הזמין את מלובני להגיע מניו יורק במיוחד. וכך מתאר מלובני "לקחו איזו מקהלת ילדים לאותו הקונצרט. אני מתעורר כך מאיזה חלום בלהות ואישתי נבהלה ושאלה מה קרה. אני אומר לה 'תשמעי עכשיו חלמתי על רביץ, הוא בא אלי בטענות איומות', מה היו הטענות האיומות האלה אני ממשיך לספר לה 'הוא מתלונן שהמקהלה לא מוכנה לקונצרט וזה בלתי אפשר'. אני לא יודע אם האחרים סיפרו לך איך כשהוא התרגז הוא היה שובר כיסא בכל שישי בחזרת המקהלה בבילו, אז הוא בחלומי מתלונן בתוקף שהמקהלה לא מוכנה. וכך אני מתקשר בטלפון לחברי, יהודי יקר שנפטר לפני שנה וחצי- שנתיים, עקיבא צימרמן, וכך אני אומר לעקיבא 'תשמע, רביץ מתלונן שהמקהלה לא מוכנה' ועקיבא בתגובה אומר 'מה אתה השתגעת, על מה אתה מדבר?!', ואני מסביר 'הוא בא אלי בחלום, והחלום כל כך ברור שזה לא יאומן. תעשה לי טובה, תלך בערב לחזרת המקהלה ותתקשר אלי אחרי החזרה ותעדכן אותי אם אכן המקהלה מוכנה לקונצרט, כי אם היא לא מוכנה אז אין קונצרט או שאני אערוך אותו בעצמי, אני לא אשיר עם מקהלה שאינה מוכנה'. וכך עקיבא הלך בערב לחזרת המקהלה והוא חוזר אלי 'תשמע יוסי, רביץ צודק'. אז אני עונה לו 'מה גם אתה כבר השתגעת?' והוא עונה 'לא, המקהלה, הם שם בזבזו זמן והם לא מוכנים'. אז אני הרמתי טלפון למנצח 'שמע ייגרמן, אני שומע שהמקהלה לא מוכנה' והוא שואל 'איך אתה יודע?' אז אני בתגובה אומר 'רביץ מתלונן', אז הוא שואל 'אתה השתגעת?' בכל מקרה, הוא הודה בפני שהמקהלה לא מוכנה, זה היה כחודש לפני הקונצרט, אז אמרתי לו 'אני נותן לך 10 ימים, אם המקהלה לא מוכנה ב100% אתה איתי לא תופיע ואתם לא תופיעו בקונצרט או שנקח מקהלה מקצועית או שאשיר בעצמי ערב שלם מיצירותיו של רביץ ולא חסרות יצירות'. הוא היה מסכן, הוא עבד 10 ימים כמו סוס, המקהלה היתה מוכנה'."

ינקעל'ה שוורצמן אחד מתלמידיו שכיום לא עוסק בחזנות מספר לי "רביץ היה מאוד עצבני. אולי בשביל זה הוא האריך ימים, הוא הוציא את הכל החוצה" וממשיך תוך הדגמת תנועות הגוף והמחוות בתיאטרליות "פתאום משהו לא מצא חן בעיניו, אז זה היה 'להפסיק! להפסיק! להפסיק!' פתאום הוא ניגש לשולחן, לוקח וזורק אותו. אחרי זה כסא, זורק אותו. ואחרי זה התחילה ההצגה. הוא היה אמן בנשמתו. הוא היה אמן בנשמתו. 'אוי, מקצרים את ימיי, מקצרים את ימיי' כבר אז הוא היה רב בשנים. הוא היה אמן בנשמתו וגם את זה הוא ידע, אבל הוא הוציא עצבים. לפעמים הוא היה גם עולב בזמרים, בטנורים ובבאסים המבוגרים". שוורצמן אף מוסיף שרביץ אולי ממרום גילו אולי מכיוון שאוזניו היו כה רגישות היה חודל חזנים בבית הכנסת כאשר היו מזייפים או טועים בצעקות "לא!, לא!, לא!".

הרב יהושע קמפינסקי ראש אולפנת הרוא"ה ברמת גן היה תלמיד של שלמה זמן קצר מאוד עד שבעצת אביו פרש מהעיסוק בחזנות. הוא מתאר את רביץ כך :"הדבר המעניין הוא, מאוד, שסבא שלך היה אדם ישיש וקפדן ואיך הוא הצליח ליצור קשר עם בני נוער, ילדים, זה אחד הפלאים שאני לא מבין את זה עד היום. איך זה היה? איך לא ברחו ממנו בכלל? הוא היה מתעצבן מהר מאוד, הפתיל היה קצר כשהוא שמע זיוף היה רוקע ברגליים ממש. היה מקפיד על העברית. עברית מדוקדקת, היה מדבר ככה עברית חדשה ורעננה וכשמישהו לא היה הולך בתלם הזה הוא מאוד כעס. אז אני אומר שאחד הדברים שאני באמת… לא הבנתי את זה אז, אבל היום אני אומר- איך אדם כזה מתעסק עם בני נוער, איך אין איזה נתק בין הדברים האלה? כנראה שכשהולכים בדרך של אמת כזאת אז זה הולך, אני לא יכול להסביר את הדבר הזה אני לא יודע אם זה היה הולך היום".

החזן ישראל רנד הוא צעיר תלמידיו, למרות שעברו לכל הפחות 40 שנים מאז פגש את שלמה רביץ הוא מספר לי בתחילת מפגשנו "אני זוכר אותו, הוא היה איש מבוגר, נמוך קומה. אני זוכר אפילו את הריח גוף שלו, של הבית שנכנסת אליו ברחוב כרמיה. האיש חי, התעורר, נשם והלך לישון את החזנות שלו, את הילדים, את סמינר סל"ה, את ביל"ו. זה היה רביץ. זהו". רנד בחר בעצמו ללכת אל רביץ לשיעורים פרטיים וכמו עונה לקמפינסקי הוא אומר לי ביחס לסיפורים על הרגזנות והקפדנות "הוא היה קפדן בכל הנוגע למה שצריך להיות. שמור על הקצב, שמור על הנוסח, שמור על הטונים הנכונים. זה בעצם מה שעניין אותו. אבל עצם זה שהיית ילד, הלכתי אליו מרצוני, לא כי הכריחו אותי ללכת והלכתי וקיבלתי ממנו ההמון והייתי אצלו, זה אומר שהייתה לי חוויה טובה, אחרת לא הייתי נשאר שם, נכון?". קמפינסקי מנסה אולי להסביר לי, אולי לעצמו מה היה סוד קיסמו של שלמה בעיני הילדים "כנראה שבכל זאת, גם היום דמות של אדם שהוא בעל שנים, זה דמות של נסיון, דמות של הערכה וגם אם זה רק כסא והוא עשה את זה מתוך אמת, לא מתוך עצבנות אלא מתוך אמת פנימית כזאת של השירה שבערה בו והזיוף שהוא לא יכל לשמוע אותו. הוא לא זייף, החיים לא היו מזוייפים אצלו" וממשיך "מה שאני יכול להגיד זה שאני מכיר מנצחים וראיתי על מיני דברים אין מנצח שלא עצבני. על מקהלה או על תזמורת, לא ממש מכיר את כולם, אבל מה שאני ראיתי, תמיד יש עצבים ומתח. כמו בימאי של משהו, שהוא יש לו את הזה שלו, גם מנצח יש לו את השליטה הזאת ש… אבל יש כאלה שזה בטבעם. אצלו זה לא היה הטבע שלו, העצבים, ממש לא. אצלו זה היה השירה, כי אתה מזייף את השירה. זאת הייתה הנקודה".

אולי את התשובה לחיבה הגדולה שילדים ונערים רכשו לו דווקא ניתן לקבל מהסיפורים שמאחורי השיעורים, כיצד לימד תווים את שוורצמן מבלי תמורה וכיצד הכין אותו לבר המצווה. והסיפורים הם רבים כפי שלב-רן מתאר "מי שהוא הבין שהוא קצת יותר מכולם, הוא התחיל לטפח אותו. מה זה היה הטיפוח? הוא הזמין אותו אליו הביתה, לרחוב כרמיה, כרמיה תשע. הרבה פעמים אני באתי וישבתי אצלו שעות, הוא לימד אותי, ברך אותי. כמובן שכילד לא היה לי במה לפצות אותו, במה לשלם לו או משהו כזה אבל ברגע שהוא הבחין שיש מישהו שמוכשר, אז הוא פתח לו דלת".

סובול לדוגמה מתאר את שלמה ממש כדמות סב "היו הרבה פעמים שאחרי השיעורים שלי אצלו, בימי רביעי ו\או חמישי, היינו חוזרים מסמינר סלע, הייתי מלווה אותו שוב הביתה. ואז הוא אמר לי 'עכשיו ניסע ליפו? נישן פה'. אז פעם אחת לא עשיתי את זה, כי ההורים ידאגו. אבל סיכמתי עם ההורים שאם אני לא מגיע עד שעה זו וזו, פעם אחרת, סימן שאני ישן אצל רביץ. אבל אז גם הייתי מתכנן שאני אשן אצלו והייתי לוקח את התיק מבית הספר אליו. אז ישנתי אצלו במה שקראו 'הסלון'. היו לו שני חדרים שמה. אני ישנתי פה, בחדר הזה שנקרא 'הסלון' שלא היה סלון, היה לו שולחן גדול שם. ואז כשהייתי במיטה, הוא אף פעם לא הלך בשקט, הוא תמיד היה שר לעצמו בקול חרישית. ואז הוא היה מתקרב למיטה שלי, כוס חלב עם שתי קוביות של שוקולד. הוא היה יושב לידי 'וישתה נא וישבע וישן'. מי היה עושה דבר כזה? המורים שלי היו עושים דבר כזה? זה מסוג הדברים שבאמת רק רביץ. ובבוקר כשאני הייתי צריך לקום, אז הוא היה שקט, הוא היה קם מאוד מוקדם. אני שמעתי אותו כבר במטבח. אז בבוקר, הייתי יורד ומתרחץ בחדר האמבטיה ואז הוא היה אומר 'יבוא נא לכאן ויאכל משהו' אז הוא הכין לי פרוסת לחם אחת מרוחה במרגרינה וסלט של איזה עגבניה ומלפפון שהוא הכין לי. הוא לא היה ילד אז, שנות התשעים שלו. זה רביץ".

חזנות ארץ ישראלית

שוורצמן מספר לי על כך שביום כיפור בתום תפילת נעילה באוהל שם וממש מדגים לי אך שלמה שלאורך התפילות פנה עם גבו לקהל ופניו למקהלה היה מסתובב לקהל הרב ומתחיל לנצח את שירת "התקווה", סיפור שכיום נשמע לי רחוק שנות אור מהמציאות – שירת התקווה בבית כנסת. למען ההגינות לא בדקתי האם עוד קיימים בתי כנסת בהם שרים את התקווה ביום כיפור, אך לפחות לי זה נשמע זר ומוזר ועם זאת מרגש. שוורצמן "באוהל שם בענג שבת תמיד בשבת של ביאליק היה שם כיסא שחור שכתוב wכאן יושב חיים נחמן ביאליק'. אני הייתי גם באוהל שם, בשבת האחרונה ששרתי בתור חזן אורח וגם הייתי המנצח האחרון של הימים הנוראיים. אני למדתי מרביץ שהיו שרים בסוף התקווה. זה היום לא מקובל בכלל. אז אני גם, כמו רביץ, הסתובבתי לקהל וניצחתי על הקהל". שוורצמן מסביר שברביץ היה משהו הרבה יותר ציוני מבחזנים אחרים "הוא, היצירות שלו היו ארץ ישראליות, תראי, הוא עלה גם בשנות השלושים, בתחילת שנות השלושים נדמה לי. מה היה פה? לא היה פה כלום. אם הוא עלה בשנים האלה, הוא היה ציוני. גם המוזיקה שלו הייתה ארציראלית כזאת והרבה שרנו של הקיבוצים, של ארץ ישראל". שוורצמן ממשיך ומזמר בערגה את 'העמק הוא חלום זוהר ואורה'…

הקשר של שלמה רביץ לביאליק תואר כאן בדרכים שונות אך אולי אחד הדברים שממחישים את הארץ ישראליות של שלמה היא העובדה שבספרו 'ילקוט זמירות לשבת' בין התפילות ניתן למצוא שירים ארץ ישראלים ואת שיריו של ביאליק; "לעבודה ולמלאכה", לחן משותף שלו ושל סבי ליובה ל"אל הציפור" ועוד שירים רבים שכאלו. בכתבה במעריב משנת 1974 שלמה רביץ מספר "הייתי מיודד עם גדולי היישוב. ביאליק היה ידידי. לקחתי את השיר 'על השחיטה' וסידרתי לו מוסיקה מאריה של ווגנר. ככה ניצלתי את האנטישמי", כותבת הכתבה, יוכבד בוקסר, מתארת כיצד עיניו של שלמה נצצו ובעוד הוא מספר זאת הוא קם מהכיסא, מניף ידיו ומוסיף "מה אומר לכם, ביאליק כה התרגש, הוא אמר 'הוי, כמה שזה מתאים'."

אחד מתלמידיו המובהקים של שלמה היה מרדכי הרשמן שהלך לעולמו בטרם עת בשנת 1941. סובול מספר על ההיכרות בין השניים כפי שסיפר לו שלמה כדוגמה לייחסו של שלמה לארץ ישראל והגולה "הוא היה בתהלוכה של תזמורת צבאית בריגה ועברה תזמורת אחת וניגנה ועברה מקהלה אחת וניגנה, ופתאום עברה תזמורת ומקהלה והם שומעים קול טנור מתוק מדבש, יפהפה, וגבוה ומבריק ואז… הוא עמד שם עם עוד שני חזנים, אחד מהם היה רוזובסקי, ברוך לייב רוזובסקי. אז הוא אומר לו 'ווער איס דוס?' (מי זה?) הוא אומר 'אני לא יודע, זה הזמר הזה', 'בוא נדבר איתו, מה זה משנה אם הוא גוי או לא גוי? בוא נקרא אותו לבית הכנסת' ואז, אחרי התערוכה, הם ראו איפה הוא. שלמה ניגש אל הזמר הזה ושואל אותו- כמובן, השיחה התנהלה ברוסית – 'מה שמך?' אז הוא אמר 'מרדכי הרשמן'. 'מרדכי גוי? מרדכי… לא מכירים'. אז הוא אומר לו 'אתה יהודי' אז הוא אומר 'בוודאי' אז הוא אומר 'מה אתה עושה פה?' 'אני זמר בצבא'. אז רביץ מספר שהיה שם עוד חזן יחד איתם שקראו לו אבראס והוא הכיר את המפקד שלו, של הרשמן. ואז שלושתם ישבו עם המפקד ואומרים 'כזה קול… אנחנו רוצים לקחת אותו לקהילה, לבית הכנסת. למה שלא תשחרר אותו? שהשירות הצבאי שלו ייחשב זה שהוא שר במקהלת בית הכנסת בתור סולן'. וזה עוד לפני המהפכה הסובייטית וקיבלו אישור. אז רוזובסבקי סיכם יחד עם החזן השלישי שהרשמן יילך לשיר במקהלתו של שלמה רביץ בחרקוב. אז הוא שר אצלו במקהלה ורביץ אומר ככה: 'אני מיד ראיתי שהוא, יש לו את הפוטנציאל, הוא מלדייץ, יש לו את הפוטנציאל להיות חזן גדול והשקעתי בו הרבה עמל' הוא לימד אותו לשיר, הוא לימד אותו קטעי סולו והוא הפך אותו גם עם השנים לחזן שני, חזן סגן שלו. זה מה שרביץ תמיד סיפר. כשהוא היה אומר לפני התיבה הרשמן אז היו באים הגבאים לרביץ והיו אומרים 'תיקח מפה את ה…קרש הזה, הוא לא חזן'. אז רביץ היה מספר 'אני אמרתי להם- יבוא יום ושמו ייצא לתהילה בעולם. הוא יהיה אחד מהגדולים' וכך היה. אז הרשמן היה התלמיד שלו. רביץ חיבר יצירה שהוא שר 'זרים אומרים אין תוחלת ותקווה' כי הרשמן היה בחוץ לארץ ורביץ כבר היה פה. אז הרשמן אומר- 'מה, אתה בישראל…. למה אתה יושב שם?' הוא אז הגיע לארץ מדרום אפריקה, 'מה אתה עושה בישראל? אין מה לעשות שם. הכל מדבר והכל שממה' אז שלמה אומר לו 'אין תוחלת ותקווה למה שאתה מצפה שיהיה באמריקה. פה העתיד'."

מלובני ממקום מושבו בניו יורק אומר "שלמה היה נביא. היה ציוני בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הוא היה סופר ציוני, אין שום שאלה. הוא אמר לי 'זאת המדינה שלנו, זאת הארץ שלנו. אנחנו מתפללים את הנוסח הישן, אבל עם אווירה של ארץ ישראל. ככה צריך להתפלל היום וככה יתפללו תמיד בארץ ישראל ואולי יבוא יום וגם בגולה' הוא מאוד התנגד לכל המושג של גלותיות. הוא מאוד התנגד". כדוגמה מלובני מוסיף "הביטי, הוא לקח טקסט של תפילת ראש השנה, לא כל טקסט הוא חיבר דברים. נוסח לחזן, הכל אבל שאלת על הציונות שלו. אז מה הוא עשה? סיפור ענק! 'תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותנו. וקרב פזורנו מבין הגויים ונפוצותנו כנס מירכתי ארץ. והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך, בשמחת עולם' את זה כתב רק אדם ציוני. רק ציוני יכול היה לכתוב דבר כזה".

הארץ ישראליות של שלמה באה לידי ביטוי לא רק ביצירות אותן בחר להלחין ולא רק במה הוא בחר לשיר באוהל שם ובבתי הכנסת. היא באה לידי ביטוי גם בזרם החזנות אותו הוא יצר, מה שקרוי היום בעולם החזנות 'נוסח רביץ'. הוא דרש כי כל התפילות התנהלו בעברית טהורה ותקינה, והוא שם דגש על כל מפיק וטעם וכפי שסיפרו לי תלמידיו אף פירש את הטקסט על ידי הלחן כמו מעביר את התחושה אותן המילים אמורות להעביר לשומע. חשוב היה לו להימנע מחזרה על מילים וסלסולים מיותרים ושילוב של יידיש בשירה צרם לו. קמפינסקי שגדל בבית חסידי מספר "הנוסח הישראלי מאוד היה חשוב לו. מאוד, מאוד היה חשוב. עד היום אני זוכר שהלחן גם היה צריך לבטא את המילים. את המילים. היה צריך להיות קשר בין הדברים האלה. האמת היא שאני חייתי בשני עולמות. מצד אחד חייתי בעולם של חסידות- מודז'יץ, מצד שני חייתי בעולם הכללי של מקהלה. הייתי בשני הדברים האלה ביחד. אלה הם החיים. רביץ לא אהב את הסילסולים החסידיים. לא אהב את השירה החסידית, לא. ממש לא. הוא גם לא אהב כל חזן".

רנד מסביר מדוע כמעט לא משתמשים היום בנוסח רביץ "בהתחלה חשבתי ללמד את הנוסח של רביץ והבנו שזה לא כל כך רלוונטי כי זה היה נוסח יותר… לא שלא רלוונטי, כמובן שכן אבל הוא כתב בעיקר לילדים שעברו לפני התיבה בביל"ו. וזה אחד. והנוסח שלו הוא בעצם נוסח ישר, בלי התחכמויות, בלי חזרה על מילים. כאשר חזנים שצריכים היום לעבור לפני התיבה, צריכים להוכיח משהו, אם הם לא יחזרו על מילים אז זה קצת בעיה. אבל הנוסח שלו זה דוגמא, כשאתה רוצה להדגים נוסח של תפילה במקום מסויים, אתה מדגים את רביץ. כי זה הנוסח הנכון, הישר ועל זה אף אחד לא חולק. דרך אגב, זה דברים… לא כל הדברים שהוא מביא בספרים הם שלו. אבל הוא מביא כמובן דברי סמכא מהמאה התשע עשרה, סוף המאה התשע עשרה, זה השנתון שלו, שהיו… זה כנראה הוא סמך עליהם והבין שאלה הדברים שאפשר לסמוך על הנוסח אמיתי, כמו שאומרים. זהו, הוא עשה את הדברים, דרך אגב, ש… הבאנו את סובול, שלוש שנים הוא לימד אצלנו בבית ספר בפתח תקווה. עד לפני שש שנים זה היה. והוא לקח ולימד נוסח של הימים נוראים, הוא לימד מהספר של רביץ. אני אגיד לך את האמת, היום אם מישהו ישיר את זה בבית הכנסת, או שיפטרו אותו או שיגידו שהוא לא יודע נוסח כי… זה נוסח נכון ובא נאמר, זה כמו אקסיומה. זה נוסח נכון, אין עוררין. אבל הדור משתנה, את מבינה? הכל עונה למה שהקהל דורש ממך בתפילה".

המוסיקה היתה חייו

שלמה מלבד היותו חזן כמו שהזכירו תלמידיו היה גם מוסיקאי, הוא שלט ביצירות החזניות וביצירות קלאסיות קשות, ידע את התוים על בוריים ומוסיקאים רבים מרחבי העולם התייחסו אליו כבר סמכא. סובול מספר "הוא היה אדם מאוד מיוחד והמעמד שלו היה מעמד כזה שכל חזני הדור כיבדו אותו. הוא היה גדול במוזיקה. אז באחד השיעורים שאני יושב אצלו בבית, דפיקה בדלת, הוא פותח את הדלת ואז, מי עומד שמה? המנצח ליאונרד ברנשטיין שהגיע לארץ לבצע את מזמורי צ'יצ'סטר. הוא מגיע עם כל הפרטיטורות ושם את זה על השולחן, את הפרטיטורה. הוא אומר לרביץ "I have–" לא ידעתי שרביץ מדבר אנגלית עד לאותה פגישה. הוא אומר: "I have a problem with three bars. can you take a look?" הוא אומר לו "sure" ואז רביץ פותח את הפרטיטורה והוא מראה לו את ה… לא מראה לו את התיבה, אבל מראה לו את העמוד. הוא אומר: “ahhh.. right here”

“how do you know?”

הוא אומר:

"it's written. here and here are the problems"

“can you fix it?”

שואל אותו ליאונרד ברנשטיין

"yes”

ואז רביץ הולך לחדר השני. מה הוא מביא? לא טיפקסט. הוא מביא אולר. הוא גרד את הדף במקום הזה, ככה הוא היה כותב, מגרד את הדף בעמוד הזה, לוקח סרגל, עושה שורות חדשות, חמשה חדשה וכתב את הצלילים פה ופה, שהוא תיקן בשני מקומות בפרטיטורה ואת שתי התיבות. ליאנורד ברנשטיין היה פשוט המום אז, כשהוא ראה את זה. זה רביץ." רק בתום הראיון עם סובול בדקתי אני, חסרת השכלה מוסיקלית שכמותי, מי היה ברנשטיין ומה גודל המעמד. הופתעתי מגודלו.

מלובני מרבה לתאר את תרומתו המוסיקלית "כל שאני מתעמק במוסיקה שלו, אני רואה חכמה בלתי רגילה, עומק של פרשנות של כל מילה. יידע בלתי רגיל של כל תנועה נוסחאית מוזיקלית שבתפילה. בסיכומו של דבר, כשלוקחים את כל היצירה עצמה, רואים גדלות, מה גדלות? רואים גאונות. האיש הזה היה גאון וצריך להזכיר אותו בכל פעם. כי עצם זה שהוא היה חזן בחרקוב ובמקומות אחרים- סיפור אחר. אבל זה שהוא עלה לארץ, זאת הייתה ברכה לכל הנושא שקשור בתפילה. אני לא יודע היום, אף כי לא הרבה משתמשים במוסיקה שלו היום, לצערנו הרב, אני אולי היחידי כי אני שר הרה מהדברים שלו בתפילה כחזן קבוע. אבל אם הוא לא היה, מי יודע מה הי קורה לכל הקונספציה של תפילה במדינת ישראל". ומלובני ממשיך "האיש הזה, חיבר המון יצירות מוזיקליות לפרשות השבוע, דבר שאף אחד לא עשה. אף אחד לפניו לא עשה את זה. הוא לקח למשל, יש דבר כזה שנקרא 'שבת זכור', זאת שבת שלפני פורים. "זכור את אשר עשה לך עמלק" יש שבת למשל פרשת.. 'שבת נחמו', שההפטרה היא "נחמו, נחמו עמי" זאת השבת שלאחר תשעה באב. יש שבת שנקראת 'שבת שירה', שקוראים פרשת בשלח, בספר שמות וההפטרה היא… קודם כל זה 'שירת הים', "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לאדוני, ויאמרו לאמור. אשירה לאדוני כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים" וכולו וכולו… וההפטרה זה שירת דבורה, מספר שופטים "ותשר דבורה וברק בן אבינעם ביום ההוא לאמור" וכלו וכולו, אחרי הניצחון הגדול נגד הפלשתים. רביץ חיבר יצירות, הוא שילב את טעמי המקרא לילד, או לחזן במקהלה ושנים, שנים לאחר מכן אני התחלתי, כשהייתי חזן בלונדון, מפעם בפעם לשיר את זה. שאני אשיר והרב הסביר לקהל מה שקורה ופתאום זה הפך להיות מאוד רלוונטי, כל הנושא של קריאת התורה וכולו ובסוף התפילה שרנו את זה. תמיד זה עניין של כמה דקות, במחינת זמן, מבחינת תזמון, זה לא דבר משמעותי. אני לקחתי הרבה מיצירותיו של הפרשות והוספתי עוד נופך משלי והקלטתי את זה באחד התקליטים שלי. שם התקליט הוא 'התנ"ך באמנות החזנות'. זה בנוי וכמובן נתתי פול קרדיט למורי ורבי שלמה רביץ בדברי ההסבר שכתבתי".

גם לב-רן מזכיר את גדולתו "אין ספק, שכל היסודות, כל היסודות המוזיקליים, כל מה שאני רכשתי זה הכל בזכותו של רביץ. האקדמיה למוזיקה הייתה נהדרת, היו כל המלחינים הכי טובים, כולם לימדו כולם…. רכשנו המון ידע. אבל אצלו רכשנו גם יידע וגם… לא יודע אם לקרוא לזה יידע מעשי, משהו שעם הזמן, עם השנים ירשנו את כל היידע הזה שזה… זה היה מין… בלי שהייתה כוונה ללמד, אבל זה לימד. היה לי.. למדתי מוזיקה קלאסית בזמן שניצחתי בביל"ו, אצל איתן לוסטיג. איתן לוסטיג היה אז מנצח מאוד ידוע, הוא ניצח גם על התזמורת הפילהרמונית, הוא גם ניצח באופן קבוע על המקהלה, המקהלה הפילהרמונית. זה לא היה… זה לא היה רביץ. זה לא היה רביץ. רביץ היה דמות מוזיקלית חיה, הוא היה חיה מוזיקלית. גם בכתיבה."

המשפחה והכבוד לכל אדם

קשה שלא לגעת בכתבה שעוסקת בסבא רבא שלי ביחסים שלו עם המשפחה ולכן אקדיש את חלק זה לכך. שלמה נישא לאידה בהיותו בן 19. באותה כתבה במעריב הוא אומר שזה היה גם שידוך וגם אהבה. להם נולדו 4 ילדים; ליובה – סבא שלי הבכור, סוניה, רחל ודניאל. סוניה נשארה בברית המועצות. דניאל היגר לדרום אפריקה ולא נותר קשר רב בינו לבין המשפחה. אך בין ליובה ורחל לבין שלמה היה ככל הנראה קשר ייחודי מאוד. סבא שלי עלה מספר שנים לפני שלמה לארץ, הוא ממקימי קיבוץ אפיקים שבעמק הירדן, גם הוא עסק במוסיקה ובניצוח. על תרומתו למוסיקה בארץ ובתנועה הקיבוצית אולי אכתוב בכתבה אחרת. גם כתבה זו קצרה מלהחיל את יחסיו עם שלמה, מה שכן בין השניים, שלמה החזן הדתי וליובה הקיבוצניק החילוני היתה אהבת אמת והיה שיתוף פעולה שמעורר בי השראה עד היום כיצד ראוי שיחיו דתיים וחילונים יחדיו. הם עזרו זה לזה ביצירה המוסיקלית, ליובה היה מנצח על מקהלת החזנים בבית הכנסת הגדול באלנבי בתל אביב בזמן ששלמה שר כחזן הראשי, הם עיבדו יצירו יחד. סובול שהיטיב להכיר אמר לי "בין ליובה לבינו הייתה פשוט אהבה קשה אפילו לסיפור. ליובה ניצח בסוף בבית הכנסת הגדול. ליובה עיבד כמה דברים לאיזה 'אדון עולם' אחד, אני לא זוכר אותו ברגע זה. כשלובה עיבד, זה היה קודש קודשים, הוא לא נגע בזה. לא היה… גם אם הוא רצה לתקן הוא לא תיקן 'זה לובה כתב. זה לובה כתב. איזה כישרון!'." סובול גם מפנה אותי לסרטון ביוטיוב בו נראה שלמה עם מקהלת הילדים וליובה מנצח. האמת היא שהכיתוב על הסרטון שגוי, נכתב ששלמה המנצח, אך מי שמיטיב להכיר את השניים יזהה כי שלמה שר עם הילדים בעוד ליובה מנצח. שלמה לא הקליט עצמו שר, הוא לא איפשר זאת מחשש לחילול שבת וחג ומהשמעת התקליטים בבתי מרזח ובבתי בושת. את קולו לא שמעתי, אך את סבי שמעתי שר רבות. עקשנותו וקפדנותו של שלמה ניכרו רבות בסבי שהיה אף עורך לנו חזרות על מה נשתנה, שמה נזייף בשולחן הסדר. כאשר סובול משמיע לי את עצמו שר עיבודים של שלמה צפה בי תחושה עזה, את הרביציות של סבא שלי, דמעות כמעט עלו בעיני.

רחל, אחותו הצעירה של סבי גרה בתל אביב, היא חלתה בדלקת פרקים ולא היו לה ילדים. שלמה סעד אותה שנים רבות, למרות שנפטרה כעשור אחריו. גם הרשטיק וגם סובול מספרים על כך שבאחד השיעורים בפרטיים שלמה אמר להם שהוא צריך לסיים מוקדם כי עליו לסוע לביתה של רחל לעשות לה ספונג'ה. דבר שככל הנראה לא עלה בדעתם של שני נערים בראותם אדם הנושק למאה שנים. אך את כאב ליבו של שלמה על מצבה של רחל ניתן ממש לחוש בשורותיה של בוקסר בכתבתה במעריב וכך היא כותבת "הוא מתגורר בגפו בדירה גדולה בתל אביב. זה עשרים שתיים שנה שהוא אלמן, אך לבד מהיותו מטפל בענייני עצמו, הריהו משמש כעזר יחיד לבתו, הגרה לא הרחק ממנו. היא רתוקה למיטתה, והוא קונה ומביא לה מצרכי מזון וסועד אותה בחוליה." בהמשך היא אף מתארת איך תוך כדי דיבור על הישגיו ותלמידיו המחשבה על רחל אינה מניחה את דעתו: "רוחו של ר' שלמה נופלת. 'אני מרגיש שאני קצת עצבני, לא מדבר בסדר. זה בטח בגלל הבת'".

אף לא אחד מצאצאיו של שלמה הוא דתי שומר מצוות. כולנו חיים אורך חיים יהודי חילוני. תמיד היה ידוע לי כי שלמה כיבד את כולם על אורחות חיים ומכיוון שכך אני מתעכבת על כך עם מרואייני. מנסה אולי לקבל רושם מה שלמה היה אומר על החיים במדינת ישראל היום, אותה כל כך אהב.

סובול ענה לי כי "רביץ קיבל כל ייצור עלי האדמות באהבה ובחיבה. היה זמר אחד שאני לא רוצה להכיר אותו בשמו כי אני עומד לומר משהו חמור ביותר, היה ידוע שהוא אוכל לא כשר ואפילו חזיר ובא אברהם ליפשיץ, שהיה המנהל, הנשיא של 'עונג שבת' ב'אוהל שם' בתל אביב ואמר: "מר רביץ, איך אתה מביא אותו למקהלה שהוא ישיר כשאנחנו יודעים שהוא אוכל טרפות ופיגולים, אתה מביא אותו למקהלה שישיר סולו? איך זה מסתדר? איך זה מתיישב?" הוא אומר: "אני אינני שוטרו של הקדוש ברוך הוא. אני מקבל כל אדם באהבה ובחיבה" אז שלא יספרו לי סיפורים על הדבר הזה. זה לא, זה לא זה. זה לא רביץ". שוורצמן ממשיך את הקו ואומר "אף פעם הוא לא אמר, סליחה שאני אומר אפילו… מין 'פרענקים, פרענקים'. אפילו אבא שלי היה אומר כל הזמן 'פרענקים, פרענקים'. לא. היו אצלו גם תלמידים ספרדים". לב-רן עונה "הוא לא היה "דוס" כמו ששמים לסוס… איך זה נקרא? שלא יראה ימינה- שמאלה, שייסע, שיידהר רק ישר. אני לא זוכר אותו אומר לי "תברך על הפרי" או, אם הוא היה נותן לי משהו לאכול- "תברך" או "תאכל" או… הוא כבר היה אז "פתוח", איש באמונתו יחיה. כמו שכתוב "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" דלת פתוחה, אין מעצור בשער. היום כבר זה יותר פתוח. וזה מעצבן מאוד כמובן, ההדרת נשים וכל הדברים האלה".

קמפינסקי מזכיר את היופי בעונג שבת באוהל שם "תראי, ב'אוהל שם' כשאנשים היו באים, מאתיים איש היו באים כל שבת ל'עונג שבת' הזה שהיה. זה הדבר היפה שהיה. זה הדבר היפה שהיה, שהיו גם חילונים, הרבה חילונים. מסורתיים, חילונים של פעם שהשבת דיברה אליהם, המסורת דיברה אליהם. לצערנו היום זה דור אחר לגמרי, שהתנתק ממש ו… והוא לא רק התנתק משמירת שבת אלא מהשבת, מהקידוש בשבת מהסעודת שבת, הוא התנתק לגמרי". הרשטיק מסכם "בא לי לבכות כשאני בא לתל אביב בשבת. חבל. זה דבר ששלמה רביץ לא היה רוצה לראות תל אביב כזאת. ותאמיני לי, הוא היה כל כך מודרני, כמו שאני מתאר לך- חזן עם שיער עד הכתפיים, חזן עם עברית שהלוואי על חברי הכנסת היום, שנואמים בכנסת, עם העברית שלו. מה הוא לא היה? הוא ידע לנאום, הוא ידע לדבר, הוא ידע לשיר, הוא היה בן אדם אהוב על כל אחד. מי לא אהב את שלמה רביץ? לדעתי לא מאות, אלפי תלמידים היו לו, אלפי תלמידים. מי לא אהב אותו? אני אגב לא נפגשתי עם חזן, מנצח מקהלה או זמר, או שחקן תיאטרון היום, איפה לא נפגשתי איתם? כולם העריכו אותו, כולם העריכו את שלמה רביץ.".

ואני, כיצד אסכם את הכתבה הזו? ראשית בכך שהחזן חיים אדלר יעלה בפני התיבה ביום כיפור בבית הכנסת הגדול באלנבי תל אביב. אדלר גם הוא היה תלמיד של שלמה ונבצר ממנו להתראיין. אך הבטיח לי כי ביום כיפור יבצע את נוסח רביץ, כך שיש עוד לפחות בית כנסת אחד בארץ בו שרים את הנוסח הייחודי הזה. כמובן שמי שילך לקונצרטים של סובול או אל מלובני יזכה לחווייה. אך בנימה אישית יותר, כל הכתוב בכתבה זו הוא טיפה בים. סיפורו של שלמה ראוי למחקר רב יותר, לחשיפה גדולה יותר. אני כנינתו נחשפתי לאדם שהייתי שמחה להכירו. כתביו, יצירותיו ועיבודיו הם נכס של העם היהודי ושל מדינת ישראל, אם יש דבר שהייתי רוצה לראות זה את כתביו ולחניו מתפרסמים ברבים, חשופים לכל. יהי זכרו ברוך וחתימה טובה.