דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

לחיי התחלות חדשות

עכשיו זה רשמי – אני מורה למתמטיקה במערכת החינוך.

הרבה לפני שהתחלתי ללמד חלמתי על השיעור הראשון. בחרתי ללמד בבית ספר תיכון אחר. אמרתי לעצמי שאם אני כבר עושה את זה אז עד הסוף.

שובצתי ללמד כיתה י"ב שמורכבת מעשרה תלמידים שמכל מיני סיבות לא עברו את הבגרות בכיתה י"א. אז נתנו לי משימה ללמד אותם לבגרות ושיהיו מוכנים לבגרות חורף.

לילות שלמים חלמתי על השיעור הראשון. מה אני אגיד להם ואיך הוא יעבור. חלמתי איך אני כובשת את ליבם ויחד אנחנו הופכים להיות סיפור הצלחה של הרשת.

לילות שלמים דמיינתי אך אני נכנסת לכיתה ומסבירה להם שאנחנו סיירת. שיחד אנחנו נצליח. בחלומות שלי הם היו התלמידים ואני הייתי מישל פייפר המורה המהממת שרוקדת עם התלמידים שלה ולוקחת אותם לארוחות במסעדה. במשך ימים שלמים דמיינתי איך ולמי אני מוכרת את הזכות של הסרט 'למורה באהבה'.

ואז הגיע השיעור הראשון.

בשיעור הראשון נכנסתי לכיתה. הייתי לבד. הם כולם ישבו בחוץ על הטריבונה כאילו לא היה צלצול שהכריז על סיומה של ההפסקה ועשו עצמם כאילו הם לא רואים אותי. נראה לי שהם רק עשו את עצמם.

נשמתי נשימה עמוקה ויצאתי אליהם. "קדימה", אמרתי להם, "כולם לכיתה". אף אחד לא נכנס אחרי. נשבעת שזה מה שאמרתי. לא המצאה שלי, זה משפט של לני המורה המיתולוגית שלי למתמטיקה. איך שהוא בכיתת חמש יחידות מתמטיקה המשפט עבד מעולה. עליהם הוא עשה פחות רושם.

נכנסתי לכיתה ובעידוד וסיוע של חברים נוספים בצוות המורים נכנסו כל העשרה לכיתה.

במשך שעה סיפרתי להם על עצמי. לא דיברתי על עצמי שעה, פשוט רוב הזמן חיכיתי שהם ירגעו ויקשיבו לי. שהם ישבו במקום ולא יטיילו בכיתה. שהם יכניסו את הפלאפון לתיק ויורידו את התיק מהשולחן.

ואז באמצע השיעור זה קרה. צרור המפתחות שלי נפל לי מהכיס.

אחד התלמידים התכופף והרים אותו.

הוא הסתכל עלי ושאל: "המורה, באמא שלך יש לך ריינג'רובר ואת באה להיות מורה?"

באינסטינקט הראשוני רציתי להגיד לו שאין לי שום ריינג'רובר ושהמפתחות בכלל לא שלי. הרגשתי איך העולם הישן שבאתי ממנו מתנגש עם העולם החדש שרק נכנסתי אליו. הרבה זמן הטרידה אותי המחשבה שאני מגיעה לבית הספר בריינג'רובר וכדי להפחית חיכוכים ולהחביא נכסים החלטתי שאני מחנה את הרכב ברחוב המקביל. שאף אחד לא יידע. ליתר ביטחון.

תוך כדי שאני מסדירה נשימה, מארגנת את המחשבה ומגישה את היד לקבל את המפתח אני שומעת את עצמי אומרת לו שיש לי ריינג'רובר וכן אני בחרתי להיות מורה ולבוא ללמד אותם מתמטיקה.

"למה המורה? בשביל מה את צריכה את זה?"

הסתכלתי עליו, סקרתי את כל הכיתה וניצלתי רגע אחד של שקט להגיד לו שאני פה בשביל שגם לו תהיה את ההזדמנות לקנות ריינג'רובר שהוא יהיה גדול.

הם הסתכלו עלי בעיניי עגל.

העניין הוא שלא באתי ללמד אתכם לבגרות, זו לא המטרה שלי, אמרתי להם. אני באתי לפה כדי שבכל שלב בחיים תהיה לכם בחירה ובשביל שתהיה לכם בחירה עדיף שתהיה לכם תעודת בגרות ושבשביל שתהיה לכם תעודת בגרות אתם צריכים לעבור את הבגרות במתמטיקה.

נשמתי עמוק, הכנסתי את המפתחות לכיס וידעתי שאני פה בשביל שלילדים האלה תהיה בחירה בחיים כי מי שאין לו בחירה הוא בוודאות מאושר פחות ואין לזה שום קשר למה שהוא בחר ועל איזה רכב הוא נוהג.

כבר בשיעור הראשון שלי הם, התלמידים שלי מכיתה י"ב, מיתגו אותי בתור המורה שעשתה את זה, זאת שהצליחה בחיים והגיעה אליהם אחרי שכבר עשתה את זה.

כמה אני אוהבת את הבחירה שעשיתי. לפחות עד עכשיו.

לחיי התחלות חדשות
לחיי התחלות חדשות
דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!