דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

כפרות - סיכוי לשינוי

נאמן לדברים שאני מאמין בהם – אל תשפוט באופן כללי, ואם כבר אז רק אחרי מראה עיניים אישי, מחקר אישי, שיחה בלתי אמצעית אישית ותובנות אישיות, נסעתי לחוות בעצמי ודרך עדשתי את מנהג הכפרות בקהילות החרדיות.

כפרות - חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות – חלק מהחיים. צילום: דן לזר

מוזר, לאור היותי אורח קבוע באירועי כל החגים בציבור החרדי, לתיעוד הכפרות משום מה עד היום לא הגעתי. תמיד היה משהו, בבית, בעבודה. השנה הגעתי.

ולמרות שכבר עשיתי קריירה מקונספט ״רב הדומה״ ואני מרבה לסנגר על העולם החרדי, לפחות בכל מה שקשור לדומה ולקרוב יותר לחיים עצמם של כולנו, הרי שרב הדומה לא אומר שהכל דומה, והיכן ששונה, ולא חסר, מותר גם לי להעביר ביקורת, והחוויה האישית שלי בין המכפרים בבני ברק מביאה אותי לומר את הדברים, כפי שהם, לפחות על פי דעתי.

כפרות - חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות – חלק מהחיים. צילום: דן לזר

תחילה עובדות יבשות – הרבה תמורות אולי חלות בחברה החרדית, חלקן גלויות ונראות לעין בקלות (כמו למשל הפלאפונים המצויים היום בהישג יד לכולם, כולל פלטפורמות "בעייתיות" כמו ג'ימייל ו-וואטסאפ) וחלקן נסתרות יותר, איטיות יותר להבשיל. ייתכן שגם מנהג הכפרות משנה לאט לאט את אופיו וקמפיין ה"תרומה בכסף" מחלחל לאט לאט ובעוד שנים לא רבות כבר לא נבין אין עשו פעם כפרות עם תרנגולים… אבל בינתיים, סיבוב קצר ברחובות בני ברק, בחצרות מספר קהילות וסביב בתי כנסת ובתי ציבור מרכזיים, מוכיח שהתרנגולת עדיין שולטת ברחובות. בענק.

בהקשר זה חייבים לומר, לפי עדויות מן השטח, כבר היום רוב האנשים מקיימים את מצוות הכפרות בכסף ולא בבעלי חיים. פשוט ברחובות עדיין רואים את המנהג הישן, אבל ייתכן שבמספרים הגדולים כבר רואים את השינוי.

שנית, למרות קריאות מפורשות של רבנים, מהם גדולי העדה והדור, ולמרות שמודעות לסבל בעלי החיים גוברת גם בקרב הציבור החרדי, אפשר לומר בפסקנות די טובה – יש צער בעלי חיים במנהג הכפרות, ואיני מדבר כרגע על השחיטה עצמה, אלא על המנהג עצמו, סיבוב התרנגולת סביב ראשו/ה של המאמין/ה וכל הלוגיסטיקה מסביב. התרנגולים דחוסים בארגזים קטנים, מבוהלים, הילדים לא נוהגים בהם בכבוד ראוי (למרות שכמה פעמים ראיתי מבוגרים מעירים ודורשים לשפר את היחס אל החי), תנאי השינוע של התרנגולים לא טובים, פועלים זורקים את פלאטות הארגזים (המלאות תרנגולים חיים) בלי הרבה עדינות וניתן רק לשער את המכות שסופגים בעלי הכנף, ועוד כהנה וכהנה. אז כן, דיבורים על שינוי יש, בפועל יש צער בעלי חיים גדול ברחובות בערב יום הכיפורים.

כפרות - חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות – חלק מהחיים. צילום: דן לזר

בדרך לבני ברק לתיעוד מנהג הכפרות חשבתי ביני לבין עצמי מה דעתי על המנהג, על השימוש בבעלי חיים ועל תפקיד הנראות בערך הגדול יותר של שמירה על חיי בעלי החיים ומניעת צערם.

הרי התרנגולים הנשחטים במסגרת מנהג הכפרות יישחטו בכל מקרה, אלו תרנגולים המיועדים למאכל, על כן הטיעון שמנהג הכפרות עצמו עולה בדם תרנגולים מיותר כנראה אינו נכון. מצד שני, הנראות חשובה מאד, וחשוב להתחיל להנחיל לציבור את התובנה שבעלי חיים כשמם הם – בעלי חיים, ועל חיים אלו חובה לשמור. כל חיים. והמנהג, כמו מנהגים רבים, מיועד גם לעיני הילדים, על כן זהו חינוך והכל מתחיל בחינוך.

כפרות - חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות – חלק מהחיים. צילום: דן לזר

"השנה שכחתי לעשות את המנהג עם התרנגול"… אמר לי אחד החסידים, אז אעשה עם כסף, זה בסדר. הרי קיים הפסוק "צדקה תציל ממוות", ואז נפל גם אצלי האסימון – אין זה משנה אם אדם מכפר על עוונותיו בעזרת קיפוח חיי בעל חי, או תורם כסף לצדקה, שהוא לכאורה מעשה הומני ויפה יותר. בסופו של דבר, אדם יהיה טוב, או רע, אם בלבבו טוב או רע, ומבחינה זו חזרה בתשובה שבלב (וממש לא רק במובן הדתי) היא זו שתקבע אם בשנה הבאה האדם ילך לדרך טובה או ימשיך בדרכו הרעה, והרי האל רואה הכל ויודע מה בלבו של אדם, ולכן, כך חשבתי לעצמי, מנהג הכפרות במובן המוחצן שלו מיותר, ובאמת יש טעם (ומכל השיקולים הנכונים) להפעיל את כל הלחצים בכל הכיוונים והאפשרויות לעודד אנשים לתרום כסף חלף פדיון הכפרות בעזרת תרנגולים, או בעלי חיים אחרים.

יתר על כן, בעולמנו האבסורדי והציני, פדיון כפרות בכסף גם יתרום לנזקקים יותר, ככל הנראה, מפדיון כפרות בבעלי חיים. תרנגול מסכן ההולך בדרכו האחרונה לשחיטה שווה בעולמנו כמה עשרות שקלים בודדים הנתרמים, באמצעות גופו, לישיבות או לנזקקים. תרומה של 100 שקלים אולי לא תציל את בעל החי במקרה זה משחיטה, אבל שווה הרבה יותר לנזקקים עצמם, ולכן, וכאמור מכל הסיבות הנכונות, אני באמת מקווה שיותר ויותר אנשים ימירו את מחול השדים של שחיטת החי בתרומה כספית. זה גם הומני יותר, גם נכון יותר וגם תורם יותר למי שבאמת זקוק לתרומה.

כפרות - חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות – חלק מהחיים. צילום: דן לזר

ויש את אלמנט המנהג, שתפקידו בעולם החרדי גדול וחשוב בפני עצמו. הטקסים שעושים לפני חגים ומועדים חשובים, הפעילות ביחד, הקהילתיות. מבחינה זו גם העובדה שחצרות בתי המדרש הופכים יום אחד בשנה ללולים, ומריחים כמו אמצע הכפר, גם היא בעלת ערך בפני עצמה, בשמירת הדבק הקהילתי, הדבק האמוני וההווי החברתי בקהילות. אני מבין את זה, ולכן עושה גם הפרדה בין קיום המנהג בערב החג, ובין קיום המנהג בבוקר יום הכיפורים, שאז אלו לא רק כפרות קהילתיות, כפרות לילדים וכפרות שמסתיימות בתפילה בלבד, אלא שלפחות בחלק מן הקהילות, כך על פי הבנתי, בכפרות הבוקר המוקדם (לפנות בוקר) גם שוחטים במקום את בעלי הכנף, והרי כל תמצית המנהג היא להחליף את גזר דין המוות המרחף על האדם בגזר דין מוות לבעל הכנף, ושהוא יהיה הכפרה על עוונותינו. גם בהקשר הזה אמר לי חסיד אחד בבני ברק: "אני לא מרשה לילדים שלי ללכת לדברים האלו, אתה משוגע? מה אני צריך שיהיו להם טראומות?"

כלומר, גם שם קיימת התובנה שיש דברים שלא צריך לראות. בעיני זו גם תובנה עמוקה יותר, אולי תת מודעת, אם יש דברים שלא צריך לראות, אולי אלו גם דברים שלא צריכים להיות.

אני מתעקש להישאר אופטימי, עוד אראה בעיני שלי ימים שכל הכפרות יהיו בכסף. כך סיכמתי לעצמי את החוויה הזו.

כפרות - חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות – חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות - חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות – חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות - חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות – חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות - חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות – חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות - חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות – חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות - חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות – חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות - חלק מהחיים. צילום: דן לזר
כפרות – חלק מהחיים. צילום: דן לזר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!