– ראם, אתה בטח תוהה לעצמך למה התקשרתי אלייך בכלל.
– מה זאת אומרת?! אני נשיא מועדון המעריצים שלך. התקשרת לאחל לי גמר חתימה טובה.
– לא, אני מתכוון באמת. אני אגיד לך: אתה יודע איך אני מצליח לעשות את כל מה שאני עושה שנה אחרי שנה?
– האמת ביבי, אני בדיוק שואל את עצמי את אותה השאלה.
– תראה, לא הרבה יודעים את זה עלי, אבל להיות ראש ממשלה זה לא דבר פשוט. זה הרבה אחריות. אני מקבל כל הזמן החלטות שלא כולם מסכימים איתן ולא לכולם הן טובות. במקרה שלי אפילו לרוב לא. בכל מקרה, אתה צובר הרבה תחושות אשם ככה, אתה מבין? וזה שוקע. זה יושב איפשהו בלב.
– אני מבין. זה בטח נורא קשה.
– מאוד. אז ביום כיפור אני מנצל את ההזדמנות קצת להתנקות מאשמה, לבקש סליחה.
– ולכן התקשרת אלי.
– כן. אתה מבין, כבר התקשרתי לכמה אנשים להתנצל שדרדרתי אותם לעוני ולכמה כאלו שהילדים שלהם נגזרו לחיים של דלות ומחסור.
– והם סלחו לך?
– שמע, יש כאלו שאני מתקשר אליהם מ-2003 וכל פעם זה קשה מחדש, ואני צריך להגיד להם שלא הייתה ברירה והיינו שוקעים להתרסקות כלכלית חמורה.
– כי אז לא היה איראן.
– כן, וגם זה מוזר להגיד שאנחנו תחת איום ובכל זאת אני מקצץ תקציבים.
– אז בטח גם התקשרת לערבים שנהרו לקלפיות?
– כן… וגם למפכ"ל המשטרה. היו לי הרבה טלפונים. אתה האחרון שלי.
– רגע. אשכרה התקשרת להתנצל בפניו?
– כמובן. הייתי חייב להגיד לו שלא אצליח להגיע לבריתה של בת גיסתו.
– חשוב. אבל מה עם אי-הארכת תפקידו? והחקירות?
–
– אוקי… לא היה כלום עם זה… אז בטח כבר התקשרת בנוגע לעמידה על המרפסת.. (מעניין למי זה היה? יש לי חבר שמבקש התנצלות כבר 8 שנים ברצף ולא מקבל).
– נכון. אז אתה מבין, אני צריך מישהו להתקשר אליו בנוגע לכל העניין המדיני. והבנתי שאתה בעבר התעסקת בזה הרבה וזה חשוב לך… אומנם התקשורת לא הציפה מספיק את זה שלא ניסיתי לחדש את המשא ומתן, אבל בכל זאת זה יושב עלי, אתה מבין?
– לגמרי
– זהו. אז… סליחה שלא קידמתי הסכם של שתי מדינות לשני העמים.
– ו…
– וסליחה שניסיתי לדחוק את זה מחוץ לתודעה שיחשבו שזה בכלל לא רלוונטי.
– ו…
– ושאני מתנהג כאילו אני רוצה שלום ומוכן לחתום עליו מחר ברמאללה.
– עכשיו אני אמור להגיד שאני סולח?
– אתה לא חייב. העיקר שאני אדע שהתנצלתי.
– הבנתי. אבל אתה יודע ביבי, אני לא הבן אדם הנכון לטלפון הזה.
– למה? הבנתי שאתה בקטע חזק של פשרה והסדרים וכל השיט הזה.
– נכון. בדיוק בגלל זה. אני יודע מי אתה. אתה לא משקר לי. אבל אתה צריך להתקשר לא רק אלי, גם למישהו שרירותי מהעם היהודי. גם למישהו שהצביע לך. הם בחרו בך כי הם רוצים מדינה יהודית. אתה חייב להתקשר להתנצל על זה שאתה מחרב את הסיכוי שלה להתקיים.
– כן. אה… איזה חרא. חשבתי שתגיד משהו כזה. זה פשוט טלפון קצת לא נעים.
– תראה, עם הכלכלה והגזענות שלך, אני מבין. אתה לא מבטיח שום דבר שונה ממה שאתה עושה. אף אחד לא חושב שתשפר את מצבו הכלכלי ושנאתך הגלויה לערבים רק מביאה לך מצביעים. אבל הסיפור הזה של אבדן הסיכוי למדינה יהודית, זה עניין די מביך. לא כולם מבינים שאתה מקדם בעקביות מצב של מדינה אחת בין הירדן לים בעלת רוב ערבי. צריך להרים למישהו איזה צלצול בעניין.
– וואיי… ומה? לספר לו שיש דרך לענות על דרישות מועצת הביטחון בלי לסכן מבחינה ביטחונית את המדינה? וגם שאש"פ רוצים מדינה מפורזת ומוותרים על זכות השיבה?
– אלא אם אתה רוצה לשאת באשמה של השקר של להסתיר את זה. אני הייתי מעדיף לעשות טלפון אחד.
– טוב. ולהגיד לו שבעיקרון אני יכול כבר מחר בבוקר לענות ליוזמת הליגה הערבית שמציעה פיוס בין ישראל לעולם הערבי כולו ואפילו לנסות להגיע להסכמה שטובה לכולם?
– כדאי. אמת זו אמת.
– בסדר. אבל אני לא אומר לו שאבו מאזן הוא פרטנר. יש גבול.
– אגב גבול, כבר נכנס הצום לפני 2 דקות.
– שיט. אז אני חייב להתקשר מהר גם לדתיים להתנצל.
– ביבי, אתה שוב מפספס. לא רק לדתיים. גם לאלוהים.