אבי עליו השלום עבד במדגה תשעים שנה ועוד יום. כל יום היה קם בבוקר לפני עלות החמה. שוטף את שארית הכלים שנותרו בכיור מהלילה. לובש את בגדי העבודה הארוכים שלו. מתניע את הטנדר הישן ויוצא אל שדות השמש ובריכות הדגים. אבי טיפל בצנרת המדגה. בעיות תמיד היו. פגעי מזג האוויר, שיבושים בעבודת המערכת, שחיקה, חבלה ועוד כהנה וכהנה.

לאחר ארוחת הצהריים בחדר האוכל תפס אבי תנומה קלה בדירתו. בית צנוע שימש את אבי. ספרים היו בו. מטבח קטן. וסלון חשוך שהשקיף אל קו הגבול. בשעת בין ערביים היה יוצא אבי שוב אל השדות החמים ובריכות הדגים אשר תלאות היום כבר ניכרו בהם.

לאחר צפייה בחדשות הערב היה אבי מכבה את הטלוויזיה ומכין לעצמו ארוחה קלה. אור צהוב בודד האיר את הבית. ערב ערב היה מורח פרוסת לחם במרגרינה ולעיתים מוסיף חתיכת נקניק או עגבנייה. אל הארוחה היה מוסיף כוס תה עשוי צמח תבלין שקטף במהלך מסעו. הצמח התחמם ונשמר היטב בכיסי מכנסיו.

כך עבד אבי משך כל ימות השבוע. גם בשישי עבד. וגם בשבת. לעיתים ויתר על אחד מסיורי השבת כיוון שהיה מבקר את ילדיו. אחי ואחותי שחיו בעמק. תמיד היה מביא איתו קופסאות אוכל בשביל לא להיות לנטל עליהם. פעמים רבות השאירה לו שכנתו הטובה ארוחת ערב שיוכל לקחתה לילדיו. קרן שמש חמימה של שישי בצהריים. כשהגיע היה טופח על לחייהם של הנכדים ומנסה לחבקם. והם השתחררו מיד מאחיזתו, רצים לעסוק בענייניהם.

כשהיה בן שמונים, ביום הולדתו בדיוק, הגיעו לאבי אורחים. לאחר שהשקה אותם אבי והאכילם מסרו לו את דבריהם. 50 שנה הנך עובד במדגה במסירות אין קץ. ועתה, קורא לך הקדוש ברוך הוא אליו. אבי שהיה בדרך כלל אדם נוח על הבריות חישק את ידיו. הוא הביט ממושכות בנקודה בלתי נראית בחלל האוויר ולבסוף אמר, חוששני על המדגה.

האורחים ניסו להפיס את דעתו. עשית את שלך, יבואו אחרים. אבי לא הוסיף דבר. ונותר לטפל במדגה. הוא החל עובד קשה יותר. היה קם לפנות בוקר, מתניע את הטנדר, נוסע בין בריכות הדגים, תקלות היו הרבה, לאחר ארוחת הצהריים היה תופס תנומה, עושה סיור נוסף בשעת בין ערביים, והולך לישון בלי ארוחת ערב. על משדרי החדשות לא ויתר, אולי כי קינן בו חשש עמוק.

עם השנים הלך והתעצב אבי. וביום הולדתו המאה בדיוק הגיעו אליו שיירת מלאכי שמיים ללוותו להשם יתברך. אבי שהיה אדם נוח על הבריות הרהיב עוז בנפשו וביקש שהות אחת נוספת. בשביל להעמיד ממשיכים טובים. ונותר לטפל במדגה. הוא היה קם לפנות בוקר, מתניע את הטנדר, נוסע בין שדות ובריכות, התקלות הלכו וגברו, לאחר ארוחת הצהריים היה תופס תנומה, בשעת בין ערביים היה בודק את השעונים בחדר השליטה המרכזי, והולך לישון. שכנתו נפטרה בינתיים, ועמה נכרת עולם שלם. ליבו של אבי הלך ונעשה כבד.

וביום הולדתו המאה ועשרים נגלה אליו הקדוש ברוך הוא. הגיע הזמן. אתה יודע שהגיע הזמן. כך אמר לו בחלומו. עוד יום אחד התפלל אבי, בשביל להשלים את כל הסידורים. והשיג עוד יום אחד בעולם. וכשעלה השמימה התווכחו ביניהם מלאכי עליון, צדיקים וחסידים, שכל חייהם אבדו את השם, מה מעלתו הגדולה ביותר של אבי.

על שמעשיו מרובים מחכמתו, אמר הצדיק, ולכן כל הרוחות שבעולם לא היו מזיזים אותו ממקומו. על שהיה ליבו טוב, אמר החסיד, ובכך היה גם חבר ושכן טוב ורואה את הנולד. על שרוחו היתה נוחה על הבריות, אמר המלאך, ומי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. נגלה אליהם הקדוש ברוך הוא, ואמר: על שקיים את המדגה.

ואני, שכל חיי חיפוש, כעסתי על אבי המת עוד יותר מאשר על אבי החי, לשמע כל זאת. פעם כשביקרתי את אבי בביתו, דיברתי אליו בגילוי לב. אנחנו מסתובבים על איזה כדור אקראי שמסתלסל בין אינסוף כוכבים, אמרתי, בתוך יקום חסר גבולות וחסר פשר. אנחנו יצורים זמניים שנאחזים בכל מיני כללים מומצאים ברצינות גמורה שכזו. לשם מה כל זה? אבי טפח על לחיי, ושתק.

לאחרונה מצאתי מפה שהוריש לי אבי עם פטירתו. שרטוט של היישוב, שדות השמש ובריכות הדגים. הוא ניצל את יומו האחרון על פני כדור הארץ בשביל לכתוב לי הקדשה. וכך כתב. ״היתה לנו פגישה. שאלת שאלות טובות בני. זו התשובה שאני נתתי״. אבי הוריש לי תשובה.