"מה שמפחיד זה ההשתלבות בחברה, זה מקומות העבודה שניגש אליהם בעתיד, במיוחד בשליש, כשאתה מגיע לכל מקום בתור אסיר ברישיון. צריכים לחתום עליך, להשגיח עליך, לדווח כל דבר. זה קשה לא להרגיש עצמאי". לאסיר ל' (33), מחכים אישה ושלושה ילדים קטנים מחוץ לכלא מעשיהו. הקטנה בהם, רק בת 3 חודשים, נולדה לאבא שנמצא בכלא. ל' נידון ל-42 חודשי מאסר בעקבות גידול מריחואנה. הוא בעל עבר פלילי קודם, ויושב בכלא מזה מספר חודשים. במהלך חודשים אלה, החל להשלים 12 שנות לימוד ובגרויות, במטרה לבנות לעצמו עתיד אחד.

מה אתה מקווה לעשות כשתשתחרר?
"אני כרגע בונה את עצמי לשחרור. סיימתי 12 שנות לימוד, ובגרות חלקית. כרגע אני גם בקורס אקדמי של המרכז הבינתחומי בהרצליה. אני עושה קורס הכנה לתואר. יש לי חצי בגרות, אני רוצה לסיים את הקורס הזה ולהתקדם מבחינת הלימודים באוניברסיטה הפתוחה, אם יהיה לי זמן אפילו לעשות תואר. גם מקצוע. יש פה אפשרות ללמוד מקצוע לחיים. אני עוד לא מגובש בדעה אבל בכיוון של הנדסת בניין, חשמלאות".

מלבד השלמת לימודיים תיכוניים ובגרויות, שירות בתי הסוהר מציע גם מספר הכשרות מקצועיות עבור האסירים בבתי הכלא, במקצועות שהעבודה בהם לא דורשת תעודת יושר: חשמלאות, אינסטלציה, ועוד. המטרה היא לאפשר לאסירים להשתחרר כאשר יש בידם מקצוע בו יוכלו לעבוד כשכירים מבלי שעברם ימנע זאת מהם, או אף כעצמאיים.

אסירים בכלא. ארכיון, למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: משה שי/פלאש90)

התהליך שאתה עובר עכשיו, הוא תהליך שחשבת שתעשה אותו לפני?
"לחלוטין לא".

מה הייתה נקודת השינוי?
"הכל השתנה מבחינתי כשמיינו אותי ללימודים באגף החינוך בכלא. החינוך פה פתח את צורת החשיבה שלי בהסתכלות על החיים, הפרספקטיבה, הכל השתנה. פתאום הפכתי לבן אדם ממש, משהו אחר לגמרי. אם זה לשבת בכיתה, אם זה ללמוד, מי היה מאמין שאני אלך לאוניברסיטה?! מה לי ולזה. שמונה שנות לימוד לא סיימתי בעבר. כל התהליך שעברתי פה, בחינוך, שינה אותי לגמרי. באתי לפה שלילי לחלוטין, לא רוצה ללמוד, לא רוצה להישאר פה שנייה אחת. אלה קצינות החינוך כאן – ורד, הילה, חני – שכל יום היו יושבות עלי, לוקחות אותי לשיחות, אומרות לי שאני אצליח. עד שסיימתי בהצלחה".

ב-2013 בדק שב"ס את אחוזי הפשיעה (רצידיביזם) החוזרת של אסירים שהשתחררו ב-2008, כלומר 5 שנים מיום שחרוררם. בקרב כלל האסירים המשוחררים כ-40%, חזרו לפשוע ונתפסו. אולם, בקרב אסירים שעברו שיקום, שוחררו מוקדם מהעונש שנקצב להם ולוו על-ידי הרשות לשיקום האסיר (רש"א) עם חזרתם לחברה, אחוז הפשיעה החוזרת יורד ל-30% כשקרב אסירים שלא עברו מסלול שיקום הוא עומד על 47%.

איך צריכה החברה הישראלית להתייחס לנתונים האלו? האם בכלל צריך להיות לנו איכפת שסוחר נשק או סמים כמו במקרים של א' ול' או רוצחים, אנסים, גנבים ופדופילים לא יחזרו שוב לפשוע? האם אנחנו צריכים להתאמץ שזה יקרה?

התרת נדרים

גנ"מ דפנה דואיב, ראש תחום חינוך, שיקום ותיקון בשירות בתי הסוהר, מוטרדת גם היא מהיכולות שלנו לקלוט את האסירים המשוחררים, "ההשקעה שלנו באסירים היא לא מבוטלת, היא גדולה מאוד. אנחנו מגיעים להמון אסירים, עם יכולת להתאים את התשובות ואת המענים לצרכים המאוד מגוונים שיש מולנו. עם זאת, הנתק שהאסירים חווים, ולאחריו החזרה של האסירים החוצה, הוא מבחינתי קריטי. אני חושבת שהאתגר שעומד בפנינו היום הוא החיבור לקהילה. השלב שבו האסיר יוצא, ומה קורה איתו בחוץ".

גנ"מ דפנה דואיב, ראש מחלקת חינוך טיפול ושיקום בשירות בתי הסוהר. (צילום: ענת יורובסקי)

מה אפשר לעשות עם זה?
"אני חושבת שהקהילה, אני אומרת את זה בזהירות רבה, צריכה לעשות יותר כדי לקלוט אותם. חלק ניכר ממה שאנחנו עושים יכול לרדת לטמיון אם אסיר לא נקלט כמו שצריך בקהילה. צריך לזכור שהאנשים האלה, הרבה פעמים, נכנסים לכלא ומשאירים אחריהם חובות. חלקם מקבלים קנסות כחלק מהעונש – הם נמצאים פה, והסיכוי שלהם לשלם הן את החובות והן את הקנסות שואף לאפס. הם יוצאים עם חובות החוצה. אנחנו עושים כבר פה איזשהו תהליך של למידת החובות בהם האסיר שקוע, על מנת לאפשר לו, למשל אם הוא עובד אצלנו, לפרוס תשלומים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכל".

את חושבת שהמדינה צריכה למחוק חובות?
"לא למחוק. אני אומרת שצריך לקחת את זה בחשבון שכשאסיר יוצא החוצה קשה לו עדיין להשתלב בתעסוקה, כי מי רוצה להעסיק אסיר משוחרר? בשנתיים האחרונות יזמנו שני ירידי תעסוקה, בשיתוף סטודנטים מהקליניקה למשפט של הבין תחומי. הצלחנו לגייס יחד איתם בכל שנה בממוצע 100 מעסיקים ממקומות עבודה מאוד גדולים, ובעצם בפעם הראשונה עשינו להם היכרות עם עולם האסיר. סיפרנו על אסירים שהצליחו ואסירים שהשתלבו, והמעסיקים באו ואמרו – אנחנו מעסיקים אסירים משוחררים. זה נהדר, אבל עדיין, במובן הזה, רוב האנשים הם לא כאלה".

יתנו לך להדריך נוער? "אני בעצמי חושב שלא"

מה ההבדל בין אסיר שעובר טיפול כדי להגיע לוועדת שליש ולהשתחרר מוקדם, ובין אסיר שעובר טיפול כדאי לשנות את החיים שלו?
"אסיר שעושה טיפול בשביל הוועדת שליש, זה אסיר שעושה את המינימום. הגיע לחינוך, עשה 12 שנות לימוד, ביקש קבוצה טיפולית, ולא רוצה יותר לעשות כלום. אבל אסירים שאתה רואה שהם רוצים להמשיך את הדרך, זה משהו אחר. אני מאמין שרואים את האסירים שכן רוצים להמשיך ושלא יצאו החוצה וירצו לחזור לפשע. אני אישית, לא רואה את עצמי חוזר יותר לפשע. אם זה מצב כלכלי, לא כלכלי, לא משנה מה יקרה בעתיד. יש אסירים שכם אין להם כל כך למה לחזור בחוץ. אין להם תמיכה מבחוץ. לרוב מי שכן חוזר לפשע, זה לפי דעתי אנשים שאין להם יותר מדי על מה להישען. המשפחה שלי היא התמיכה העיקרית שלי. אשתי, הילדים".

זה גם הרבה לחץ. תצא ותצטרך לפרנס משפחה.
"כמובן. אני מקווה לצאת שליש ואז אין משחקים. זה עבודה, בית, מעצר בית לילי".

ל' מתייחס לעובדה שאסירים שמשתחררים בשחרור מוקדם, לאחר שריצו שני שליש ממאסרם, מוגדרים כאסירים ברישיון. במהלך פרק זמן הזה, על האסיר חלות מגבלות רבות: אם לא יתמיד בטיפול אליו הופנה, לא יעבוד בעבודה אליה התחייב, יהיה בקשר עם גורמים עבריינים או יבצע עבירה חדשה, יוחזר לבית הסוהר. על פי גורמים בשב"ס, פרק זמן זה עשוי לסייע לאותם אסירים ברישיון להשתלב בקלות רבה יותר בחברה.

גם א', חושב על הזמן בו ישתחרר מהכלא. זאת, למרות שנשפט על עבירות קשות יותר, בראשן סחר בנשק, ועד עתה, ריצה רק כשנתיים מתוך שבע וחצי שנים אליהן נשפט.

מה אתה מדמיין לעצמך כשאתה יוצא?
"אני חושב שאחד הדברים שגם תמיד רציתי באיזשהו מקום, אבל עשיתי אותו בצורה לא נכונה, זה לעזור לילדים אחרים, לנערים. אם פעם הייתי לוקח איתי ילדים לעשות פשע, היום אני אקח אותם למקום אחר, בגבולות מה שאני אוכל ואצליח. אני רוצה להתחיל בקטן ואני מקווה שאני אצליח. אם אני אגיע למצב שזה יהיה העיסוק העיקרי שלי, אז הגשמתי משהו מאוד גדול".

אתה חושב שהורים או מסגרת תשמח לשלוח את הילדים שלה אליך כמדריך?
"אני בעצמי חושב שלא, אם להגיד את האמת. אבל אני חושב שמה שמצחיק זה שהילדים שאני אכוון לטפל בהם הם לא כאלה שאכפת להם מהמסגרת, ולא כאלה שלמסגרות אכפת מהם. אז אני חושב שזה יהיה הכי קל לי. אני לא בטוח לגבי כל השאר. אני לא בטוח בעצמי במספיק שאנשים יוכלו לקבל את זה שבאתי ממקום כזה, באתי מתקופה כזאת ארוכה בבית סוהר, ממעשים כאלה חמורים. לא יודע אם אנשים יקבלו, אבל גם לא כל כך אכפת לי אם הם יקבלו. אבא ואמא שלי מקבלים אותי, אחים שלי מקבלים אותי, חברים שלי היום מקבלים אותי, זה מה שחשוב. פחות לגבי כל האנשים".

"תסתכל עליו קודם כל בתור בן אדם. כמוך."

"זה הפחד הכי גדול שלי, להיות אסיר ברישיון", מודה ל'. "כשאתה יוצא בשליש, אתה עדיין לא אזרח. אתה יודע שכל טעות קטנה – איחרת למעצר בית, לא באת לעבודה כמה זמן, יכולה להחזיר אותך אחורה".

זה לא משהו שיכול לשמור עליך?
"זה גם יכול לשמור עלייך, וגם יכול לפגוע. כמובן שכל אחד לוקח את זה לדרך שהוא רוצה להמשיך בה. אני מכיר פה כמה שבאו בהפקעת שליש. יש כאלה שמתחרטים פחות, יש כאלה שיותר."

כלא מעשיהו. (צילום: ענת יורובסקי)

אתה מריץ בראש את המפגש עם וועדת השחרורים?
"זה פחות מעניין אותי כרגע", עונה א', "כי העניין פה הוא לא הפריבילגיות שמקבלים, זה לא אם אני אקח את השליש או לא אקח את השליש. אני רוצה את השיקום נטו כדי להשתקם. אם אני אקח את השליש או לא אקח את השליש זה בונוס. זה עוד שנתיים שלוש להיות בחוץ, אבל אני מעדיף לא לקחת את השליש אם אני יודע היום במצב שלי שאני לא בנוי לזה. אני אעדיף להישאר פה ולהמשיך לעשות את השיקום, שזה משהו שלא חשבתי לפני זה. פעם כל מה שמעניין אותך זה להיות בחוץ, להשתחרר. שיקום וחרטה זה סתם הצגה. היום זה באמת משהו שמאוד חשוב לי".

מה היית רוצה להגיד למי שיקראו את הכתבה שלנו, ולא מכירים את אופציות השיקום שמוצעות לאסירים?
"הייתי רוצה קודם כל שהם יתנו הזדמנות. הייתה סטיגמה על שב"ס – מי שנכנס לפה נורמלי יצא מפה עבריין, כמו בבתי חולים – מי שנכנס בריא יצא חולה. זה ממש לא נכון. מי שרוצה להיכנס לפה ולצאת עבריין יצא עבריין. ומי שרוצה להיכנס לפה ולצאת נורמטיבי יצא מפה בן אדם נורמטיבי, ולפי דעתי גם יותר טוב מהרבה אחרים שלא עברו את התהליך שהוא עבר. אני חושב שהדבר הראשון זה לתת הזדמנות, והדבר השני זה לא להסתכל על אסיר בתור אסיר, תסתכל עליו קודם כל בתור בן אדם. כמוך. הוא עשה כמה שנים בבית סוהר, ועבר שם תהליכים מסוימים שבעיניך נראים הכי גרועים שיש, אבל בעיניו זה שינה לו את החיים. לטובה או לרעה זה הוא יחליט, אבל שיתנו את ההזדמנות".

"צריך שהחברה תקבל יותר את האסירים המשוחררים מבלי להסתכל עליהם בתור תווית", מבקש ל'. "תסתכלו עליו בתור בן אדם, שעשה טעות ורוצה לשקם, במיוחד אלה שקיבלו שליש אני חושב, שכן נתנו להם את ההזדמנות לצאת ולשקם את החיים שלהם. יותר להסתכל עליהם בצורה חיובית מאשר שלילית. יש אסירים מאוד חכמים, ועם רצון חזק מאוד לעשות שינוי ניכר ולצאת החוצה עם משהו חדש ואחר. עם ניסיון מאוד חזק לשנות את החיים, לא להגיע יותר למקומות האלה".

"כל אחד שלא משתלב – חוזר לכלא"

איזה ציון היית נותנת לחברה הישראלית בהקשר של הקליטה?
"אני חושבת שיש עוד הרבה מה לעשות בהקשר הזה", אומרת דואיב. "הם יכולים להיות אנשים מאוד פרודוקטיביים. יש עוד שינויים שאפשר לעשות על מנת לקדם את הקליטה שלהם בעבודה, הקליטה בעבודה יכולה לסיים להם בפריסת חובות. צריך לעזור להם עם פריסת חובות כדי לא להחזיר אותם אחורה, ולא לתת להם למצוא את הדרך "הקלה" לפרוס את החובות האלה. חלק ניכר מהם אבודים במידה מסוימות. הם יוצאים החוצה, לפעמים אין להם מקום לגור בו, שלא לדבר על פרנסה, מחפשים את עצמם מחדש, תלוי גם כמה שנים הם היו בפנים. דמיינו בן אדם שעבד, היה פרודוקטיבי, אבל עכשיו הוא התנתק לכמה שנים מהקהילה שלו – הוא צריך להתחיל הכל מחדש. הוא צריך לגייס המון כוחות, ואם החברה לא תראה איפה כן אפשר לעזור, בסוף החברה תפסיד".

מה היית אומרת למי שלא מכיר את כל העבודה שנעשית בשב"ס, וחושש מאסירים משוחררים?
"אני יכולה להבין את החשש, לחלוטין. אנשים שעשו עבירות, ופגעו במישהו אחר – מאוד קשה לתת בהם אמון. אבל אני חושבת שכל אזרח במדינה הזאת, צריך לדעת שאם הוא נותן הזדמנות מנטלית – אפילו בחשיבה שלו, לא לעשות משהו אקטיבי – בסוף הוא עושה לביתו. יש לנו אפשרות להוקיע אסירים, ויש לנו אפשרות לעשות איתם משהו. עונש מוות אין פה לאף אחד. אז מה שנותר לנו, עבור החברה עצמה, הוא לדאוג לזה שהם יוכלו בסוף להשתלב. כל אחד שלא משתלב, חוזר להיות דר רחוב, חוזר לפשוע, או חוזר לכלא. כל אחד כזה בסופו של דבר מזיק למי שנמצא בסביבה שלו ולמדינה כולה, לחוסן שלה".