״אבא, למה אנחנו הולכים על המדרכה?״
״שאלה טובה, בוא נלך על הכביש״.
״מותר ללכת על הכביש?״
״אני חושב שעקרונית אסור״.
״אבל אסור למכוניות לנסוע היום״.
״דווקא מותר״.
״לא הבנתי, אז למה אף אחד לא נוסע?״
הסברתי שאף אחד לא נוסע רק בגלל מוסכמה חברתית, שאין שום חוק האוסר נסיעה ביום הזה, אבל נותרתי עם שתי מחשבות ביני לבין עצמי:
1. ברגע הראשון תהיתי למה מרגיז אותי כאשר מישהו כן נוסע ביום כיפור, בסמוך לתחילת היום למשל, כשברור שזה לא מקרה חירום אלא רק מישהו שקצת "עיקם את המוסכמה" בשביל רבע שעה או עשרים דקות. ברגע השני שמחתי שכך, שהמוסכמה הכלל חברתית הזו משמחת אותי מעצם היותה חיבור ישראלי בכלל רבדי החברה. מה שהוביל אותי למחשבה השניה –
2. למה עם ישראל מצליח להתאחד סביב נושא מסוים ולא סביב אחרים, ומה צריך לעשות כדי למצוא עוד נקודות חיבור גורפות כל כך בין כולנו.
בדיוק בדקה בה יצא הצום מילאו שוב מכוניות את הרחוב, ואותי הדיוק והדקדוק קצת שעשעו – יש משהו מאד ישראלי וחביב בחילונים פורעי כל חוק ומצווה, אפיקורסים מוחלטים באורח חייהם הרגיל, המחכים לרגע המדויק כדי לסיים את הצום ביום כיפור, וכדי לצאת עם הרכב לכביש. בשבת הקרובה הם כבר יעשו על האש בפארק, אולי אפילו עם בשר לבן, אבל היום, רק היום, הם עמדו עם הסטופר לחכות לצאת יום הכיפורים. ככה אנחנו, ישראלים…
