ערב יום כיפור הסתבכה ישראל בתקרית שלא היא אשמה בה, בה הפילה סוריה מטוס ביון רוסי, וכל אנשיו נספו. ישראל תקפה בסיסיים איראניים שהוצבו בקרבת הבסיסיים הראשיים של רוסיה לחוף הים התיכון, ובכך נעשתה מעורבת בעל כורחה בסיבוכי התעבורה האווירית הסבוכה באותם שמים.
השאלה היא מה מניע את איראן להתעקש כל כך על כינון מערך טילים מאיים על ישראל, ומדוע היא לוקחת עליה את הסיכונים הכרוכים בכך?
יש התשובה המובנת מאליה – האיאתוללות שונאים את ישראל ורוצים להחריבה, וזה כמובן נכון.
אבל זה לא כל הסיפור. יש תמיהה גדולה מדוע זה איראן כל כך מעצימה את בעיית ירושלים. כוח המשימה האזורי העיקרי שלה קרוי "לגיונות אל-קודס", והיא מקפידה לעשות ימי איזכור לבעיית ירושלים, ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתה.
מדוע זה תמוה? כי על פי המסורות השיעיות הקאנוניות לירושלים אין שום חשיבות. בספר המסורות השיעיות שהוא מקור פסקי ההלכה השיעיים העלייה לשמים של הנביא מוחמד התרחשה במכה, והמיעראג' הוא הסולם שבו טיפס הנביא לשמים, בלי סימן וזכר לאגדה על הסוס המכונף, אל-בוראק. את המסורות על קדושת אל-אקסא פוטרים חכמי ההלכה השיעים כ"המצאה של אנשי סוריה". כאשר בא אל הנביא מוחמד מאמין שאומר לו כי הכין את הנאקה שלו למסע לירושלים, הנביא עונה: קח אותה לכופה, (שהייתה אח"כ מרכז שיעי חשוב.)
אם כך, מניין הלהט הזה להציל את אל-אקסא? הוא לא מגיע מלהט דתי, אלא מחישובים מדיניים. אחרי מלחמת עיראק-איראן ישבו האיראנים וחשבו איך למנוע מן העולם הערבי הסוני להתאחד נגדם. מכיוון שהם מתייחסים לערבים כאל טיפשים, הם החליטו להפנות את הזרקורים לכיוון ההפוך – אל ישראל, ובישראל שאלת ירושלים היא מגנט שיטה את התעניינותם של הערבים מכיוון מזרח – לאיראן – לכיוון ההפוך, למערב – לכיוון ישראל וירושלים.
בינתיים זה מצליח להם, אבל יש התעוררות ערבית, ועל כך בפעם אחרת.
**
