שלהי גיל 28 שלי, ואני מוצאת עצמי בצהרי יום חמישי יושבת בתחנת הרכבת של ראש העין. אני מסיימת לתפור עיטור משונה לתלבושת בלויה ומרופטת שהרכבתי מפריטים שמצאתי בשוק הפשפשים, ומחכה שיואב יבוא לאסוף אותי למחנה שבו אבלה את סוף השבוע הקרוב. בקרוב אתלבש ואתאפר ו'אהפוך' לכוהנת שבטית זקנה, מלוכלכת ומעט מטורללת, וסביבי מאות דמויות קסומות, מופלאות ומסתוריות.
זו הפעם הראשונה שאני משתתפת ב-LARP, קיצור של Live action role-playing game – משחק תפקידים חי. למרות שיואב ופלג סיפרו ותיארו לא מעט מה הולך לקרות, עדיין קשה לי לדמיין. איך זה הולך להיראות? ומה עושים כל היום? אני פשוט נשארת בדמות? כל הזמן? ומה אם לא אצליח להיכנס לדמות עד הסוף? אם לא אדע איך להגיב או שלא אדע מה לעשות עם עצמי?
שמעתי שיש גם אזור שנקרא "אוף פליי", מחוץ למשחק, שם אפשר פשוט להיות, וכשרוצים חוזרים למשחק – "אין פליי". מה אם אהיה רק שם, ורק אחכה שייגמר המשחק? עם החששות והציוד, אני נדחסת אל תוך הרכב. יהיה בסדר, מה שלא יהיה, אני אמצא את הדרך ליהנות.
אין-פליי
זהו היום הראשון של חג השוויון, אשר נציגים מכל ממלכות העולם מוזמנים לחוג אותו בעיר המדינה לייבון. רוואנה, כלומר אני, אשתו של ראש שבט החזיר הזקן, מתקששת לאיטה ברחבי העיר המקושטת לכבוד החג. היא לא הייתה בלייבון כבר עשרות שנים, או לפחות לא זוכרת שהייתה. כמעט כל הזיכרון של רוואנה מהעבר הרחוק, הטראומתי והאפל, מסתתר בשנים האחרונות ומאפשר לה לבלות את שנותיה האחרונות בחדווה יתרה. היא מחפשת כעת את בעלה, רוזנאן, שהלך לבלות בבית הזקנים ושכח לקרוא לה. היא קוראת בשמו בגרון ניחר בכיכר המרכזית בתקווה לקבל מענה.
אוף-פליי
יצאתי משטח המשחק כדי להתאוורר קצת, לא קל להיות זקנה צעקנית כל הזמן. חבר מהקבוצה שלי בדיוק עובר ושואל איך הולך לי ביומו הראשון של הלארפ הראשון. אני עונה שנחמד לפרקים. תכלס הרגשתי שאני עדיין לא ממש מוצאת את עצמי אבל זה פחות נורא משחששתי, ולמעשה עצם העובדה שהוא עצר לשאול, כבר שינה לי קצת את החוויה. רואים אותי כאן, אני לא לבד.
המחנה צבעוני ויפה – ויש כאן מאות אנשים. לא הדימוי שהיה לי בראש על שחקני לארפ – על מעין מועדון סגור של משוגעים לדבר (בעיקר גברים) שחיים בעולם מקביל ועוסקים בזה מנעוריהם. אחת מהשחקניות, בשנות ה-20 לחייה, משחקת לוחמת. היא הייתה רק בשני משחקים לפני כן, אך שמה כבר הולך לפניה כלוחמת אימתנית. לגבי שחקן אחר, בערך בן 40, שהייתי בטוחה שהוא שועל לארפים ותיק – הסתבר לי שזו הפעם הראשונה שלו. יש כאן גברים ונשים, דתיים וחילוניים, מכל העדות והמקומות, ומכל הגילאים – ילדים, נוער, הורים עם תינוקות ואולי גם סבים וסבתות.
אין-פליי
אחרי סשן ארוך של קריאות מחרישות אוזניים משני צידי המחנה, רוזנאן ואני מוצאים זה את זו וממשיכים לפסוע יחדיו אל עבר בית ויאן לגיל הזהב, שם מצאנו חבורה של אנשים בגילנו להתרועע איתם ולשחק קלפים. שני ילדים מבחינים בנו, אחד מהם מצביע על הפרי המשופד בקצה המטה של רוזנאן ושואל "מה זה?". רוזנאן עונה לו בשמחה "אפרשזיף", ולאחר נגיסה עסיסית מגיש אליו את קצה המטה ושואל: "רוצה?". כמעט בחוסר שליטה הילד קורא "איכס!". פרחח חסר נימוסים! אני צועקת עליו עם מקל ההליכה שלי, בגרון ניחר כמובן – "לא אומרים איכס על אוכל!" – ופולטת תגובות נאצה אקראיות נוספות. שני הילדים מתרחקים מאיתנו בבעתה מהולה בשעשוע. אך אל דאגה, הוא בסך הכל למד שיעור בנימוסים – יומיים לאחר מכן הוא ייגש אל רוזנאן ויבקש את סליחתו.
אוף-פליי
ישבתי עם פלג בשולי המחנה, ליד האוהלים ושקי השינה שלנו. ניסינו לחשוב ביחד על שיר האהבה שהדמות שלו, רוזנאן, תקריא במשתה הגדול, קבל עם ועדה. רוזנאן, כמובן, יצייר את השיר. זאת מהסיבה הפשוטה שהוא אינו יודע לכתוב…
פלג אמר לי בערך בפעם החמישית ביומיים האחרונים, שבעצם המפעל הזה הוא לרכז במקום אחד את כל האנשים שיזרמו אחד עם השטויות של השני. אני חשבתי בפעם החמישית ביומיים האחרונים על כמה כיף לילדים שבאו לכאן, ועל זה שזה פשוט להסתובב בתוך ספר שקם לחיים. ראיתי כאן ילדים כל הזמן, מנהלים קרבות, לומדים באקדמיה לאצילים, וסתם משוטטים ומתפעלים, עם ההורים או בלעדיהם.
אין-פליי
היום השלישי לחג השוויון. אחרי ששהינו, כל דוכסות טאנדרול, במעצר של כשתי דקות על זריקת תפוח על משמר המלכה (עשינו יותר מדי רעש בכלא…), אנחנו יוצאים החוצה ועדים למחזה נורא: גולגתא, הלוחם האפל וחסר המורא, מוטל על האדמה לאחר שהוצא להורג, והת'ול דואלים סביבו, חפויי ראש, מקיימים טקס אשכבה. אני מזועזעת, מסרבת להאמין לחוסר הצדק, ומקוננת בקולי קולות (שלא לומר מגז'דרת) על האבדה הגדולה. אני משוכנעת שנשמה גדולה כגולגתא תמצא דרך לשוב אלינו, ועדיין באותם רגעים הכאב גדול וקשה.
אוף-פליי
פגשתי ליד השירותים שחקנית ותיקה מאוד בתחום שהחמיאה לי על הלוק של רוואנה. קיבלתי פה הרבה מחמאות על המראה ועל המשחק שלי, וזה גרם לי להיות בטוחה יותר, לזרום עם עצמי יותר וליהנות יותר. היא שאלה איך לי, ואני עניתי שכיף מאוד, לפרקים. היא סיפרה שתמיד בלארפים היא נעה בין הנאה אדירה, לתחושה שהיא אבודה ולא יודעת מה לעשות עם עצמה ואיך להתקדם במשחק, ושברוב הלארפים היא גם מוצאת את עצמה בוכה. הבנתי שהתחושה המוזרה הזאת, של רגע אחד ממש כיף לי וברגע הבא אני אבודה, היא לא רק שלי אלא חלק מחוויית הלארפ של רוב מי שכאן, ללא קשר לוותק. הבנתי גם שכנראה אין דרך "נכונה" להיות פה. העניין הוא להביא את עצמי ואת הדמיון שלי, כמה שיותר. בלי מחסומים, ופשוט לעשות מה שאני רוצה.
אז מה זה לארפ?
LARP – קיצור של Live Action Role Playing. משחק תפקידים חי. זו התכנסות של חבורת אנשים במרחב אחד, כאשר לכל אחד יש דמות וביחד מרכיבים סיפור עם עלילה מסועפת. יש כל מיני סוגים של לארפים, במגוון סגנונות עלילה – על הטווח שבין מלחמה, פוסט אפוקליפסה, אגדות, מיתוסים, אירועים היסטוריים ועוד. מספר המשתתפים יכול לנוע בין כמה בודדים לאלפי אנשים, וזמן המשחק יכול להימשך בין מספר שעות לימים אחדים.
במקרה של לארפ ליברה, היחיד שאני יכולה לספר עליו מעולמי הצר, התכנסו כ-400 איש, אישה, ילדה וילד מממלכות שונות בעולם דמיוני שבפארק מקורות הירקון, ל-48 שעות. המשחק מתרחש אחת לשנה, בדיוק בזמן "חג השוויון", בו מגיעים נציגי כל הממלכות מהעולם אל העיר לייבון ועוסקים במסחר, בפוליטיקה, בלחימה ובשטויות. בכל שנה העלילה מתקדמת – והמשחק הוא ביחס לעלילה שרקמו הדמויות במפגשים הקודמים, עד לאותה נקודה. המשחק הוא קבוצתי – אני מגיעה עם דמות עצמאית שיש לה מטרות ואינטרסים משלה, אבל אני מגיעה כחלק מקבוצה (לרוב אחת מהממלכות במשחק, אבל לא בהכרח) שאיתה אני בונה את המחנה ואליה הדמות שלי משתייכת.
אפטר-פליי
מפרקים את המחנה, תוך עיבוד של שלושת הימים האחרונים. לפני שהתחלנו את המשחק, בתדריך הפתיחה, יואב קרא למשחק "חוויה עצימה". בחיים לא שמעתי את המילה הזאת. אבל הבנתי שהוא מתכוון לאיזושהי סערה פנימית שמתחוללת, סערה של מפגש ושל חיים ותשוקות שנפגשות, ולא תמיד זה נעים, לפעמים זה קשה, אבל החוויה הכללית היא עוצמתית. יש בה הרבה מאוד חופש – במשך 48 שעות אני יכולה להתנתק מהיום יום, מדאגותיו, ממי ומה שאני במציאות הנוכחית – ופשוט לשחק ב'כאילו' עם עוד 400 אנשים – אבל כמו שילדים באמת משחקים בכאילו, כלומר, כאילו באמת.
כמי שמגיעה מתחום החינוך, עלתה בי התהיה – אולי החוויה הזו היא פשוט אסקפיזם? אולי זו עוד דרך שיש לנו, בני האדם בעולם המערבי של המאה ה-21, לסגור את המציאות מבעד לדלת ולהעיר את עצמנו לתוך עולם קסום ודמיוני, כדי שנוכל להמשיך להיות רדומים ביחס לעושק, לניצול, לניכור ולשאר הרוע שסובב אותנו?
יכול להיות.
אבל אני מאמינה שזו עשויה להיות חוויה מחנכת, למבוגרים ולילדים כאחד, עם ההדרכה והגבולות הנכונים. על היכולת לדאוג זה לזו, גם מחוץ למשחק וגם בתוך המשחק, על עצם המפגש הממושך ונטול המסכים – חוויה נדירה היום, ועל היכולת לחלום ולדמיין – שהיא בעיני כישור חשוב לאדם לצורך שינוי החברה. כאשר אדם מפתח את היכולת לדמיין עולם פנטסטי ובתוכו להמציא סיפור מסועף ורב מעללים – הוא מסוגל לפתח גם את היכולת לדמיין מציאות אחרת בתוך עולמו שלו, ולבקר תופעות אנושיות שנראות לנו כאמיתות ברורות מאליהן.
נתראה בלארפ ליברה הבא!
#גולגתאעדייןחי
