לפני כמה שבועות פתחתי טינדר. למה עשיתי את זה? הרי יש לי חבר! טוב ששאלתם. האמת – גם אני לא בטוחה. כנראה כי היה לי משעמם והתחשק לי ליזום הרפתקה שחי כבר לא נותן לי בתדירות מספקת. כבר זמן מה אני רוצה להיפגש אתו יותר ממה שהוא רוצה להיפגש איתי, ואנחנו בעצם לא נפגשים. לפעמים, כשאני חושבת על זה, כואב לי הלב. ולפעמים אני חושבת על זה חמש פעמים ביום. מביך. מצד שני, חמש פעמים ביום ל-10 שניות זה ממש לא הרבה, ובמגמת ירידה. הזמן עושה את שלו, כמאמר הקלישאה. בלבי הפרשה כבר הסתיימה והיצר להרפתקה חדשה התעורר.

לפני שמצאתי אהבה או הרפתקה, מצאתי שטינדר זה ממכר. כשאני אומרת לעצמי "טוב עוד 5 דקות את סוגרת", אני מגלה שעברה חצי שעה. "עוד שלושה לייקים, ואת סוגרת", ומעבירה שמאלה 100 איש. הרי אם אני עושה רק שלושה לייקים וסוגרת, זה צריך להיות כאלה ש"באמת שווים את זה" ו"יכול להיות בנינו חיבור" אני מקשקשת לעצמי בעודי מהופנטת למסך באישונים מורחבים כמשועממת וכמסוממת. מסועממת. אני משחקת עם הטינדר עוד כמה משחקים כאלה כמו שמשחקים עם המיקרו (אני אעשה פיפי לפני שהמיקרו יצפצף… מכירים?), והשעשועים האלה שותים לי את הזמן.

דבר נחמד בטינדר הוא היותו מהיר ולא אישי. כל כך נחמד שזה ממש לא נעים להודות שזה נעים ומקל: עשיתי למישהו לייק, הוא לא עשה לי, והאירוע יורד לתהום הנשייה. כל כך הרבה דחייה, לכל הכיוונים, ואף אחד לא נפגע! איזה יופי. זה פטנט שצריך לשכפל. איך אפשר שאנשים ידחו זה את זה כרצונם אבל בלי להסב כמויות אינסופיות של כאב לב.

שימו לב, שירות לציבור! לא הורדתי טינדר לפלאפון! נכנסתי מהמחשב על מנת לשים גבול להתמכרות. בכל זאת, יש לי גבולות. מומלץ בחום שלא להוריד את האפליקציה. אני חושבת שניחנתי בנטייה להתמכרות ולכפייתיות. אבל זה כבר לרשומה אחרת.
אז נפגשתי עם מישהו. היה נחמד. קצת משעמם. בתמונה הוא היה נראה מגניב, במציאות פחות. חמוד. ישבנו ושתינו בירה עד 2 בלילה. אני לא משתייני הבירה. למה פתאום שתיתי כל כך הרבה בירה? נראה שזה מכללי הטקס והייתי צריכה שיהיה לי משהו ביד. בהתחלה היה נחמד לחוש את מידת הסמיכות של המתח מיני שהחל ונרקם בינינו, כמו לטבול יד במים ולבדוק כמה הם חמימים. רמת הסמיכות בחצי הראשון של המפגש: בינונית. אחרי שעברנו את החצי התחלתי לאבד עניין בפטפוטים, אבל גם לא התחשק לי מגע. הרגיש לי מאומץ מידי. חזרתי הביתה ב-2 בלילה, מסוחררת מהבירה. למדתי המון פרטים על אדם שלא ממש מעניין אותי. היה נחמד, הרגשתי נחשקת, אבל לא הבנתי למה בזבזתי על זה זמן (כאילו זמן זה דבר שאפשר לבזבז). יתכן בהחלט שהיה לי יותר כיף ומספק לכתוב ולבלות עם עצמי. זמן איכות עם עצמי זה מצרך נדיר בימינו.

ובכל זאת, מידי פעם כשאין לי כוח לעשות את ענייני האמתיים בעולם הגשמי או במחשב, או כאשר אני מרגישה חסרת השראה ומוטיבציה, אני מנחמת את עצמי בכמה דקות (באמת! רק כמה דקות, נשבעת) בטינדר. אני חושבת שאני עושה לייק לאחד מתוך 100 גברים. שיפוטיות וגזענות שופעים ממני ללא עכבות: ההוא מכוער, ההוא שמן, ההוא מתאמץ מידי על הפרופיל שלו, ההוא רוסי (למרות שהניסיון מלמד שאני חובבת רוסים) וההוא ערבי. "לא שיש לי משהו נגד ערבים!" – אבל דייט טינדר? נו באמת. לא מפה נתחיל את הדו-קיום. ובכן, לילית, זה המדיום. בחרת להשתתף במשחק – תשחקי.

מעבר לכללי המשחק שלא אני המצאתי, יש מספר כללים נוספים שהבחנתי שסיגלתי מבלי משים. אני לא עושה לייק לתמונות של:
1. גברים בחדר כושר
2. גברים שעושים סלפי מול המראה
3. גברים שנראה שהתאמצו מידי על הצילומים שלהם
4. גברים שהתמונה שלהם היא של חצי פנים/עם פילטר ( היי, למה אתם לא מראים את עצמכם? ביי)
5. גברים שמחזיקים בירה, או מעשנים. כולל נרגילה.
6. גברים שכתוב בפרופיל שלהם משפט שמקדש את זה שהם סטלנים כדרך חיים
7. גברים ללא חולצה. אבל! יש יוצאים מן הכלל (בקרוב תבינו למה).

לאחר המסננות האלה, אם אני מזהה תמונה שאני מדמיינת שמאחוריה מסתתר אדם ולו שביב של אנרגיה שמעניינת אותי, אני עושה לייק. מדובר בבודדים. למרות כל הסייגים הללו, היו לי מספר התאמות. ואז הם שולחים הודעה ולא בא לי לענות.  "אם כך, למה אני עושה את זה לעצמי?" עולה השאלה המתבקשת. אבל, אחת ההתאמות הייתה עם בחור שמשך את תשומת לבי. יצוין לפרוטוקול שהייתה שם תמונה ללא חולצה ובכל זאת חרגתי מהרגלי ועשיתי לייק. בתמונה הוא שוכב במיטתו, מבט נוגה ומתוק בעיניו המהממות. נראה כי לא מתאמץ להיות חתיך, ולכן, אולי, מדובר בחתיך.

כעבור כמה ימים נכנסת לטינדר. אבוי, הבחור נעלם. מעניין למה הוא ביטל את ההתאמה איתי, אני תוהה לדקותיים. מה, לא הייתי יפה בעיניו? מה פתאום אכפת לי אם אני יפה בעיני איזה פלוני מקועקע וחסר חולצה? מהרהרת ומתקדמת בחיי. והנה, יום למחרת, בסביבה אחרת לגמרי ומרובת בני אדם – הרחק מרדיוס ה-30 ק"מ בהם טינדר פרש את חוקיו עלינו, חיתן וגירש אותנו כהרף עין – אני מזהה צורה מוכרת. גב שרירי, שזוף, תלתלים קצרים, קעקועים לרוב ועיניים כחולות זורחות למרחוק. היי, נראה לי שזה הבחור מהטינדר! אני כמעט בטוחה. אין לי איך לוודא – הוא הרי ביטל את ההתאמה איתי. וגם אין לי פה מחשב. וגם יש לי חיים (ממש).

אני משועשעת מהסיטואציה שנראית לי היתולית. הוא מסתובב שם עם מישהי כוסית ורזה ממני בכמה מידות. גם צעירה ממני. הציצי שלה עומד והיא בעלת שיער בהיר וחלק. הוא נראה עסוק. אני נכנסת ל-mode הציידת. אני מתבוננת בגילויה של לילית הציידת: אני נינוחה במרחב ונעים לי. לא עסוקה בזה, אבל אם פתאום הוא נכנס לזווית העין שלי – בום! אני ישר קולטת. ממתינה, אורבת. התפתחה בי לאיטה פנטזיה שבה הוא בא להתחיל איתי. בא לי שהוא יתחיל איתי! לילית "יותר מידי" מתעוררת: "מה זה הקשקוש הזה? יש לך מאץ' עם מישהו בטינדר ואז המאץ' נעלם ואת ישר נדלקת על זה? צריכה להשיג? לטרוף? מה זו ההתנהגות הזאת? סתם בחור אקראי. איך הוא חדר למוח שלך והפך להיות מושג לפנטזיה?" מעבר להצלפות נינוחות של לילית "יותר מידי", המצב משעשע אותי. זה משחק, ואני נהנית ממנו. מהאפשרות שאולי יקרה שם משהו. הוא בחור מושך, ואם הוא ירצה אותי זה אומר משהו על כמה אני שווה, כנראה. כשסיפרתי לכמה חברים על צירוף המקרים המשעשע, הרגשתי סתומה. ילדה קטנה וסתומה! כמה כיף להיות ילדה קטנה. מותר לי להשתעשע בשטויות. מזל.

הבחור נכנס ויצא מטווח הכוונת שלי, ובעודי יושבת עם החברים הפציע בשנית. הכרזתי: "חבר'ה, הבחור מהטינדר, זה הוא". באחת כולם מפנים מבט. יש שאומרים שלא נעים להסתכל על מי שמדברים עליו, כדי שחלילה לא ישים לב. לא להביך ולא להיות מובכת. אבל לא אכפת לי. הוא הולך לכיווני. (תרגעו, הוא לא הלך אלי. אלא רק לכיוון הכללי שבו ישבתי). ללא עכבות קמה בנחישות: "אני הולכת לבדוק". ניגשת אליו. הוא עומד עם איזה כוסית צעירה אחרת. (אני כותבת כבר פעם שניה 'כוסית', ווזה מצביע כמובן על חוסר הביטחון שלי ולא על הזלזול שלי בנשים הללו שאיני מכירה):

היי (. מסתכלת לו בעיניים, הוא מסתכל חזרה. מבט עמוק וחודר)
אני רוצה לשאול אותך משהו (אני נחושה, לא מגמגמת!)
זה אולי קצת סטוקרי אבל גם משעשע, אז באתי לבדוק… אני חושבת שלפני כמה ימים הייתה לנו התאמה בטינדר. נראה לי שזיהיתי אותך לפי הקעקועים. לא דיברנו, אבל אני די בטוחה שזה אתה. ואז ההתאמה נעלמה, לא התכתבנו אפילו. אבל זה משעשע אותי זה שאנחנו נפגשים במקום כל כך רחוק ואחר, ומה הסיכוי בעצם…
נראה לי שאני מזהה (הוא מסתכל אלי בעיניים היפות האלה)
מאיפה את? (אני עונה. בודקים טווחי קילומטרים של טינדר כדי לאשש מדעית את הסברה)
אז זה הגיוני. אולי נעלמתי לך כי מחקתי את האפליקציה… אני כל הזמן מוחק ומחזיר (כנראה שאלו היחסים של כולם עם האפליקציה השטנית הזאת. אני מנסה לשכנע את עצמי שהוא לא מחק אותי כי אני מכוערת)
נעים להיפגש מחוץ למסך (אני מרגישה שאני מושכת בעיניו. אנחת רווחה)
אנחנו מחליפים עוד כמה משפטים
מתחבקים
ואומרים שנדבר.

עכשיו כשהוא הפך לאדם ממשי, נקרא לו פרא. הציר נפתח, פרא ואני מחליפים כמה משפטים פה ושם, אבל ברור שהוא מסתובב פה עם מישהי אחרת. אני נהנית מהמשחק. לא מאוימת. הוא ממשיך להתמשמש במרץ עם אותה עלמת חן עם ציצי עומד שאינה אני, ומנסה ברוב חביבות לדאוג לי לטרמפ מהמקום הזה שהיינו בו. חמוד מצידו. היו שם עוד בריות רבות ונתקלנו לפרקים. למשל, עמדנו זה ליד זו ופטפטנו, אני, הוא וההיא עם הציצי העומד. עברה לידנו מישהי ואמרה "ואוו! איזה עיניים יפות יש לכם. אתם דומים". "אנחנו אחים" אמרתי. "באמת?" היא שואלת. אנחנו מסתכלים אחד אל השנייה ומחייכים. פרא אומר שלא, מסתכל עלי וצוחק. (שתי נקודות ללילית. יצאתי מצחיקה). מפה לשם, "תכתבי את הטלפון שלי אני אגיד לך אם מצאתי לך טרמפ" (הופה! עוד שתי נקודות ללילית במשחק החיזור). הוא לא הצליח לארגן לי טרמפ, אבל שולח הודעה בערב אם הסתדרתי. מתוק.

עכשיו, בין אם יתממש מפגש בין לילית הציידת ובין פרא או אם לאו, המצב מעניין אותי. מה מעניין אותי? משחק החיזור. האומץ לפנות, להיות נבוכה, להתחיל עם מישהו, לצוד, ובעיקר האומץ לקבל לא:
לא, אני לא זוכר
לא, אין לי טינדר
לא, יש לי חברה
או כן – אני זוכר אותך, אבל לא – אין לי שום עניין לדבר איתך.

לאחר ההסתערות על פרא, כשחזרתי למקום מושבי בין החברים, זכיתי למחיאות כפיים! אחד אף החמיא והוסיף שאני דוגמה ומופת. ובעצם – מה היה כל כך מרשים? גם אני התרשמתי מהתעוזה שלי. אך אם אתבונן בסיטואציה מהצד: מה העניין הגדול? בסך הכל לגשת למישהו שמוצא חן בעיני וליצור תקשורת. מה כל כך מפחיד בדחייה? נניח שהוא לא רוצה אותי. שאני לא מושכת בעיניו, שהוא לא פנוי כרגע, שהוא לא זוכר אותי. הרי רק בראש שלי זה אומר עלי משהו, האמת היא שזה לא אומר עלי כלום. זה רק אומר עליו.

מה כן אומר עלי משהו? האם יש לי אומץ לגשת ולהתבטא, ואיך אני מתייחסת לתגובה שאני מקבלת. כשאני אקטיבית – פחות משנה לי מה יהיו התוצאות. העיקר שאני עושה את מה שבא לי לעשות. אם אני נמשכת – להסכים להרגיש את המשיכה. אם בא לי להראות אותה – להראות. אם אני מתאהבת – להתאהב. אם אני חושבת על ללכת ולפנות למישהו – ללכת ולפנות אליו.

הפחד מסירוב מסרס את יכולתי להתבטא. לכן, אני מציעה לכולנו ללכת ולאסוף סירובים. מגברים, מנשים, מחברים, מההורים. גשו, הסתכלו בעיניים ובקשו מה שאתן רוצות, גם אם זה חוצפני או מסוכן, ותראו מה תקבלו. במקרה הכי גרוע – תקבלו לא, אבל תרוויחו את הידיעה שיש לכן את האומץ לבקש בקשות.

פעם פחדתי לעשות דברים כי פחדתי לקבל לא, ואפילו לא ידעתי את זה.  מאז שאני מקבלת סירובים – ובשנה האחרונה קיבלתי כמה, מגברים וגם מהעולם שסירב לחלק מבקשותיי – למדתי שאפשר לקבל לא ולהישאר בחיים. אז אני עדיין מפחדת, אבל פחות. אני מזמינה את כולנו, ובמיוחד את הבנות המוצלחות שבינינו, אלה שמקבלות כל מה שהן רוצות ומצליחות בכל מה שהן נוגעות בו: הקשבנה לעצמכן בכנות – כמה דברים אינכן מבטאות או מבקשות מהפחד לקבל לא? האזינו לתשובה שבתוככן ונשמו עמוק. פה כבר לא מדובר כבר באומץ להשתתף במשחקי חיזור עם גברים, אלא לקחת חלק במשחקי החיזור עם החיים עצמם.

ומה קרה בסוף עם פרא? מה זה משנה? הרי יצאתי תותחית בכל מקרה.