רומן פולנסקי הוא מגדולי האשפים שקמו לעולם הקולנוע מאז ומעולם וככזה הוא יכול לרקוח מטעמים נהדרים גם מעלילה בעלת מתווה פשוט למדי. הוא אינו צריך לסבך עלילות באופן מלאכותי כדי לרתק את הצופה. הוא אינו צריך לפוצץ בתים, לירות באנשים. די בידו האמונה כדי לקחת סיטואציות רגילות לכאורה ולהצדיק בממזריות האמנותית שלו את אינסוף מרחביה הנפלאים של אומנות הקולנוע. גם באותן סיטואציות 'רגילות' בהן הוא מציב את גיבוריו, הוא גורם לצופה לתחושת חוסר נוחות מתמדת בה רגליו חשות את אי-יציבותה של הקרקע עליה עומדים גיבוריו מבלי שפולנסקי יעשה יותר מדי (כביכול!). מצלמתו 'שקטה' לכאורה, האנשים נראים רגילים לחלוטין, הכול כל כך בסדר, שמשהו חייב אבל חייב להתערער. הבנת את זה, הבנת את פולנסקי.

לפולנסקי יש את הגאונות של קפקא, היצ'קוק, הרולד פינטר, סקורסזה, סטנלי קובריק (ב'עיניים עצומות לרווחה'). כמותם הוא מתחשבן עם חטא היוהרה של גיבוריו ומעמיד אותם בפני מציאות בלתי צפויה, אם כי בנאלית להפליא, שמחזירה אותם לפרופורציות הנכונות לגבי קטנותו של האדם מול זרמים בלתי נראים בעליל שמערערים את גאוותו. כמו הוריקן. מי רואה את הסופה? אבל את תוצאותיה מרגישים ועוד איך.

"מבוסס על סיפור אמיתי" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

גיבורת הסרט 'מבוסס על סיפור אמיתי' (עימנואל סינייה המצוינת, אשתו של פולנסקי המשתבחת בסרטיו), היא סופרת, שברגע של יוהרה סתמית ללא כוונות זדון (היא אישה צנועה למדי) פוגעת במעריצה שלה. עד מהרה נרקמים יחסי חברות בין הסופרת לבין המעריצה, דמות דומיננטית מניפולטיבית, חזקה ויפה (אווה גרין במשחק משובח), ועולמה של הסופרת המעוצב בבטחה מתחיל להתערער, כמו גם הביטחון העצמי באיכות הספרים שהיא כותבת. המעריצה מוכיחה אותה על הסתמיות של ספריה ודוחפת אותה לכתוב את הדברים האמיתיים הטמונים בתוכה. היא דורשת מהסופרת לכתוב את הסיפור האמיתי של חייה מעבר ל'שטיקים והטריקים' הפסבדו-ספרותיים ומנתקת אותה מהעולם היח"צני של הפייסבוק, מפגשים עם קוראים ומיילים של מעריצים המפריעים לדעת המעריצה לכתיבה ראויה.

תוך כדי התפתחות היחסים בין השתיים, מקבלת הסופרת מכתבים אנונימיים המאשימים אותה בחוסר יחס למשפחתה והזנחת שני ילדיה לטובת מניעים אגואיסטיים. מה שמעניין שהסופרת אינה מודעת לכך שהיא גורמת עוול לילדיה, כיוון שבדרך הפולנסקית היא אדם טוב ללא כוונות זדון. שהות יומיומית במחיצת הילדים עלולה להפריע לקריירה ולחיים לצד אהובה הסלב מנחה טלוויזיה המשוטט עם תכניתו ברחבי העולם וכמעט אינו נמצא במחיצתה בפריז. רוב הזמן שוהה אהובה בארה"ב בעשיית תכניות טלוויזיה בנאליות. כמו ספריה, יחסיה עם מנחה הטלוויזיה חסרי משמעות וחום אמיתי. נראה, שפולנסקי שברח מארה"ב מאימת המאסר בעקבות עבירות מין שביצע בקטינה בת 13 ושבעסקת טיעון הומרו לאישום של בעילת קטינה, מתחשבן עם התרבות האמריקאית.

"מבוסס על סיפור אמיתי" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

בשיאם של היחסים בין הסופרת והמעריצה, כאשר דומה שהראשונה סובלת ממחסום הכתיבה ועולמה קרוב לקריסה, היא הופכת לתלויה לחלוטין במעריצתה השולטת בחייה- היפוך תפקידים בו מטלטלת הגיבורה בין הצורך להתנגד למעריצה לבין והצורך לשאוב ממנה ביטחון בשעות של התערערות קיומית. פולנסקי מציג כאן סיטואציה פסיכולוגית ידועה, מעין 'סינדרום שטוקהולם'. באופן אבסורדי, אנחנו מעדיפים להיות תלויים במי שמחרב או שולט בחיינו כדי להיאחז בחיים מדומים וגואלים כביכול.

החבלה הנפשית שחווה הגיבורה במשך הסרט, במקביל לחבלה פיסית בה היא נפגעת- משביתה יכולת פעולה. הפיסי והנפשי צועדים יד ביד בסרטיו של פולנסקי שהמחיש את היכולת הגאונית הזו בגיבורו בסרט 'הפסנתרן', הסרט העלילתי הטוב ביותר שנעשה אי-פעם על השואה, יחסי גומלין בין הסבל הפיסי וההשפלה הנפשית. האדם הופך לעלוב, יצור נפשי נחות חסר אונים, ופולנסקי יודע להמחיש לצופה את סבלם הפיסי והנפשי של גיבוריו בסכין חדה, כמו שעשה סטנלי קובריק ב'ניצוץ'. גיבורי פולנסקי עוברים השחתת הצלם האנושי, חוויות שנטמעו בפולנסקי כנער בשואה.

"מבוסס על סיפור אמיתי" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

אלא שבמקביל, בניגוד למקובל בקולנוע, המעריצה שהופכת לדמות אנטגוניסטית בסרט, אינה מייצגת ארכיטיפ של דמות אנטגוניסטית מרושעת וכעורה. פולנסקי מציב מראה הפוכה. בניגוד לסופרת השחוקה המזניחה את עצמה, המעריצה היא אשה יפה, מצודדת, חכמה, דעתנית ודרכה לומדת הסופרת להכיר שהעולם הבורגני בו היא חיה הוא בנאלי ומכירת ספריה היא תוצאה של היותה אישה מקושרת ומפורסמת, וזה מה שמעניין את המו"לים ולא איכות כתיבתה – ספרות יחצ"נית הקוברת את נשמתה. כמה צחקתי כשאהובה חוזר מערב השקת ספרים ואומר לגיבורה "הייתי בערב משמים עם הסופרים עמוס עוז וסוארס". פולנסקי יודע משהו על ערבי בכורה עיתונאיים, בהם הוא נראה כמו ילד טוב ירושלים שנאלץ לרשום נוכחות. פולנסקי, כמו קובריק, כמו סקורסזה, כמו וודי אלן נהנה ליצור, פחות מטקסי אוסקר מחייבים עניבות פפיון.

המעריצה המוכיחה את הסופרת על שטחיותה, אינה אדם שהצופה יכול לאהוב. בדיוק כמו שהצופה אינו אוהב את הציפורים בסרט של היצ'קוק, המענישים את בני האדם על חטאיהם, כמו שהטבע מחזיר לבני האדם כגמולם בצורת הוריקנים וטייפונים. דומה להפליא לגורלו של פולנסקי, שחייו הפכפכים ועולים על כל דמיון, משלם מחיר ונמלט מעונש בארה"ב על מעשיו האיומים בקטינה בת שלוש עשרה. למרות שהקרבן של עבירות המין של פולנסקי כבר סלחה לו, הוא ממשיך להיות ניצוד מורשע כמו גיבורים בסרטיו. העונש הגדול של פולנסקי שאין הוא יכול ליצור סרטים בתקציבי ענק כמו שעשה ב'צ'יינטאון'. הוא נאלץ לעשות סרטים קאמריים בצרפת, אם כי גאוניותו יכולה לבוא לידי ביטוי גם אם יהיה שחקן יחיד בחדר בודד.

"מבוסס על סיפור אמיתי" (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

המפיצים הגדירו את הסרט כ'מותחן פסיכולוגי' ואחד המבקרים האשים את פולנסקי שאין די מתח בסרט. בוודאי, כי הסרט, למרות המתח שאכן קיים, אינו מותחן פסיכולוגי במובן הקלאסי. זהו סרט מסע ואם הפנמנו את זה ההנאה בסרט עשויה להיות שלימה. אולי זה אינו סרט ברמה של הסרט הפנומנלי 'ירח מר' של הבמאי ואולם כל סרט של פולנסקי היא חגיגה גדולה המבדלת אותו מרוב סרטי הקולנוע על המסך.

לא אעשה ספוילרים להמשך העלילה וגם לא לסיומה, אוכל רק לומר שפולנסקי כדרכו יוצר סוף מצוין עם פתרון מבריק – תוך כדי קריצה אירונית למהות הסרט ושמו.

ממליץ בחום לכל אוהבי הקולנוע.